לפעמים נדמה שהחיים במדינת ישראל עולים על כל דמיון. בין אפיזודות חוזרות שנופלות עלינו באופן לא מאוד מפתיע כמו פיזור הכנסת והליכה לבחירות, לעוד אמירה מעוררת תרעומת מהמשכן או מחוצה לו, קורה איזה אירוע שגם חיות האקטואליה המנוסות ביותר לא היו צופות. רצף תרחישים שכזה הכה בפנינו השבוע, וכולו, מההתחלה ועד הסוף, הולך להשפיע עלינו בצורה ממש לא מסבירת פנים.
נתחיל. ירי מעזה לאחר חיסול 6 מחבלים בג'נין, ואין תגובה. דחפור צבאי עלה על מטען בגבול עזה, אין נפגעים למזלנו, וגם אין תגובה. בחמישי, רגע לפני שסוף השבוע מתדפק על דלתנו, ירה מחבל המזוהה עם חמאס בשלושה צעירים בדרגות חומרה שונות ברחוב דיזנגוף בתל אביב. מפסיקה לרגע כדי לאחל להחלמתם. נמשיך. באותו זמן בדיוק, צעיר הניח מטען בתחנת אוטובוס בביתר עלית, שלמזלנו הרב התלקח ולא התפוצץ, ועד ארבע לפנות בוקר ישבו התושבים ספונים בבתיהם למשמע אזעקות המתריעות מפני חדירת מחבל.
כשמציצים לתוך הקופסה השחורה מאוד הזו, כמעט קשה לראות משהו מלבד כמות מסחרית של בשורות רעות. וזה אם אני שמה בצד את ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית שרצה קדימה בצעדים קלים. המורל נמוך מתמיד, התחושה הזאת של המצוקה ממה שקורה כאן מגרדת בעורף של כולנו, וגם אם אנחנו מהאופטימיים שמקפידים להבהיר ששום דבר לא ישתנה, זה כבר בכלל לא בטוח.
מה שהיה יכול לסייע, למרות שזה בכלל לא קשור לתמורות במערכת המשפט, היא החזרת תחושת הביטחון שלנו. כן. הקלף הזה שדרכו הצליחה לקום ממשלת ימין על מלא לכאורה, ההבטחה של כל ראשי הקואליציה לאלו שבחרו בהם, שגם הם מרגישים מאוכזבים כמעט כמו מי שחיזק את הצד השני. חרף העובדה שספגנו מספר מהלומות משמעותיות בזירה הביטחונית, אף לא תקיפה אחת (שאנו יודעים עליה) עברה את שטח ישראל לכיוון הרצועה. ביתו של המחבל מדיזנגוף אמנם מופה, אך יכול מאוד להיות שהריסתו המיידית, כך הורה השר גלנט, תעבוד במודל של שוטף פלוס 30. ובפועל – תיקח הרבה יותר זמן מהמשוער.
על פי תנועת המטוסים
מעל התגובות הרפות למכות שנחתו עלינו השבוע, מתנוססת טיסה אחת. בטח הבנתם, אני מתכוונת לטיול של ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו לרומא שבארץ המגף. סיבת הטיסה לא חשובה, לא אכנס לענייניהם האישיים למרות שמדובר בדמויות ציבוריות לכל הדעות. אבל למה כשהטיסה הלוך בחמישי והפגישה של נתניהו עם ראש ממשלת איטליה ג'ורג'ה מלוני היא בשישי, הנחיתה בארץ צריכה להיות רק ביום ראשון לפנות בוקר? איך זה הגיוני שיש פיגוע בתל אביב, עוד פיגוע בתל אביב, והלו"ז לא משתנה אפילו לא לרגע? מה יותר חשוב מהתחושה הבסיסית של אזרחי המדינה שסופרים אותם, הרבה יותר מלתת הצהרה מינורית לאומה בין לבין?
את הפגיעה התדמיתית הזאת, במסגרתה מדינה, כל מדינה, חווה פיגוע טרור, וראש ממשלתה לא מבטל, מקצר או דוחה פגישה עם ידידינו בעולם, יהיה קשה לתקן. את ההשפעה הזו נראה בבחירות אם הממשלה לא תאריך ימים, וגם אם כן. אך מעבר לנזק התדמיתי החריף, לפחות בעיניי, ניצבת עננה רעילה וסמיכה שנקראת המצב הביטחוני שלנו.
התנהלות מסוג זה, בשילוב בליץ חקיקה ללא שום עבודה על פשרה מאף צד, היא נייר לקמוס לכך שהמדינה הורידה את בלם היד, או אמברקס אם תרצו, בירידות של ירושלים. ההידרדרות באיזה כורכר מוזר שעושה רעשים, מסמל לאויבינו מימה ומקדמה שהממברנה שנקראת מדינת ישראל הופכת חדירה מתמיד, וההרתעה שלנו – לסוג של בדיחה ממש לא מצחיקה ובעיקר מסוכנת.
פסימיות לא תעזור, גם ככה יש ממנה יותר מדי, אבל על ההרתעה המדוברת להפסיק להיות מילה ללא משמעות. עד אז, נראה שיש מי שעוקב אחריה הרבה יותר מאיתנו, ורק מחכה שהיא תגיע לקו האדום שלה, רגע לפני שתיעלם.