הסרטון של בנות אולפנת חורב שעורר סערה תקשורתית, הביא גם לגל של שיתופים של חוויות צורבות של בוגרות ובוגרי החינוך הציוני הדתי, אשר לכולם מכנה משותף – חוויית מחיקה זהותית ותרבותית, ויצירת היררכיה ברורה בין תפיסה דתית תרבותית אשכנזית לבין השאר. גם אני, כשלמדתי באולפנה, נאלצתי להתנער ממנהגי ביתי ומשפחתי.
"אם האולפנה הייתה מזרחית": סרטון לפורים של אולפנה בירושלים מעורר סערה
"ישבתי ופשוט כאב לי": חברת כנסת משתפת על הצפייה בסרטון האולפנה
התלמידות, רובן ככולן, היו יוצאות אתיופיה, תימן וצפון אפריקה, אך התרבות השלטת, התפילות, והרבנים שמכתביהם למדנו – היו של המסורת האשכנזית. בדומה לתלמידות שצילמו את הסרטון, גם אני, לא ממש הבנתי לעומק את המתרחש. רק כאשר בגרתי והתפכחתי, יכולתי להתבונן ממרחק הזמן ולהבין את מה שחווינו באותן שנים.
גילויי גזענות כאלה מתקיימים במקומות רבים, ולא רק בציונות הדתית. רק לאחרונה שמענו על אירועים דומים לסרטון בנות האולפנה, בהם קבוצת הוואטסאפ שפתחו מורות מנתיבות, ובה לעגו לתלמידות יוצאות אתיופיה.
גזענות מפורשת נפוצה גם בערוצים המסחריים. בשם חופש האמנות והסאטירה, לא פעם מוצגות דמויות סטריאוטיפיות, באופן נלעג ומבזה. פרסומות רבות מנציחות תדמיות מיושנות וגזעניות, כמעט ללא ערעור וללא ביקורת, חרף הפגיעה המתמשכת שחווים ציבורים שלמים במדינה.
אנשי ציבור רבים, שאצו לגנות את סרטון בנות האולפנה, עומדים מנגד במקרים אחרים, ולעתים גם לוקחים חלק במסיבת הגזענות הזו. מצד אחד, חברי כנסת מגנים את הסרטון, אך מנגד הם הצביעו נגד הצעת חוק המונעת תקציב ממוסד חינוכי המפלה על רקע גזעני, ויש ביניהם מי שקוראים לבטל את חוק איסור אפליה בכניסה למקומות ציבוריים.
נדמה שגינוי סרטון בנות האולפנה הפך כלי ניגוח פוליטי, ציני ואינטרסנטי; גינוי המתעלם ממקרים רבים נוספים שמתרחשים במגזרים אחרים, ובכך גם מביא לנרמול הגזענות.
הגזענות קיימת בקרב כל הקבוצות בחברה. אומנם לא כולם גזענים, אך הגזענים נמצאים בכל מקום. כל קבוצה מוצאת קבוצה אחרת להתנשא מעליה במקום למצוא דרך לשותפות וחיבור. ההד התקשורתי שיצר סרטון בנות האולפנה מהווה הזדמנות לפעולה משמעותית.
ראשית, יש להכיר בתרבות שלנו כנכס, ולהנכיח בצורה חיובית תרבויות שונות בחברה שלנו. שנית, יש לשנות את השיח הציבורי, כך שדיבור או מעשה גזעניים לא ישתלמו - לא לפוליטיקאים, לא לאנשי תקשורת ולא לאנשי עסקים.
כמו שהיום כבר לא לגיטימי לפרסם מכונית חדשה באמצעות אישה בלבוש מינימלי, כך הגיעה העת לתבוע מכולם - ראשי משרד החינוך, צוותים חינוכיים, תלמידות ותלמידים, וגם הורים - לעשות חשבון נפש, לקחת אחריות אישית ולהפוך את אהבת כלל ישראל מסיסמה לדרך חיים אמיתית.
הכותבת היא מנהלת מרכז המנהיגות למובילי.ות דעת קהל, מכון שחרית לחיים משותפים