יום השואה שחל השבוע הזכיר לנו ביתר שאת כי אומנם ששת מיליון הנרצחים ציוו לנו את החיים, אולם אין די בחיים עצמם. הציווי טומן בחובו את הצורך להעריך את החיים במדינת ישראל – המתנה שניתנה לעם ישראל בעקבות הזוועות שחווה עמנו לאורך השנים וביתר שאת במהלך השואה.
אין בכך כדי לפקפק, ולו לרגע, בהכרח לבקר בתוקף וללא מורא, לשפר, לעמוד על המשמר מפני ניהול קלוקל וניסיונות לביצוע מחטפים בתהליכי חקיקה, מפני כל התנהלות של שחיתות, חוסר שוויון, ניצול ואדנות. אך יש לעשות זאת מתוך יראת כבוד לחשיבות המשכיות קיומה של הישות הלא מושלמת הזו – מדינת ישראל – שהיא לא פחות ממזור ומקום מפלט בעבור יהודים באשר הם. זו לא עוד מדינה. היא חייבת להמשיך להתקיים.
קראתי על אודות רעיון של אברי גלעד לצום ביום השואה, והתחברתי לכך מאוד. הן בשל הכורח לחוש, ולו במעט, את הקושי והרעב שחוו בני עמנו, והן בשל הצורך הבהול בקבלת פרספקטיבה באשר למה שיש בידינו ומה שאסור לנו בשום אופן להחריב, להרוס, למוטט ולאבד. את המדינה. אין כאן ניסיון לקדש את רעיון הלאומיות, אלא לשמר את המקלט היחיד בעולם לעם היהודי.
אבל לא רק יהודים חיים כאן. האם החברה הערבית מכירה את הסוגיה באופן מספק? האם הנושא נלמד כראוי בבתי הספר בחברה הערבית? הנושא הוא אומנם חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים של משרד החינוך, אך לא תמיד עובדה זו עולה בקנה אחד עם הביצוע בפועל.
האם צעירים בחברה הערבית פוגשים בשורדי שואה? האם "זיכרון בסלון" היא יוזמה מבורכת שמבוצעת בעיקר בחברה היהודית, או שנעשה מאמץ ליישמה באופן נרחב גם בחברה הערבית? אמפתיה היא בסופו של דבר דבק אנושי חזק, והחשיפה לכאב גדול מאוד מצליחה לעתים לחבר גם את הקצוות הרחוקים ביותר. חלק כל כך משמעותי מהנרטיב היהודי־ישראלי מבוסס על סבלו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה, ובכלל זה בשואה, והכאב האנושי הזה מצליח לרחף מעל שיח "ישראל הראשונה והשנייה", הנפוץ כל כך בימינו במדינה.
כך, גם עלינו למצות את החיבור של כל חלקי המדינה לכאב האנושי הזה. כפי שבעת הצפירה עמדו השנה לידי צעירים ערבים מוסלמים, תושבי המשולש. בתום הצפירה, כשהודיתי להם על כך שעמדו, הם השיבו בפשטות שראוי לכבד. יש גם כאלה, אך רבים מתוך החברה הערבית אינם מחוברים דיים בתודעתם לנרטיב הזה כדי לכאוב את הכאב ולהבין את הבסיס שעליו מושתתת תפיסת הקורבנות המהולה בלוחמנות של היהודים במדינת ישראל.
לא לכאוב את הכאב הזה משמעו לא להבין כלל את הפסיכולוגיה של העם כאן. שהרי בין מעט הדברים שהם בבחינת מכנה משותף לכלל חלקי החברה היהודית במדינת ישראל, זהו בהחלט אחד מהם.
למרות הקושי והפלגנות שאנו עדים להם כיום בחברה הישראלית, אי אפשר להתעלם מנקודות אור לא מעטות בתוכה. רבות העמותות וההתארגנויות האנושיות והאזרחיות כאן שמושיטות יד לאלה שידם אינה משגת, לנוער במצוקה, לנשים שחוות אלימות, לקשישים, ועוד.
ועדיין, למרות כל האמור לעיל, העובדות מצביעות על כך שלמעלה מ־30 אלף שורדי שואה נמצאים מתחת לקו העוני. איך אנו מאפשרים לכך לקרות? עם כל הכבוד הראוי בהחלט לטקסי זיכרון, לרגעי מחשבה עמוקים בעת השמעת הצפירה ולהעברת לפיד הזיכרון מדור לדור, איך למען השם אנחנו, כעם, כחברה, כמדינה, כאינדיבידואלים, מאפשרים לזה להתרחש?
בואו נתרגם את הכאב הלאומי לעשייה, ובואו נאמץ שורד או שורדת שואה אחד או אחת, נבקר אותם באופן תדיר ונוודא שהם אינם חווים כל מחסור, מצוקה או פחד.