שליש מכלל המזון המיוצר בעולם נזרק ולא מגיע לצלחת של אף אחד. מזון שהיה יכול להאכיל מיליארד אנשים שזקוקים לו. בישראל 50% מהמזון האבוד הוא בר הצלה – 1.2 מיליון טונות של מזון מדי שנה (מתוך 2.4 מיליון טון מזון אבוד בישראל מדי שנה) בשווי כולל של 8 מיליארד שקלים. למעשה, כ-20% מתוך המזון הזה אפשר להציל, בין אם מדובר בבתי המלון, בבסיסי הצבא, בבתי החולים, במפעלים או בבתי הספר.

ארגון לקט ישראל אוסף רק מהמגזר המוסדי 2.5 מיליון ארוחות מדי שנה, אבל הפוטנציאל על פי הנתונים שחשף הארגון בדוח השנתי שלו הוא 64 מיליון ארוחות ש"הולכות לאיבוד" מדי שנה. 

כמעט כל המטבחים הגדולים שמאכילים מדי יום ביומו עשרות אנשים שייכים למגזר העסקי, ולכן האינטרס של הצלת המזון אינו שלהם כי אם של המדינה. "אם אנחנו מצליחים להציל רק אחוז אחד מהמזון האבוד במגזר הזה זאת טיפה בים. מדובר באיוולת כלכלית, חברתית וסביבתית של הממשלה", אומר חן הרצוג, הכלכלן הראשי של חברת BDO שעורכת עבור לקט ישראל את הדוח השנתי. "הביקורת המרכזית היא לא שנוצר עודף כי המלון, הקייטרינג והמסעדה לא יכולים לעבוד לפי הממוצע ולקחת מרווח ביטחון. צה"ל מוציא מיליארד שקלים בשנה על מזון, מתוכם 30% על מזון שנזרק"

כאמור, למדינה יש אינטרס להציל מזון בעצמה ,מפני שכל שקל המושקע בהצלת מזון מאפשר להציל מזון בשווי ישיר של 3.6 מיליון שקלים. יש לפעולה שלושה יתרונות מרכזיים – יתרון כלכלי, חברתי בדמות הקטנת פערים והגברת הביטחון התזונתי וסביבתי.

"לא הרימו את הכפפה" 

כל משרדי הממשלה הנוגעים בדבר – האוצר, הכלכלה, החקלאות, הרווחה, הגנת הסביבה ועוד, לא הרימו את הכפפה מאז פרסם לקט ישראל את הדוח הראשון שלו לפני שנה, וההטמעה של תוכניות עם יעד ברור להצלת מזון בישראל מעולם לא התממשה בעבודת מטה של הממשלה. לקט ישראל לבדה הצילה ב-2016 מזון עבור 48 אלף משפחות נתמכות של מאות עמותות סיוע.

"מבחינתי עדיף שראש הממשלה יקים ועדת שרים או ועדת מנכ"לים שמשותפת לכל המשרדים הנוגעים בדבר אם אנחנו רוצים להיות דומים למדינות מובילות בתחום הזה. כי מתגלגלים 19.5 מיליארד שקלים בפחי הזבל של מדינת ישראל מדי שנה וזה מפתח לצמצום הפערים החברתיים בישראל", אומר גידי כרוך, מנכ"ל לקט ישראל, העמותה הגדולה בישראל שפועלת להצלת מזון.

הרצוג מדגיש: "נתונים יש אבל מדיניות אין. אנחנו אחת המדינות היחידות ב-OECD שלא נקבעו בה יעדים לאומיים בנושא, ולכן מדובר במחדל של הממשלה. שליש מהמזון המיוצר בישראל הולך לאיבוד בערך דמיוני של שליש מתקציב החינוך, צריך רק לחשוב מה הייתה הממשלה יכולה לעשות עם הערך הכלכלי של המזון האבוד. יש פה מקרה יוצא דופן של אפשרות אמיתית מצד המדינה לסייע לנזקקים שלה. במקום לתת לנזקק קצבה של 100 שקלים לקנות מזון, אני יכול לתת לו מזון בשווי 300 שקלים באותה עלות".

בישראל אי השוויון הוא מהגבוהים ב-OECD וההוצאה על מזון היא מהגבוהות – 20% מההוצאה של העשירונים התחתונים. רכיב ההוצאה על מזון של משפחה ממוצעת בישראל הוא פי 2 עד 3 גבוה יותר בגלל יוקר המחיה בכלל והמזון בפרט, מה שהופך את הצלת המזון בישראל לכדאית ואפילו הכרחית. בישראל לפחות 18% מהאוכלוסייה נמצאת באי ביטחון תזונתי, וזאת על פי הנתונים המינימליים של הביטוח הלאומי. כלי המדיניות של הצלת מזון לו הייתה הממשלה מאמצת אותו היה מונח לפתחה כלי ממשי לצמצום אי הביטחון התזונתי. גם היתרון הסביבתי נשכח - 20% מפליטת גזי החממה בעולם נרם מייצור מזון.

"גם אם המלפפון נראה פחות יפה או שהחלב יחזיק שלושה ימים ולא חודש, מבחינת הנזקקים הם מקבלים מזון עם ערך תזונתי מלא. אבל יש כאן חסם של כשל שוק שמחייב מעורבות ממשלתית", מדגישים בלקט ישראל, ומציינים כי גם עם תמיכה בעמותות השונות בהן הארגון תומך, אין יכולת מבחינה לוגיסטית להגיע להיקפי הצלת המזון הנדרשים ללא סיוע ממשלתי. בעולם המערבי מדובר בנושא שנמצא בשלבים מתקדמים הרבה יותר, כולל במדיניות קפיטליסטיות המתערבות ברגולציה ממשלתית בתוך המגזר הפרטי, אך כאמור, ישראל מפגרת בדור שלם בחקיקה ובמדיניות בתחום. 

גידי כרוך מדגיש כי ההמלצות מונחות בפני הממשלה זו השנה השנייה ברציפות ומסכם: "אנחנו מציעים לממשלה לקבוע יעד לאומי חד משמעי בנושא – הצלת 50% מהמזון עד שנת 2030 בדומה ליעד האמריקני. על מנת להשלים את החוק שלו שותפים חמישה חברי כנסת (גפני ומקלב מיהדות התורה, מועלם-רפאלי מהבית היהודי, חיליק בר מהעבודה ואורלי לוי-אבקסיס) והוא כרגע תקוע בוועדת הרווחה של הכנסת. חברות מהססות לתרום כי אין להן מסגרת חוקית מסודרת שמאוד משמעותית לנושא הזה, המלצה שלישית שלנו היא חובת הצלת מזון כתנאי להשתתפות עסקים פרטיים במכרזים ממשלתיים וחיוב גופים ממשלתיים בהתקשרות עם עמותות מזון מוכרות".

משאיות חקלאים בכביש 90. צילום: אגודת מים בגליל