משרד החינוך הודיע על ביטול הלימודים בכלל מערכת החינוך ברחבי הארץ עם פרוץ המלחמה, דבר שהוביל לכך שהתלמידים עדיין לא חזרו למעשה לספסל הלימודים - לאחר חופשה בת שבועיים, אשר לה קדם גם ראש השנה. פרופ' אסתר עדי יפה, מהפקולטה לחינוך באוניברסיטת בר אילן שוחחה היום (שלישי) עם מעריב על חוסר השגרה בו נמצאים התלמידים, על האופן בו היא משפיעה עליהם באופן כללי ועל הדרכים בהם ההורים יכולים להקל עליהם.
"לא טעות": ההודעה של פיקוד העורף שגרמה לבהלה - וההבהרה
"הילדים מבינים שקורה משהו לא שגרתי בארץ, והגדולים מביניהם - אלה שזוכרים את תקופת הקורונה - כבר הספיקו ללמוד בעבר שכן יש מצבים בהם השגרה מופרת, בין אם התמודדו עם כך בצורה טובה ובין אם לאו", ציינה בראשית השיחה, "המצב הזה פשוט לא נתפס גם למבוגרים, ואופן ההתמודדות של הילדים מושפע מהאופי שלו, וגם ממשתנים נוספים, דוגמת האם הילד או מי מבני משפחתו המורחבת וחבריו מתגוררים בדרום, והאם הוריו גויסו למילואים, או חלילה נרצחו, נחטפו או נפצעו. חשוב להדגיש שגם לנו המבוגרים קשה מאוד לתפוס את גודל האירוע, אז כרגע - חשוב להתמודד במה שקורה עכשיו, ברגעים אלה, ובדרכי ההתמודדות עם המצב כעת - כי אף אחד מאיתנו לא יודע מה יקרה בהמשך".
אפשר להקל על הילדים בצורה כלשהי?
"קודם כל - לנסות, במידה והמצב הביטחוני וההגבלות מאפשרים זאת, ליצור להם שגרה כלשהי, הכוללת למשל מפגשים בין חברים או עם בני משפחה נוספים, וגם לצאת להליכה מחוץ לבית, או לגינת המשחקים. עם ישראל כולו הוא אוכלוסייה שסובלת מחרדות - וזאת עוד לפני שהזכרנו את ההפגנות בנושא הרפורמה במערכת המשפט. חווינו תקופה לא קלה עוד לפני המלחמה - ועכשיו זה פשוט לא נתפס".
המומחית הדגישה: "האכזריות הרבה היא דבר שבלתי ניתן לעכל - אם הושמעו השוואות בין המצב הנוכחי לבין האכזריות של דאעש, הילדים שלנו לא בהכרח מכירים את ההקבלות הללו, כך שמבחינתם זה לא משהו שהיה קיים בעולם התרבותי שלנו. הם מעולם לא קראו ספרים על אנשים שמתנהגים ככה או שמעו עליהם". לדבריה, בשל כך - לילדים אין דבר מה שניתן להקביל אליו את המצב. "אנחנו צריכים להציג בפניהם את המציאות ולציין כי אנשים יכולים להיות רעים מאוד, תוך שאנחנו מקפידים שלא להפחיד אותם יותר מדי".
עד כמה המצב של ההורה משפיע על הילד?
"ילדים צעירים מפנימים את המצב על סמך החרדה של האנשים בסביבתם, אלא אם הם מספיק גדולים כדי להיחשף למידע באמצעי התקשורת השונים בעצמם. מסיבה זו, צריכים למנן את הצריכה של אמצעי התקשורת ואת השימוש ברשתות החברתיות. כבר שמעתי סיפורים מאוד לא נעימים על ילדים שנחשפו לתכנים אכזריים ברשתות החברתיות. בסופו של דבר, מקור התמיכה של הילדים - זו הסביבה שלהם, ובעיקר ההורים, כך שהרבה מאוד תלוי בהם וברמת החרדה שהם משדרים החוצה".
היא הדגישה כי "המצב בו הילדים נותרים שוב ללא מסגרת - לא בריא להם. למדנו מהקורונה עד כמה חשוב לייצר להם מסגרת חברתית כלשהי. בכל מקרה, אנחנו מתחילים להתנרמל בהדרגה לתוך המצב המורכב, כך שעלינו להסביר לילדים את החוסר ודאות ואת המצב הלא בטוח שקורה במציאות היומיומית שלנו - כך שנוכל ללמוד על המחר, רק על בסיס האתמול. הם צריכים להבין שיכולות להיות הפתעות, אבל הם לא נמצאים לבד , ושאנחנו מקווים שיהיה בסדר. אפשר לשתף אותם בדרכים שונות לסייע ולתרום - דוגמת תרומת ציוד לחיילים ולתושבי העוטף המפונים".
בתוך כך, ד״ר הילה כהן, מומחית לפסיכולוגיה והתפתחות אישית, מטפלת ריגשית ומרצה במכללה האקדמית לחינוך ע״ש קיי בבאר שבע הוסיפה: "המסרים שאנחנו משדרים בימים אלה ישפיעו רבות על האופן בו הילדים שלנו מגיבים למצב ומתמודדים איתו, לכן, חשוב שקודם כל נטפל בעצמנו ונמצא מקום בו נוכל אנחנו לשתף בחוויות הרגשתיות של עצמנו. עם זאת, הילדים שומעים על המצב מהסביבה שלהם, וגם דרך מסרים המועברים בחדשות, בהתאם לכך, אנחנו יכולים לצפות להתנהגויות שונות בקרבם".
באילו התנהגויות מדובר?
"התנהגות שמעידה על מצוקה תבוא לידי ביטוי בשינוי קיצוני בדפוסי התנהגות שהתקיימו קודם לטראומה. למשל, מצבי רוח קיצוניים, הסתגרות בבית או בחדר, תלונות על מיחושים גופניים, התנהגותית הימנעותית, למשל הימנעות מיציאה החוצה, הימנעות ממפגשים חברתיים, חוסר שקט, שינוי בתיאבון (אי אכילה או אכילה מופרזת) היצמדות למבוגר משמעותי, התקפי זעם, רגרסיה (למשל, בקשה שיכינו עבורם, חזרה לישון במיטת ההורים וכדומה), טקסים, התנהגות חזרתית (למשל, שטיפת ידיים, סידור החדר שוב ושוב), אובדן שליטה על סוגרים וכדומה".
בסופו של דבר, גם לנו המבוגרים בלתי אפשרי לעכל את המצב.
"נכון, לכן לפני שאנחנו מדברים עם הילדים על המצב חשוב שנדבר קודם כל עם עצמנו ובינינו. חשוב שניתן לגיטימציה לרגשות שלנו ולרגשות של הילדים, גם לרגשות עמוקים כמו עצב, פחד, דאגה, ייאוש ואובדן אמון. חשוב לתת לרגשות האלה מקום ותוקף ובהמשך גם חשוב שנבנה את המשאבים הפנימיים לשיקום האמון ובניית התקווה והאופטימיות. תפקידנו כמבוגרים לספק פרספקטיבה, נזכור שעברנו תקופות קשות וגם את התקופה הקשה הזו נעבור ונצא ממנה מחוזקים. חוסן לא בא לידי ביטוי בהדחקה והכחשה של רגשות קשים, חוסן בא לידי ביטוי בהכרה, קבלה, הכלה, שיתוף, עשייה, ותרומה לזולת. אין צורך לעכל רצח של 900 אזרחים, זה בלתי אפשרי וגם לא נחוץ בשלב הזה, זה לא יעזור לאף אחד שנתמוטט או שרוחנו תישבר, אנחנו בתחילתו של תהליך שייקח זמן, חשוב שנהיה שם עבור עצמנו, ניצור רגעים של שקט וחמלה עצמית ונעבור את התקופה הזו ביחד, צעד צעד".
ואיך מתווכים את המצב לילדים?
"חשוב שנעשה זאת באופן מותאם לשלב ההתפתחותי של הילד ולאישיות הספציפית של הילד או המתבגר. למשל, לילדים רגישים ועדינים נספר בתמציתיות שמדינת ישראל איבדה אזרחים שלה וכעת היא מגנה על עצמה כך שלא יוכלו לתקוף אותה והיא תהיה מקום בטוח ומוגן. לילדים בגילאי העשרה נוכל לפרט יותר היות וגם כך הם חשופים לחדשות באמצעי התקשורת השונים. נוכל לשתף אותם שאנחנו בזמן מלחמה והם יכולים לתרום לחיילים ולאזרחים בדרכים שונות למשל באמצעות התנדבויות, תפילה או כל פעילות אחרת שיש בה ערך לסביבתם. חשוב כי כשם שאנחנו מגבילים את החשיפה שלנו לדיווחים בחדשות כך גם נגביל גם את הצפייה של בני העשרה בחדשות ובוודאי נגביל ונצמצם את זו של הילדים. חשוב שנזכור כי יש לספק מידע אמין, בגובה העיניים ומדוייק לשאלתו של הילד, אין צורך להרחיב במקום בו לא התבקשנו בכך, ילדים בדרך כלל יודעים מה גבולות יכולת ההכלה שלהם ועלינו להיות קשובים לגבולות יכולת ההכלה שלהם ולשמור על שלומם ובריאותם הנפשית. אחד הדברים שיכולים לעזור להם זה אם נבנה להם שגרה וסדר יום מסוימים כי זה נוסך בהם תחושת ביטחון ויציבות, ומסייע למנוע שיעמום ואובדן משמעת".
היא הסבירה: "כאשר מדובר בילדים צעירים בגילאי הגן, נבנה להם שגרה קרובה לשגרה בגן או בבית ספר עד כמה שניתן. כך נבנה סדר יום בו יש שעה שמתפללים, שעה שמציירים, שעה של משחק חופשי, שעה בה נמצאים בפינת הבובות ושעה בה אוכלים ארוחת בוקר ומברכים וכו'. יש לנהוג באופן דומה גם לגבי לימודים בזום - יש להתארגן לקראת הזום, להיות פעילים במהלכו, לשמור על קשר עם המחנכות והמחנכים בשעות אחר ובכלל להרבות בתקשורת ושיתופי פעולה. חשוב לבנות סדר יום כך שהילדים יסיימו את היום בתחושה שצמחו, התפתחו ועברו יום שהיתה לו מטרה, משמעות וערך".
ומה לגבי המתבגרים?
"התמונה יותר מורכבת משום שנדרשת התערבות ספציפית מותאמת למתבגר, יחד עם זאת כדאי לסייע להם לבנות שגרה אשר יש בה עשייה ותרומה לחברה. יש מאות מוקדי התנדבות ברחבי הארץ, עשייה בצוותא כאשר הם בוחרים איך ואיפה להתנדב מחזקת את תחושת השייכות המסוגלות שלהם ומעלה את המוטיבציה, החיוניות, האנרגיה והדימוי העצמי. משאבים פנימיים נבנים בשעת משבר, אנחנו יכולים לבחור לצמוח ולגדול מתוך הקושי ולראות בתקופה הקשה הזו הזדמנות לבניית החוסן שלנו כפרטים וכחברה".