אחד הדברים שמצליחים - כמעט תמיד - להעלות חיוך על פניהם של מרבית האנשים הוא תינוקות - בין אם מדובר בילדים שלהם, ובין אם מדובר בקרובי משפחה אחרים או כאלה שאין כל קרבת דם אליהם. משהו ביצור הקטן והתמים הזה פשוט משמח אנשים רבים. בצל המלחמה, שמתקרבת לסופו של השבוע הרביעי שלה, במהלכו אנשים רק מחפשים סיבה לחייך, שוחחתי עם שתי מיילדות ותיקות, שכבר עברו מלחמה (או שתיים) במהלך הקריירה, כדי לשמוע על שגרת העבודה הנוכחית, על רגעי השמחה ועל השוני בין הלידות שלפני ה-7 באוקטובר, לבין אלו שמתרחשות בימים אלה.

עשרות מחבלים חוסלו בקרבות בתוך רצועת עזה; גבר נרצח בפיגוע ירי בשומרון
"נשמיע את זעקתם": המאמצים לשחרור החטופים הגיעו לצרפת

"אני עובדת כמיילדת כבר קרוב ל-20 שנה וכל חיי התגוררתי בדרום, כך ש'חרבות הברזל' היא לא המלחמה הראשונה שלי ואני מתורגלת באירועים הללו", סיפרה טל בן ואליד, מיילדת אחראית חדרי לידה בבית החולים הציבורי אסותא אשדוד, "כאמא, וכאשת צוות רפואי - האירועים הללו הם פשוט חלק מה-DNA. הדבר הכי מדהים פה, הוא ההתגייסות של נשות הצוות, שממשיכות בעבודה, למרות שחלק גדול מאיתנו חטף טראומה רצינית כבר בימים הראשונים של המלחמה, שכן חלק גדול מהמיילדות שלי הן תושבות העוטף שפונו מבתיהן, ולחלקן יש בני משפחה או חברים שנרצחו, נפצעו או נחטפו. למרות הכל, אנחנו מרגישות שעלינו לעשות הכל כדי לשמור על חלקת האלוהים הקטנה הזו ריקה מלחץ וחרדה - ולהקרין על היולדות רוגע ושלווה, תוך עצירה של כל הלחצים והחדשות ברקע".

קארין לי עובדיה, אחות אחראית בחדרי הלידה בבית החולים שמיר (אסף הרופא) הוסיפה: "אני עובדת כמיילדת כבר 37 שנים ונהנת מכל רגע, אין דבר מדהים יותר מלידה ואני מתרגשת בכל פעם מחדש, פשוט מכורה לזה", סיפרה, "זו התשובה המושלמת לזוועות שחווינו, התשובה של החיים - למוות ולרוע, זו בחירה בחיים.

הלידות כיום שונות מאוד לעומת לפני המלחמה - למשל ישנן נשים שמלוות בבעל עם מדים ונשק שהגיע מהמילואים, וכאלה שממתינות לבעל שנמצא בשדה הקרב. נתקלתי באישה שבכתה במהלך ההכנה לניתוח קיסרי - כי אחיה נהרג שעה לפני כן, והיא זו שצריכה לספר להורים. מבחינת הצוותים - אין מיילדת שלא מכירה מישהו או מישהי שנרצחו או נחטפו, אבל למרות הכל - אנחנו מתגייסות ללידות הללו. סיעוד, ובמיוחד תחום המיילדות הוא זכות וברכה גדולה".

שינוי משמעותי לעומת הימים שלפני המלחמה
בן ואליד: "בפירוש כן,  בין היתר כי במרבית החדרים ניתן לראות לצד האישה - גם גבר לובש מדים עם נשק. התפקיד שלנו הוא לשנות את החוויה של המלחמה, ולהפוך את הלידה לרגועה כמה שיותר, בעצם - אנחנו עוזרות לתינוקות להיוולד לעתיד שאנחנו רואות לנגד עינינו, עתיד טוב וחיובי. הכל מתחיל מהאמונה הבסיסית של כל אחת ואחת מאיתנו - שיהיה טוב ושנעזור להביא לעולם תינוקות למדינה טובה ובטוחה. זו האמונה הבסיסית ביותר שלנו והיא מלווה אותנו לאורך כל שעות היממה".

איפה היית בבוקר ה-7 באוקטובר?
בן ואליד: "אני מתגוררת באשקלון וטיל פגע לי ישירות בבית. יומיים לאחר מכן, כבר חזרתי לחדר הלידה כי הבנתי שזה המקום הכי מרפא שיכול להיות. אני זוכה להעביר את היום שלי בלידות, ואני פשוט אופטימית ומנסה לראות את העתיד בדמות התינוקות הרכים הללו, והאושר של המשפחות החדשות שנוצרות ובעיני זו הכי טובה למצב. אני פשוט מוקפת ביצורים טהורים ואני רואה בהם את העתיד שלנו".

בן ואליד הוסיפה: "במסגרת העבודה כמיילדת, אני מתעסקת בשני מטופלים - היולדת והתינוק או תינוקת שנולדים. בעצם, בניגוד לימים שלפני המלחמה - היולדות שמגיעות כיום לחדר הלידה העבירו את סוף ההיריון כשהן נמצאות בחרדה קשה, תחת איומי טילים ואזעקות. אם בעבר הן היו מתרכזות רק בחוויית הלידה וקבלת התינוק, יש לא מעט נשים שחוששות לצאת מבית החולים עם התינוק בגלל המצב. חדרי הלידה בבית החולים ממוגנים, ואנחנו עושות הכל כדי לאפשר ליולדת חווית לידה מוגנת פייזת ולנטרל כמה שיותר מהחרדות והפחדים כדי שהיא תוכל להתרכז בטוב וברגע המדהים הזה. אנחנו יוצאות מכל משמרת כשאנחנו מלאות בתקווה ולפי דעתי, חדרי הלידה הם המקום הכי טוב להיות בו כרגע".

"חלק מהילדים והנשים שנחטפו ונרצחו - נולדו במחלקה שלנו - וזה אסון גדול", ציינה, "ישנה תחושה של חוסר שליטה במצב, כשבמקביל אני אומרת כל הזמן שהדרך הטובה ביותר להתקיים היא לקום בחזרה על הרגליים. התקומה חשובה מאוד וצריך להמשיך ולקייים את המדינה ולהגדיל את הילודה". בהמשך דבריה, היא ציינה כי בעת השהייה במחלקה ובחדרי הלידה היא שומעת גם את המסוקים והאמבולנסים שמביאים פצועים לטיפול רפואי. "אני מסתכלת לתינוקות בעיניים ומאחלת להם לגדול לביטחון, שלום ובריאות - ברכות שונות מבעבר. בסופו של דבר, קל מאוד להיגרר לאובדן והפחד הקיומי, אבל פה הזמן עומד מלכת, וזו בהחלט המחלקה הכי שמחה בבית החולים, המקום היחיד בו ישנן דמעות של שמחה כי התקומה מתחילה וחיים חדשים באים לעולם", סיפרה.

לי עובדיה הצטרפה לדבריה: "העבודה בסיעוד, ובמיוחד במיילדות, זו זכות גדולה - מקום חזק ועוצמתי במיוחד, בטח בימים הללו שאנחנו זוכות ללוות נשים שמביאות את הדור הבא לעולם, כאשר במקביל החיילים מגינים עלינו. זה לא פשוט ואנחנו מנסות לקחת נשימה עמוקה, לעצור את הכאב שלנו ולהשתתף בשמחה של היולדות שליווינו. כל ילד וילדה שנולדים הם עולם ומלואו, הזדמנות חדשה ואינספור אפשרויות לעתיד".

ראשון לציון היא העיר שספגה את מספר הפגיעות הגבוה ביותר באזור המרכז
"נכון, אבל אני ממשיכה לעבוד ואני מאושרת מכך שאני יכולה לעשות את זה. היולדות מדהימות ופשוט קשה לי למצוא מילים לתאר את זה. היבט אחד בעבודה שלי הוא החלק המקצועי, להכיר את שלבי הלידה ולהכיר את כל הסיבוכים האפשריים, והיבט נוסף הוא פשוט הזכות להיות שם ברגע האינטימי והמרגש כל כך הזה. להיות שם עם הנשים הללו ולהעצים אותן במהלך הלידה. אני חושבת שזו בדיוק הליבה של המיילדת - להיות שם בשביל האישה".

"לא ישברו אותנו, אנחנו הלב של העם - כבר חוויתי משמרות עם אזעקות רבות ומטורפות, אבל שום לידה לא נעצרה. אנחנו נשארות פה וממשיכות - כי אנחנו עומדות פה במובן מסוים מול הרוע. חדרי הלידה הן בפירוש התשובה האולטימטיבית לכל מה שעברנו", סיכמה, "יש רגעי עצב אבל יש גם המון רגעי שמחה ודמעות של אושר - מכך שאנחנו מביאות חיים חדשים לעולם".