זו אחת ההצלחות המסחררות של נטפליקס. מותחן פסיכולוגי דל תקציב הצליח להגיע לראש מצעדי הצפיות של חברת הסטרימינג העולמית, בעיקר בזכות הכוכבת האמיתית: סטוקרית העונה לשם "מרתה" שמגלה אובססיה לקומיקאי דוני, השחקן ריצ'רד גאד, שגם כתב את הסדרה המבוססת על חייו האישיים. עובדה זו מגבירה את עוצמתה של הסדרה שמעלה תהיות על גבולות, הסכמה, קורבנות, ומחלות נפש.
"העיר האבודה" בנטפליקס: מי שלא מסתלק אחרי חצי שעה זכאי לאוצר
רגע לפני שנצלול לשתי דמויות המפתח, נזכיר כי הסדרה, כרגע מקום 2 ברשימת הצפיות בנטפליקס ישראל, היא מותחן דרמטי-קומי בכיכובו של הקומיקאי ריצ'רד גאד שגם כתב את הסדרה וביסס אותה על אירועים בחייו, בהם סבל בעצמו מעוקבת שגם הטרידה אותו מינית.
הסדרה כאמור עוקבת אחרי חייו של גאד, או בשמו "דוני" בסדרה, בלונדון של 2015. למחייתו הוא עובד בפאב, לאחר שניסיונותיו להצחיק בהופעות סטנדאפ כשלו. אל הפאב מגיעה מרתה המציגה עצמה כעורכת דין ובהמשך תתגלה כסטוקרית מטרידנית שממררת את חייו. במשך שבעת פרקי הסדרה הצופים נשאבים למסע פסיכולוגי אינטנסיבי תוך כדי חשיפת האובססיה החולנית של מרתה, והתפקיד של דוני בעידוד הטירוף שלה.
ההצלחה של הסדרה ודמותה הכל כך משכנעת של מרתה (השחקנית הבריטית ג'סיקה גאנינג) הובילו פסיכולוגים ופסיכיאטרים לנסות ולהתחקות אחר ההפרעות הנפשיות שלה, המתמקדות ככל הנראה בשני מצבים: ארוטונמניה והפרעת אישיות גבולית.
ארוטומניה היא סוג של הפרעת הזיה שבה האדם מאמין שאדם אחר, לעתים קרובות מישהו בעל מעמד גבוה יותר או דמות ציבורית, מאוהב בו. גם כאשר מוצגות בפני האדם הסובל מארוטומניה ראיות להיפך, האמונה שלו שהאדם האחר מאוהב בו – נותרת בעינה. בסדרה לדוגמא, דוני אומר למרתה שהוא "רק ידיד שלה" בכמה הזדמנויות בתחילת הסדרה, אם היא ממשיכה להאמין שהוא מתעניין בה רומנטית.
ארוטומניה עשויה להתבטא בהתנהגויות שונות ובהן פעולות אובססיביות, מעקבים וכתיבת מכתבים או הודעות לאדם שהם מאמינים שמאוהב בהם. התופעה מופיעה לעתים קרובות יותר אצל נשים מאשר גברים, ולרוב אצל אנשים בודדים או בעלי מערכות יחסיות אישיות מוגבלות.
מרתה לדעת המומחים מציגה גם סימנים ברורים להפרעת אישיות גבולית. היא לא רק אובססיבית לדוני, אלא שההתנהגות שלה מתאפיינת גם בחיים הדיכוטומיים שלה: הכל או שחור או לבן, כולם או נגדי או בעדי. הכל – או לא כלום. התנודות הקיצוניות האלה מאפשרות לה להתנודד מהערצה לדוני לעויינות במהירות רבה. סימן ההיכר של הפרעת אישיות גבולית.
על פי הידוע, הפרעת אישיות גבולית גם היא מופיעה בעיקר אצל נשים, ונובעת פעמים רבות מאלמנט של נטישה בילדות או בגיל ההתבגרות, לרוב של אחד ההורים. ואכן, הפחד מנטישה מלווה את הפרעת האישיות הגבולית ואת תנודות הקיצוניות שאותם מציגה מרתה. גם חוסר יכולתה של מרתה לנהל את הרגשות והדחפים שלה, הוא עוד סימן ברור להפרעת האישיות הגבולית.
הפרעת אישיות גבולית, בפרט כשמשולבת בארוטומניה, קשה ביותר לטיפול ולעתים גם בלתי אפשרית אם אינה מתחילה בגיל הילדות. האבחנה אינה פשוטה שכן גם פסיכיאטרים אינם תמיד יודעים לזהות אותה בשלבים מוקדמים. הטיפול משלב פסיכותרפיה, אלא שפסיכולוגים רבים מתקשים מאוד להתמודד עם התפרצויות הזעם הקיצוניות של הסובלות מההפרעה, רובן כאמור נשים, שנוטות להפסיק את הטיפול מתוך אותו דחף של קיצוניות וצורך פנימי שלא לחוש נטישה, גם כזו של הפסיכולוג המטפל.
גם דוני עצמו נושא עמו קשיים רגשיים משמעותיים: ההתנהגות שלו, לפרקים משתף פעולה עם מרתה, לפרקים אינו מסוגל לעמוד על שלו ולגלות אסרטיביות כלפי הדחפים הקיצוניים שלה, הן תגובה לטראומה שלו. לעתים קרובות מי שעברו התעללות, אונס, או ניצול מציבים את עצמם במצבים מסוכנים כדרך להחזיר לעצמם תחושה של שליטה כלשהי. אבל כשהופיעה מרתה, דוני נמצא במקום מאוד שביר שניתן לתמרן אותו בקלות, והוא אינו מצליח להבחין בין בטוח למסוכן.
במהלך הפרקים, דוני מתחיל לגלות סימפטיה או חיבה כלפי מרתה, כחלק מאסטרטגיית ההישרדות שלו שאופיינית גם לאנשים הסובלים מ"תסמונת שטוקהולם" – תגובה פסיכולוגית שבה בני ערובה או קורבנות התעללות מפתחים קשר עם השובים או המתעללים שלהם. דוני חש עצמו קורבן חסר ערך ומבויש יותר ויותר בשל מעשיה של מרתה, עד שהוא לפרקים נעשה תלוי בה כדי להקל על הסבל שהוא עובר.
לא, אין כאן ספויילרים: אם טרם צפיתם במיני סדרה המרתקת, רק נציין שבעולם המקביל לנטפליקס, החיים עצמם, מרתה ה"אמיתית" עלתה השבוע לכותרות: בעקבות ההצלחה העולמית של הסדרה, הסטוקרית הסקוטית מאיימת לנקוט בצעדים משפטיים נגד ענקית הסטרימינג בתואנה כי הוצגה כאישה כבדת משקל ומסוכנת, וכי הסדרה הובילה לקריאות שטנה קשות מצד הצופים שקראו למותה: "אני הקורבן כאן, לא ריצ'אד גאד, הרבה ממה שהוא טען לא נכון. אני עורכת דין מוכשרת עם זיכרון פנומנלי, ואייצג את עצמי בהצלחה".