מייסדת ומנכ"לית עמותת "אינוביישן אפריקה" סיוון יערי, התרגשה לשמוע כי תשיא משואה בטקס הקרוב שייערך מחר בהר הרצל. בראיון מיוחד ל'מעריב' היא מספרת כיצד התגלגלה לתפקיד הנוכחי לגמרי במזל, ומדוע החליטה להקדיש את חייה להטמעת החדשנות הטכנולוגית הישראלית בכפרים המרוחקים של אפריקה.
קהלני מתכונן לטקס הדלקת משואות: "הנאום נכתב ב-5 דקות, זה פשוט פרץ"
"הקמתי את 'אינוביישן אפריקה', שהיא עמותה ללא מטרות רווח, לפני 15 שנה", ציינה בתחילת השיחה. "המטרה הייתה להביא טכנולוגיות ישראליות לכפרים שכוחי אל ביבשת. אנחנו מביאים מערכות סולאריות ומשתמשים בהן כדי לספק חשמל לבתי ספר ומרפאות, וגם על מנת לשאוב מים באזורים המרחוקים, בהם מתגוררים יותר מ-3 אלף נפשות, היכן שאין מים נקיים בכלל. צריך להבין, התושבים קמים בבוקר, הולכים לחפש מים, מוצאים בדרך כלל שלולית של מים מזוהמים, וזה מה שהם מביאים לעצמם. הם עושים את זה מספר פעמים ביום".
כיצד נולד הרעיון להקים את העמותה?
"לא הייתה לי באמת שום סיבה ראשונית להגיע לאפריקה", מודה יערי. "נולדתי בראשון לציון, אבא שלי לא היה איש עסקים או דיפלומט, הוא מעולם לא היה באפריקה, וברוב הזמן בכלל לא הייתה לו עבודה. לא הייתה פרנסה בארץ, ובגלל שהיו לנו קשיים כלכליים, עברנו לצרפת. הייתי אז בת 12, ההורים שלי רצו להעלות את רמת החיים, אבל גם שם היה קושי למצוא עבודה, אז התחלנו למכור פיצות בשוק. אני עזרתי להם, וככה גדלתי. בגיל 18 חזרתי לארץ, התנדבתי לצבא, וכשמלאו לי 20 היה לי מזל - התקבלתי לעבוד בחברת ג'ורדאש, בה הכרתי את איש העסקים רפי נקש. התחלתי לעבוד באחד המפעלים שלהם במדגסקר, רק בגלל שידעתי לדבר צרפתית".
עוד המשיכה וסיפרה: "בזמנו, לג'ורדאש היו שבעה מפעלים ביבשת, ואני המשכתי לעבוד בשבילם. כשהגעתי לכפרים, היה לי קשה להבין למה המקומיים חיים בתנאים כל כך קשים. העוני שראיתי שם היה סיפור אחר לגמרי ממה שחוויתי בישראל. רק אז הבנתי מה זה עוני אמיתי, ושבארץ היה לי הרבה בתור ילדה, כי היו לי נעליים, שמיכה, היו לי מים. בכפרים, אני רואה אימהות וילדים בלי נעליים, שהולכים לחפש מים כשהם יודעים מראש שהם מלוכלכים ויגרמו להם לחלות. במרפאות אין רופאים כי אין מקרר, אין תרופות, אין חשמל, ואז הבנתי שזה מעגל שאי אפשר לצאת ממנו אלא אם כן נספק להם טכנולוגיות סולאריות".
מייסדת העמותה תיארה את הרגע בו נפל האסימון: "אני זוכרת שאמרתי לעצמי - אולי אם נוכל להביא את אותן טכנולוגיות שהשתמשנו בהן פה בארץ כדי לגדל אוכל ולשאוב מים בשנים של קום המדינה, ובאופן כללי, זה יכול לעזור. נסעתי לארה"ב, סיימתי תואר שני באנרגיה באוניברסיטת קולומביה, התחלנו בכפר קטן בטנזניה, ואז המשכנו לעוד כפר ועוד כפר. בדרך נפלתי כמה פעמים, אבל היום אנחנו כבר ארגון גדול. רק בשנה שעברה ייצרנו חשמל וסיפקנו מים ל-240 כפרים. כמעט כל יומיים אנחנו שואבים מים בכפר חדש".
יערי הוסיפה כי הארגון, שהוקם בשנת 2008, מונה היום כ-140 עובדים, כאשר רובם נמצאים באפריקה ורובם מהנדסים, והסיוע של העמותה הגיע ליותר מ-900 כפרים ומיליוני בני אדם. הארגון פעיל בעשר מדינות שונות ביבשת, ובכל מדינה יש משרד מקומי עם צוות מקומי.
איך מתמודדים באמת עם האיזון העדין שבין האזרחים המקומיים לטבע, באזורים שנחשבים ליותר 'פראיים'?
"לפני שאנחנו מגיעים לכל כפר אנחנו נפגשים עם ה-Chief, ועם הקהילה. הם מלווים אותנו בכל התהליך מההתחלה ועד הסוף, אפילו לפני שאנחנו מביאים את המקדחה בכדי לקדוח למי תהום. הם מקימים ועד שמסביר לנו איפה הם היו רוצים שנקים להם את הברזים בכפר, ובמשך הבנייה עם הקבלן אנחנו בוחרים עשרה אנשים שעובדים איתנו, ומלמדים אותם כל מה שצריך ללמוד על המערכת הסולארית של שאיבת המים. אז בזמן שאנחנו עובדים, יש לנו לפחות עשרה אנשים בתוך הכפר עצמו שיודעים לתפעל את המערכת, ואיך לתקן ולוודא שיהיו להם מים לטווח הארוך. בזכות הידע הסביבתי של המקומיים, אנחנו עובדים לפיו, יד ביד איתם מההתחלה ועד הסוף".
אתגרים שהארגון נתקל בו בזמן העבודה?
"הקושי הכי גדול הוא לבחור לאיזה כפר לעזור קודם. יש כל כך הרבה, יותר מידי. היום באפריקה יש יותר מ-600 מיליון איש בלי חשמל ועוד מאות מיליוני בני אדם אשר סובלים ממחסור במים נקיים. יבשת אפריקה, שמחולקת בין 54 מדינות, כוללת בתוכה המוני כפרים שזקוקים לעזרה. אנחנו עובדים עם הממשלות המקומיות, הולכים לאזורים שאנחנו יודעים שהממשלה לא תגיע לשם בקרוב, כדי שנוכל לסייע לאלו שאין להם הרבה תקווה, וכנראה לא תהיה להם גישה למים וחשמל ב-20 שנים הבאות. לצערי, כשאנחנו מגיעים לחלק מהכפרים, זה כבר מאוחר מידי. אנחנו רואים רעב, ודברים קשים נוספים. לפעמים אפילו השלולית מים שהייתה לתושבים, כבר לא קיימת יותר. ואז יש מוות, ולא הרבה אנשים מודעים לכך".
יערי הדגישה: "חשוב לי לציין שאנחנו עושים הכול בשמה של ישראל. אני ציונית וישראלית גאה, וכשאני מגיעה לכפרים בדרך כלל הפניות הראשונות של התושבים הן שהם לא יודעים מה זה ישראל. אם הם כן מכירים, זה בזכות העובדה שהם קראו עליה אולי בתנ"ך. בשבילם זה כמו שה' הגיע וענה על תפילותיהם. פתאום יש להם מים נקיים ואור, וגם הממשלות המקומיות שאני נפגשת איתם, השרים והנשיאים וראשי הממשלה - הם מעריצים ומעריכים את המדינה שלנו. בשבילם, ישראל היא מודל הצלחה שהם שואפים להגיע אליו, כי רק ב-75 שנה הפכנו למדינה שפעם היו נותנים לה, ועכשיו פתאום היא זו שמסייעת, ורוצה לשתף תשתיות, טכנולוגיה, ידע וניסיון. העבודה מחזקת מאוד את הקשרים של ישראל עם המדינות הללו, מה שכמובן פועל לטובתנו".
המנכ"לית ציינה באותו נושא כי "רק לפני כשבועיים נאמתי גם באו"ם, כדי להסביר איך הטכנולוגיות עובדות. המדינות בעולם מודעות לכך שבישראל יש המון חדשנות, החדשנות הישראלית ידועה. רק עצם זה שדיברתי באו"ם, מעיד על כך שרוצים ללמוד מאיתנו, ומעריכים את מה שאנחנו עושים. כיום, בתור מדינה חזקה, אנחנו יכולים להגשים את הייעוד שלנו, להיות אור לגויים, להביא לשתף ולעשות. צריך רק להבין את ההבדל שכמה קולטי שמש בודדים יכולים לעשות - להוציא משפחה ענייה לעתיד טוב יותר".
לסיום, דיברה על דרכי ההתמודדות עם התפקיד הבכיר אל מול היותה גם אם ורעייה, ועל האובדן של אביה שלא ייזכה לראותה משיאה משואה ביום העצמאות ה-75: "קיבלתי את הבשורה שאשיא משואה בזמן שישבתי שבעה על אבי ז"ל שנפטר בפתאומיות. הוא היה מעורב מאוד בפעילות שלי לאורך השנים, ואני מבכה על כך שהוא לא יידע שנבחרתי לקחת חלק במעמד כל כך מרגש".
עוד הוסיפה: "באשר להיותי אימא וקרייריסטית - אני באמת טסה הרבה, ויש לי שלושה ילדים. לפעמים חשתי רגשות אשמה, כשהייתי עוזבת אותם, כשהם היו קטנים. יש לי תאומים בני 13 וילד בן 11, אבל בעלי תמיד אמר לי - סיוון אל תדאגי, הילדים שלנו בסדר, לכי תעזרי לילדים שצריכים יותר עזרה. החיזוק שלו נותן לי את הכוח להמשיך. היום אני כבר לוקחת את הילדים שלי איתי לכפרים, וכשהם חוזרים לישראל הם לומדים להעריך ולהוקיר את מה שיש להם, ואת מה שהמדינה מעניקה להם. יש לנו באמת כל כך הרבה, ואסור לשכוח את זה", סיכמה.