שסימון חורי היה בן 5 הוא התייתם מאביו ובגיל 12 איבד גם את אמו. כבר אז צייר משולש וכתב: אני, אלוהים, האדם. שם בעצם קיבל עליו את ייעודו. כיום הוא מוכר כאבונא (אבא שלנו - סב”ד), הכומר סימון חורי, “משכין השלום” במגזר הבוער, אישיות נערצת ומכובדת בקרב מוסלמים, נוצרים ויהודים בצפון, והראשון שמגיע למשפחות המדממות בניסיון להביא פיוס וריפוי.
“הגאולה שלי היא שהאדם יחיה”, אומר חורי. “אני מאמין בכוח התפילה ובכוח האלוהים. אין אצלי את המילים ייאוש ובלתי אפשרי. העולם צריך שינוי בלב המנהיגים. אני לא מאמין באהבת הנשק, אלא בנשק האהבה. לא מאמין באהבת הכוח אלא בכוח האהבה. אני כאן כדי לבנות גשרים בין אנשים, לקרב לבבות, ללמד לסלוח, לעשות שלום”.
על אף הרעיונות שנשמעים מעט נאיביים בעידן הנוכחי, הציבור הערבי, מוסלמי ונוצרי כאחד, צמא למוצא פיו ובכל אירוע אלימות או סכסוך, הוא עוזב הכל ומגיע לנסות לאחות את הקרע. כיום הוא מתגורר בכפר כנא – ובשבוע שעבר, לאחר אירוע הירי בו נפצעו שישה בני משפחה בהם זוג וילדיהם, הוא התייצב בבית תוך דקות. בהמשך, גם נקרא לקיים הודנא. “בכל ועדה של פיוס ושלום שיש בה נוצרים, מוסלמים, בדואים ודרוזים, אני נקרא כדי להשכין שלום", הוא מספר. "מה שקרה בכפר כנא זה טבח. זה לא מקובל לא על אלוהים ולא על האדם, ויש המון כעס. הגעתי תוך דקות והיה צריך להרגיע את הרוחות. אמרתי שם שצריך להודות לאלוהים כי ריחם עליהם שהם פצועים בלבד, אין מקום לכוח אחרי שהוא ריחם עלינו ולא לבחור בנקמה. כי הכוח הגדול אצלו. כל אירוע עבורי הוא חמור. כל אדם שנפצע זה נורא. אתם סופרים הרוגים כל שנה מחדש, ושוכחים את האלפים של השנה הקודמת ואת הפציעות בגוף ובנפש. 19 אלף פצועים משנת 2000. ומה עם היתומים והאלמנות? ואיפה הנפש של חברה פצועה ומפורקת שמביטה על משטר שלא מזיז כלום, רק מס שפתיים ומילים?”.
“רואה את האדם”
ד”ר אבונא סימון חורי נולד בכפר אעבלין שבגליל ועד היום איש לא יודע מה גילו. ככה הוא מעדיף שזה יישאר. לדבריו, הוא מעדיף שישפטו אותו לפי החוכמה ולא לפי מניין שנותיו. הוא פעל שנים במנזר, לא הקים משפחה ומאמין שבחר נכון. בהמשך למד תיאולוגיה בוושינגטון, האכיל עניים בברונקס, לימד ברמאללה וזכה לחיבוק מערפאת, הוכתר לכהן דת, ונשלח לרומא לחמש שנים, שם סיים דוקטורט במשפט כנסייתי. בין היתר נשלח לבזיליקת הלב הקדוש המפורסמת בפריז, לשם עלו לרגל מאמינים מכל אירופה לשמוע מיסה ולהתוודות בפניו. לכפר כנא הגיע ב־2016, ומאז הוא שם. “רציתי לחזור ולהיות עבור האנשים שלנו. ויש הרבה מה לעשות”. הוא מסביר. “בנינו את הכנסיה והקהילה מחדש והגדלנו אותה מ־3,000, ל־25 אלף איש. ואם שואלים אותי כמה ביניהם מוסלמים ונוצרים, אני עונה 25 אלף. אין הבדל מבחינתי. כולם בניי. ב־99% מאירועי האלימות אנחנו עושים שלום ויש להם פיוס מתנה מאלוהים. הם מוחקים את כל העבר כי יש בהם את תכונת המחילה וחוזרים להיות כמו משפחה אחת. האלימות אינה הטבע שלהם, אלא התסכול מוביל לשם”.
הוא מעיד שאין לו תהליך או מתודה. הוא מגיע, מדבר עם הקהל, מפגין חיבה ומדבר ללב המשפחות והאנשים, וזה עובד בכל פעם כמו קסם. מבחינתו, כל בני האדם נועדו לאהוב זה את זה. מחשבה קשה לעיכול בזירת רצח, אבל מתורגמת גם למציאות היומיומית.
“כשאני שומע על אירוע, אני מנסה להגיע ראשון ולהיות עם המשפחות כי בשבילי כולם המשפחה שלי. הם אבא ואמא, אחים ואחיות. לא התחתנתי ולא הבאתי ילדים, והם המשפחה שלי”, הוא אומר. “ואם קורה משהו למישהו אני מרגיש שאני האב של כולם, אפילו של היהודים שלפעמים מגיעים אליי יותר ברמת הפנייה הפרטית לגישור וייעוץ ולא כקהילה. צריך להבין, אני כומר לאדם. איש דת לאדם וכל אדם נולד בצלם. אנחנו שייכים לקהילה וכפר אבל בסוף אני רואה את האדם. אני מסביר למשפחות אבלות ובכלל, שהחיים זה מפגש. מפגש של מי שמת עם אלוהים, ומפגש שלנו אחד את השני בכדי ללמוד שידו של אלוהים איתנו רק כשאנחנו מאוחדים. ואנחנו יושבים כאן במפגש כדי לזכור שהאדם הוא עפר ואליו יחזור. ואם אנחנו עפר אז למה אתה רוצח את אחיך? למה אתה גונב ופוגע בו וגורם לו עוול? למה אתה גורם לאלמנות ויתומים עוול? ואז מתחיל שיח של הקשבה. כשאנשים מרגישים שיש מולם מי שאוהב אותם באמת ולא בא לגייס קולות או לבקש כסף, אלא ויתר על הכל בחיים כדי לשמור על חייהם, הם מכבדים ונפתחים”.
ובכל זאת, אתה מגיע לבית בו יש יגון, יצרים וכעס, ולעתים בני המשפחה אף מבקשים נקמה. לא עולה התנגדות לרעיונות נשגבים בשעה כזאת?
“יש מקומות שאנשים מחכים למילה יפה ואני מביא מה שהמשיח לימד, שזה לאהוב את האדם, לאהוב גם את האויב שלך ולדבר. רק מי שמתייאש חושב שאנחנו נפרדים זה מזו. האדם נולד להיות אח לאדם ולא להיות זאב לאחיו. והכי טוב בעולם זה לתת בלי לצפות לתמורה. כל אדם נולד חופשי ויש בו חירות ואין חוק או דין בעולם שיכול לדרוך על הזכויות של האדם וחירותו”.
ביום חמישי האחרון, התקיים בחיפה "מצעד המתים" במחאה על האלימות בחברה הערבית, חודש בלבד לאחר מצעד דומה בתל אביב. החברה הערבית מתמודדת עם עשרות מקרי אלימות ביום, פחד וטרור ברחובות, מעשי נקם, רצח על כבוד המשפחה ומלחמת ארגוני פשע שהגיעה גם למועמדים ברשויות המקומיות. על פי עמותת "יוזמות אברהם", מאז תחילת השנה נרצחו לפי בחברה הערבית 166 איש ואישה.
לדברי אבונא, זו אינה גזירת גורל. זו מדיניות מתמשכת. “מי ששולט במגזר זה פוליטיקאים, אנשי הון, והשוק השחור. בגלל זה יש קושי לעקור את האלימות”, הוא אומר בכאב. “כל אחד במקומו אחראי על עצמו וכולנו אחראים לבנות גשרים לקרוב לבבות. יש לנו חברה טובה אבל המצב הוביל לשם. המון כעס על אפליה, תשתית, אין הרחבת ישובים ואנשים חיים בקופסת סרדינים כמו מחנה פליטים עם קומות. וזה יוצא. אפילו ברמזור, מישהו מצפצף והכל מתפוצץ. כמו תאונת שרשרת, כשמכונית אחת נכנסת בשנייה, ובסוף כל הנהגים פצועים, אבל אם הם יתאחדו הם יבינו שנהג המשאית אחראי על הכל, והוא כמובן הפוליטיקאים שמנותקים מהמציאות או רואים ולא רוצים להכיר בה. זה לא החל עכשיו אלא אחרי אוקטובר 2000, כשנהרגו 13 ערבים ישראלים בידי כוחות הביטחון הישראלים והיה טבח נגד העם שלי. פעם, המאבק היה בשביל כפרים חדשים, דיור, אוניברסיטאות ובתי חולים במגזר. כיום, המאבק הפך לכך שרק מייחלים לישון בשקט בלי ירי ברחובות. באיזה עולם ילדה ישנה בבית וכדור חודר והורג אותה? הממשלה דואגת להשאיר אותנו מתחננים לביטחון, ואני אומר לממסד – לדאוג לחברה שלי, הערבית, עולה הרבה, אבל להזניח אותה עולה לכם הרבה יותר”.
חווית מקרים קשים וגם נכחת בזירות מזעזעות. איך אתה שומר על הנפש?
“כל מקרה בשבילי הוא מזעזע. כל מקרה. אין אחד יותר. כל חיי אדם חשובים. ואני מתפלל המון ומבקש שלום לכל בני האדם. אחד המקרים שטלטל אותי היה של בעל ששחט את אשתו. הגעתי לבית וראיתי שני פעוטות משחקים בדם של אמא ולא מבינים מה קורה. הבאתי סדין גדול וכיסיתי אותה, וזה לא היה קל. אני רואה את העתיד של אותם יתומים כבר באותו רגע כי גדלתי יתום ואני יודע מה מחכה להם. או כשנערה בת 17 עם חלומות של מתבגרת נרצחת מכדור תועה בתוך החדר שלה, אישה עם תינוקות נרצחה והשאירה שלושה ילדים, בחור צעיר שנורה ברחוב, הכל מזעזע. וכל מקרה עצוב לי. לפני שלושה חודשים חדר כדור לגב של ילדה בת 3. אלוהים מנע פגיעה בעמוד השדרה, והיא ניצלה בנס משיתוק ומוות וזה קורע את הלב. אתה מגיע לבקר ורואה מלאך ישן שלא מבינה מה קרה לה ולא יכולה להגן על עצמה. היא קורבן לאלימות וגרה במדינה שלא דואגת לה ולביטחון שלה”.
“פוליטיקה של טרנספר”
אבונא חי את עולם הרוח אבל בקיא בהוויה הפוליטית. עיקר הביקורת שלו היא על הפוליטיקאים ועל הרעיון הציוני כתפיסה והוא מאשים את הממשלות לדורותיהן באלימות הגואה ללא הבדל בין ימין ושמאל. הוא מביע דעות נחרצות שלא תמיד ינעמו לאוזן יהודית, אבל נזהר מאוד מלהאשים או לנקוב בשמות. "לא צריך להיות יהודי כדי להיות ציוני. יש גם מנהיגים ציוניים במדינות ערב שפועלים נגד העם ונגד הבעיה הפלסטינית”, הוא אומר. “ימין ושמאל זה הכל קשקוש. בסוף הפוליטיקאים מתאחדים נגדנו. הבעיה הפלסטינית אינה יהודית־אסלאמית, אלא בעיה ציונית־ערבית־פלסטינית. הבעיה היא כל אחד שלקח את האדמה שלי והשאיר אותי לחיות בקיפוח בחברה מלאת אלימות ודם ומי שמרשה את זה אלה הפוליטיקאים. מתקיימת פה פוליטיקה של טרנספר. של אדמה חרוכה. של לשרוף הכל כדי לשלוט על הכל. המשטר הציוני לא רוצה שלום לדעתי. בשבילי האדם הוא מעל האדמה ולא האדמה מעל לאדם, ומי שנותן ערך לאדמה מעל לאדם מביא לדם. הבעיה כאן שהישראלים בנו את ישראל הראשונה ב־1948 ומתכננים להביא עוד 24 מיליון עד 2048 להתנחלויות. יבנו את ישראל השנייה ולפלסטינים לא יישאר כלום וזה לא מתיישב עם המילה שלום. לא ברור מה התוכנית שלכם בדיוק. אני לא רואה שרוצים שלום. אולי מדברים על שלום אבל עושים הכל כדי שלא תהיה מדינה פלסטינית ולא שלום”.
יש קולות במגזר שמבקשים התערבות משטרה ושב”כ ויש מתנגדים. מה עמדתך?
“בכל העולם המשטרה היא גוף שלא מונע פשיעה אלא מפענח מי האשם. מגיעים אחרי שקורה. יש גופים שמונעים. והשב”כ לא קשור אלינו. לא נלך לצבא ונרים רובה נגד אחינו. זה רגיש מדי וייתפס כדבר שלילי. דעתי אינה חשובה כי יש גבולות להתערבות שלי, אבל אני כן רואה איך אנחנו חשופים. אין חופש ואין פרטיות, כמו באח הגדול. וכל פעולה שתגרום לנזק בחירות האדם אינה רצויה. אדם נולד חופשי ויישאר חופשי. והחירות שלי נגמרת כשמתחיל החופש של האחר”.
בימים שבשגרה, מבקש אבונא סימון לבנות גשר להידברות בין יהודים לבין ערביי ישראל לבין העם הפלסטיני. הרצאותיו, המתקיימות עבור קבוצות מבקרים בכנסייה, חודרות אל הלב ואין עין שנשארת יבשה או לב שנשאר אדיש בסופן. וכששואלים אותו על תקווה, הוא אופטימי. “פגשתי בתא הווידוי בחו”ל אנשים מכל העולם ולמדתי שהחטאים בכל השפות הם אותו דבר והאדם אותו האדם בכל השפות ובכל העמים”, הוא אומר. “וכאן, בארץ הזאת, כולם צריכים לומר ‘מספיק’ ולתת לכל אדם את כבודו ואת זכויותיו ולשמור על ביטחונו, כי ההזנחה הופכת אנשים טובים לזאבים כדי לשרוד. זה בלבול כמו שקרה בבבל. אנשים צריכים לקבל חכה ולא דג שיהפוך אותם לתלותיים. אני מאמין באדם ובכוחה של הקהילה והחברה”.