“הגאולה שלי היא שהאדם יחיה”, אומר חורי. “אני מאמין בכוח התפילה ובכוח האלוהים. אין אצלי את המילים ייאוש ובלתי אפשרי. העולם צריך שינוי בלב המנהיגים. אני לא מאמין באהבת הנשק, אלא בנשק האהבה. לא מאמין באהבת הכוח אלא בכוח האהבה. אני כאן כדי לבנות גשרים בין אנשים, לקרב לבבות, ללמד לסלוח, לעשות שלום”.
ד”ר אבונא סימון חורי נולד בכפר אעבלין שבגליל ועד היום איש לא יודע מה גילו. ככה הוא מעדיף שזה יישאר. לדבריו, הוא מעדיף שישפטו אותו לפי החוכמה ולא לפי מניין שנותיו. הוא פעל שנים במנזר, לא הקים משפחה ומאמין שבחר נכון. בהמשך למד תיאולוגיה בוושינגטון, האכיל עניים בברונקס, לימד ברמאללה וזכה לחיבוק מערפאת, הוכתר לכהן דת, ונשלח לרומא לחמש שנים, שם סיים דוקטורט במשפט כנסייתי. בין היתר נשלח לבזיליקת הלב הקדוש המפורסמת בפריז, לשם עלו לרגל מאמינים מכל אירופה לשמוע מיסה ולהתוודות בפניו. לכפר כנא הגיע ב־2016, ומאז הוא שם. “רציתי לחזור ולהיות עבור האנשים שלנו. ויש הרבה מה לעשות”. הוא מסביר. “בנינו את הכנסיה והקהילה מחדש והגדלנו אותה מ־3,000, ל־25 אלף איש. ואם שואלים אותי כמה ביניהם מוסלמים ונוצרים, אני עונה 25 אלף. אין הבדל מבחינתי. כולם בניי. ב־99% מאירועי האלימות אנחנו עושים שלום ויש להם פיוס מתנה מאלוהים. הם מוחקים את כל העבר כי יש בהם את תכונת המחילה וחוזרים להיות כמו משפחה אחת. האלימות אינה הטבע שלהם, אלא התסכול מוביל לשם”.
הוא מעיד שאין לו תהליך או מתודה. הוא מגיע, מדבר עם הקהל, מפגין חיבה ומדבר ללב המשפחות והאנשים, וזה עובד בכל פעם כמו קסם. מבחינתו, כל בני האדם נועדו לאהוב זה את זה. מחשבה קשה לעיכול בזירת רצח, אבל מתורגמת גם למציאות היומיומית.
“כשאני שומע על אירוע, אני מנסה להגיע ראשון ולהיות עם המשפחות כי בשבילי כולם המשפחה שלי. הם אבא ואמא, אחים ואחיות. לא התחתנתי ולא הבאתי ילדים, והם המשפחה שלי”, הוא אומר. “ואם קורה משהו למישהו אני מרגיש שאני האב של כולם, אפילו של היהודים שלפעמים מגיעים אליי יותר ברמת הפנייה הפרטית לגישור וייעוץ ולא כקהילה. צריך להבין, אני כומר לאדם. איש דת לאדם וכל אדם נולד בצלם. אנחנו שייכים לקהילה וכפר אבל בסוף אני רואה את האדם. אני מסביר למשפחות אבלות ובכלל, שהחיים זה מפגש. מפגש של מי שמת עם אלוהים, ומפגש שלנו אחד את השני בכדי ללמוד שידו של אלוהים איתנו רק כשאנחנו מאוחדים. ואנחנו יושבים כאן במפגש כדי לזכור שהאדם הוא עפר ואליו יחזור. ואם אנחנו עפר אז למה אתה רוצח את אחיך? למה אתה גונב ופוגע בו וגורם לו עוול? למה אתה גורם לאלמנות ויתומים עוול? ואז מתחיל שיח של הקשבה. כשאנשים מרגישים שיש מולם מי שאוהב אותם באמת ולא בא לגייס קולות או לבקש כסף, אלא ויתר על הכל בחיים כדי לשמור על חייהם, הם מכבדים ונפתחים”.
ביום חמישי האחרון, התקיים בחיפה "מצעד המתים" במחאה על האלימות בחברה הערבית, חודש בלבד לאחר מצעד דומה בתל אביב. החברה הערבית מתמודדת עם עשרות מקרי אלימות ביום, פחד וטרור ברחובות, מעשי נקם, רצח על כבוד המשפחה ומלחמת ארגוני פשע שהגיעה גם למועמדים ברשויות המקומיות. על פי עמותת "יוזמות אברהם", מאז תחילת השנה נרצחו לפי בחברה הערבית 166 איש ואישה.
בימים שבשגרה, מבקש אבונא סימון לבנות גשר להידברות בין יהודים לבין ערביי ישראל לבין העם הפלסטיני. הרצאותיו, המתקיימות עבור קבוצות מבקרים בכנסייה, חודרות אל הלב ואין עין שנשארת יבשה או לב שנשאר אדיש בסופן. וכששואלים אותו על תקווה, הוא אופטימי. “פגשתי בתא הווידוי בחו”ל אנשים מכל העולם ולמדתי שהחטאים בכל השפות הם אותו דבר והאדם אותו האדם בכל השפות ובכל העמים”, הוא אומר. “וכאן, בארץ הזאת, כולם צריכים לומר ‘מספיק’ ולתת לכל אדם את כבודו ואת זכויותיו ולשמור על ביטחונו, כי ההזנחה הופכת אנשים טובים לזאבים כדי לשרוד. זה בלבול כמו שקרה בבבל. אנשים צריכים לקבל חכה ולא דג שיהפוך אותם לתלותיים. אני מאמין באדם ובכוחה של הקהילה והחברה”.
התרעות פיקוד העורף