"אנחנו מרגישים כמו במדינה אחרת", סיפרו שרה ויוסף חזיזה משדרות - הורים לשלושה ילדים וסבים לשלושה נכדים, על התחושות של מאות תושבים משדרות, נתיב העשרה, אשקלון ויישובים נוספים בעוטף עזה, על רקע הכנה לקבלת שבת, שהתקיימה במדשאה הסמוכה למלון כפר המכביה ברמת גן.
היום השביעי ללחימה | גבול הצפון מתחמם, התחדש הירי אל תל אביב והמרכז
כ-650 תושבים מהדרום, בהם כ-250 ילדים, שוהים בכפר המכביה. רובם התפנו במהלך השבוע, לאחר ימים ארוכים של שהות בתוך הממ"דים וקבלת בשורות קשות על חברים, שכנים ולעיתים גם בני משפחה שנהרגו ונרצחו.
גילי סיוון כהן, אחת מעשרות המתנדבים והמתנדבות המסייעים סביב השעון בכל דבר לתושבים שהגיעו, סיפרה: "מהיום הראשון ללחימה הגענו לכפר המכביה, כדי להעניק באהבה מרחב שקט, שבו יוכלו המפונים לשתף, לנשום ולקבל כלים לעולם הנשימה המעגלית, להפגת המתח, החרדה והסטרס. כמובן, הבאנו תרומות, לאותן משפחתו שיצאו מהעוטף, כאשר רק בגדים על גופם. דאגנו להם לבגדים, צעצועים, שמיכות וכל מה שהם צריכים וביקשו".
סיוון כהן סיפרה עוד על משימת הסיוע למפונים ובמקביל לחיילים בחזית, אליה היא נרתמה בהתנדבות מלאה מאז פרוץ המלחמה: "גם דאגנו לתרומות של אלפי ארוחות, שהגיעו לחיילים במוצבים השונים מצפון ועד דרום. רק אתמול הגענו לבסיס חיל הים באשדוד עם תרומות של מוצרי היגיינה, גרביים, תחתונים, חולצות וכמובן שגם עוגות ואוכל".
גם ערן, שנרתם עם אשתו נאווה ביחד עם כ-100 מתנדבים לסייע, סיפר על אישה שהגיעה מיישוב בדרום, עזבה במהירות את הבית ושכחה את הפלטה לפה: "היא עוברת בדיוק טיפולי שיניים וללא הפלטה לא יכלה לאכול. דאגנו לקחת אותה לטכנאי שיניים, שיתאים לה פלטה", הוא המחיש את העזרה הפרטנית לכל אחד ואחת. "דאגנו שגם יפתחו כאן חנות למכירת מוצרים שונים, כמו מטרנות לתינוקות ואפילו יזמנו טיפולי פדיקור לנשים שמבקשות".
בכפר המכביה שררה במהלך שעות הצהריים אווירת הפנינג, אבל הלב של רבים היה בדרום. "עם ישראל מברך ועוטף והילדים נהנים וללא פחד, אבל הלב בשדרות ומקווים שיהיה לאן לחזור ושיהיה סוף-סוף שקט להרבה מאוד שנים", סיפרו בני הזוג חזיזה. לקראת שבת, הגיע הרב ישראל שפרינגר – רב מחב"ד רמת גן, כדי לברך ולקדש ועשרות התאספו סביבו במדשאה, כאשר ברקע הילדים ממשיכים לשחק וליהנות. "חשוב להיות איתם, בזכותם, הם גיבורים בחזית", ציין הרב שפרינגר.
שרה חזיזה, המתגוררת בשדרות במשך עשרות שנים, סיפרה עוד כי חוותה פגיעה קשה בביתה, בשנת 2013. "הבית ספג פגיעה ישירה ולא נפגענו אז. ידענו לחיות עם הירי מרצועת עזה וזה לא היה קל, אבל מאז שבת, כשעשרות מחבלים הגיעו לשדרות ורצחו אנשים חפים מפשע, הייתה תחושת פחד, שלא משהו שנראה לנו עד לפני שבוע כדמיוני", היא מספרת בהתרגשות – "היינו שלושה ימים בתוך הממ"ד, בלי חשמל ובלי מים. שמענו יריות ופיצוצים".
אנג'לה, שביחד עם בעלה ושני ילדיהם, הגיעו משדרות סיפרה עוד: "היה בלתי אפשרי להמשיך להיות עם ילדים בעיר, המחבלים הכניסו פחד", היא אמרה. "מאז שהגעתי לכפר המכביה זה תענוג, יש פעילויות ותמיכה, הילדים משחקים ונהנים ללא חשש, יש להם תעסוקה כל הזמן, אבל הלב בשדרות, שדרות זה בית. אני מכירה תושבים שנהרגו והלב כואב, כולם בשדרות מכירים את כולם. אני מקווה שנוכל לחיות אחרי המלחמה סוף-סוף בשקט".
סבטלנה, שנכחה במקום גם כן, סיפרה: "בשנת 1993 עליתי לארץ ומשנת 1996 אני מתגוררת בשדרות. לא זוכרת שהמצב היה כל כך גרוע. הגענו לרמת גן, יש לנו כאן הכל, אבל הלב בשדרות ועם ההרוגים והמשפחות". אחד מהילדות שהיו בסמיכות, המחישה את התחושות המעורבות: "טוב לנו כאן, אבל אני מתגעגעת לחברות שלי בשדרות".
שמעון חנן מאשקלון, נשוי ואב לארבעה ילדים ועובד בסניף של שופרסל באשדוד, הגיע למלון כפר המכביה בסיוע של הרשת. "ההרגשה כאן טובה, אחרי מטחי הירי הרבים לעבר אשקלון. בינתיים, אנחנו כאן עד יום שלישי ונראה מה יהיה הלאה. התחושה היא שיצאתי מהתופת והילדים שמחים שיכולים לשחק וליהנות ללא חשש. הלוואי שסוף-סוף נזכה לשקט".
גם רונית כהן משדרות, שהגיעה ביחד עם בעלה וארבעת ילדיהם, הרגישה הקלה מאז הגעתם: "אנחנו כאן מיום שלישי, הנתינה של אנשים רבים מאוד מרגשת. היתה הפעם שבירת כלים כשמחבלים נכנסו לעיר רצחו. אני עדיין לא מעכלת את מה שעברנו. זה היה סיוט. טוב לנו כאן ומרגישים בטוחים, גם כשיש אזעקה כי יש מיגון, אבל הלב בשדרות ומקווה שנזכה לשקט. מחמם את הלב לראות את הנתינה מכל הלב של אנשים רבים וטובים".
חיים, שהגיע עם משפחתו מאשקלון, הודה: "הגעתי לכאן עם חששות, כיצד יתייחסו אלינו במרכז הארץ והופתעתי לטובה מקבלת הפנים החמה והאכפתית של מתנדבים רבים, שכל הזמן סביבנו ורוצים לעשות הכל כדי שתהיה לנו שהות נעימה. גם הילדים, שיש להם פעילויות רבות, משחקים ונהנים. נדהמתי מהחום ומהאכפתיות".
רותי חסון מאשקלון, הגיעה לכפר המכביה, היישר ממרקש במרוקו. "היינו בטיול מאורגן ומשבת, כששמענו שפרצה מלחמה, רצינו לחזור לארץ, אבל רק ביום חמישי היתה טיסת חילוץ של חברת ארקיע. הוספנו 550 דולר, כדי שנעלה על הטיסה המיוחדת. עברנו שעות ארוכות של המתנה בנמל התעופה במרקש ואחרי שנחתנו בנמל התעופה בן גוריון, נסענו לאשקלון, אבל הילדים דרשו שנגיע לכפר המכביה ואני נמצאת כאן עם הבן שלי, אשתו ושני נכדים. חשוב שנהיה ביחד".