"אני חושב שזו השליחות הכי חשובה שלי בחיים, זו החובה המוסרית שלי. לא האמנתי לפני ה־7 באוקטובר שהכלים שלי בתור ארכיאולוג ישמשו אותי למשימה כל כך קריטית שמשפיעה על חיי אנשים ברמה כזאת. אני מאוד אוהב את המקצוע שלי, הוא חשוב, יש לו הרבה מה לתת לתרבות, לקהילה, אבל פה מדובר בממד אחר לחלוטין", אומר ד"ר ג'ו עוזיאל, ארכיאולוג ברשות העתיקות, העוסק בימים אלה יחד עם עמיתיו בחיפוש אחר נרצחים ונעדרים בבתים ובמכוניות שנשרפו בשבת השחורה.
מתח מורט עצבים: הממשלה דנה בעסקת החטופים המתגבשת | הפרטים המלאים
לאחר החיסול הדרמטי: האם השתנתה המשוואה מול החיזבאללה?
לפני ימים ספורים פורסם כי כחודש וחצי אחרי הטבח בבארי זוהו באופן רשמי שרידי גופתה של ליאל חצרוני בת ה־12 ז"ל. הממצאים אותרו על ידי ארכיאולוגים של רשות העתיקות. את הפרויקט של הארכיאולוגים מובילים משה עג'מי וד"ר איילת דיין. הארכיאולוגים, שנקראו למשימה בהזמנת אל"ם (במיל') יוסי כהן, מפקד מכלול "עבודת קודש" באוגדת עזה, ובהובלת רס"ן הרב שלמה חזות מאוגדת עזה, משתמשים במיומנויות ובידע שרכשו בעת שחקרו ממצאי שריפות וחורבן קדומים, ואיתרו עד כה עשרות עדויות אנושיות וכעשרה נרצחים שנחשבו עד כה לנעדרים.
הארכיאולוגים סרקו וסיננו את אפר הבתים השרופים שבהם נרצחו משפחות בבארי, כפר עזה וניר עוז, כמו גם את תכולת הרכבים מהמסיבה ברעים.
"עם כל הקושי והאתגר הרגשי העצום, התקווה שלנו היא לייצר ודאות עבור כמה שיותר משפחות באשר לגורל יקיריהן", אומר אלי אסקוזידו, מנהל רשות העתיקות. "אני מצדיע לארכיאולוגים שלנו על ההירתמות המיידית והלא מובנת מאליה למשימה הקשה. זוהי זכות ואחריות עצומה, שהם מבצעים בחרדת קודש".
"אפילו הזכוכית ניתכה"
עוזיאל, ארכיאולוג זה עשרות שנים, המנהל בימי שגרה את יחידת מגילות מדבר יהודה ברשות העתיקות, שעוסקת בשימור ובתיעוד אוצרות ומחקר המגילות שנמצאו במדבר יהודה, הצטרף למשימה החשובה לפני כחודש. "היתרון של הארכיאולוגים הוא בכך שאנחנו מחפשים ביומיום שלנו עדויות לפעילות ונוכחות אנושית באתרים ארכיאולוגיים שנחרבו לפני מאות ואלפי שנים", הוא מספר.
"את הנוכחות הזו אנחנו יכולים לגלות באמצעות חפצים של אותם אנשים שחיו במקום הזה, שרידי האוכל שלהם ושרידים אנושיים, דהיינו עצמות בני אדם. יש את זק"א, המשטרה והצבא שהם מיומנים, עושים עבודת קודש ומחפשים בכל הכלים שיש להם. אנחנו נכנסים לתמונה ברגע שהם כבר לא יכולים לגלות, מפני שהשרידים כבר כל כך קטנים וצריך לחפש אותם בכלים הכי מתקדמים שיש".
באילו זירות אתם מתמקדים?
"אנחנו בעיקר עובדים בזירות שעוברות שריפה, אם זה בתים או שטחים פתוחים. אנחנו אוספים משם את כל האפר, מסננים אותו, ובעצם מחפשים שרידי עצמות, שיניים, חפצים אישיים שיכולים לעזור לדעת שבן אדם מסוים היה במקום מסוים. את הממצאים האלה אנחנו מעבירים לצבא שמצליב זאת עם מידע נוסף שיש לו, אם זה דרך בדיקות דנ"א או מידע מודיעיני אחר שעוזר להם לקבוע נוכחות של נעדר, ואז להעביר אותו ממצב של נעדר למצב של חלל".
עד כה עבד עוזיאל ביישובי העוטף שעברו טבח, וגם טיפל במכוניות השרופות, בעיקר ממסיבת נובה, וגם בשדות שסביב המסיבה על מנת לאתר שרידים. "קשה לי לתאר את ההרגשה הקשה כשאנחנו נכנסים לתוך בתים שלפני חודש וחצי עוד עמדו והיו גן העדן של האנשים", הוא אומר. "פתאום רואים את המראות הקשים, את הגיהינום שהם עברו והלב נשבר. גם המציאה עצמה היא רגע קשה, כי אתה מרגיש שאתה מזהה מישהו שנרצח, שהוכחת שמישהו נרצח במקום הזה. אבל מצד שני, הכלים שלנו יכולים לעזור בסגירת מעגל. אנחנו מקווים שלפחות הידיעה תעזור למשפחה לדעת מה קרה במקום להיות במצב של אי־ודאות".
ברמה היומיומית, מספר עוזיאל, כ־15 ארכיאולוגים עוסקים במשימה. הם מתחלקים לצוותים של שלושה־חמישה אנשים, ועובדים יחד עם חיילים וגורמים נוספים בשטח. "ברגע שאנחנו מוצאים משהו, אנחנו מעבירים את הטיפול לצבא שממשיך את זה מול המשפחות", הוא מבהיר. "אנחנו לא מעורבים בקשר עם משפחות".
"אני עובד בעיקר בנגב הצפוני. עד שנת 2021 הייתי ארכיאולוג נפת הנגב המערבי, כך שאני מכיר את האזור ואת האנשים. אני קשור גם רגשית למקום, מכיר היטב את האזור", אומר אורן שמואלי, שנמצא בתחום כ־30 שנה. "הצטרפתי לפרויקט לפני כשלושה שבועות. היה ברור לי שזו שליחות גדולה מאוד, היה ברור לי שזה המקום שלי עכשיו. אני מכיר אנשים שנפלו בלחימה, אנשים שאיבדו בני משפחה. שני אנשים שעבדתי איתם הם חטופים. כל אחד תורם עכשיו מה שהוא יכול, ואם אני יכול באמצעות הכישורים שלי לסייע במשהו, אז ברור שאני צריך לעשות זאת".
ספר על העבודה בפועל.
"אנחנו עושים את העבודה הכי בסיסית שעושה ארכיאולוג. מבחינה ארכיאולוגית, זה מה שלמדתי לעשות. כשאנחנו נכנסים למשל לזירה של בית שרוף עד היסוד ברמות שלא ראיתי בחיי, זה מזכיר יותר שכבת חורבן ארכיאולוגי שבעצם הכל נהרס בבת אחת. אנחנו נכנסים לבית שאין בו שום דבר על הקירות, שהכל מפוחם, התקרה קרסה, כל החפצים נעלמו, אפילו הזכוכית ניתכה. לפעמים אולי נשארים כמה כלי קרמיקה במטבח, כי זה עומד בטמפרטורות גבוהות. ואז בתוך הכאוס הזה אתה צריך לבודד בצורה מושכלת את השרידים. כאן בעצם מתחילה העבודה הארכיאולוגית.
אנחנו קודם כל מורידים את השכבות העליונות, במקרים מסוימים זה התקרה, גג הרעפים, ומתחילים לחפש גם עצמות וגם חפצים אישיים. אוספים מה שיכול לזהות אדם, אם זה תכשיטים, ועוד. איתנו עובדים יחד חיילים וחיילות. החיילים צעירים, העיניים שלהם יותר טובות משלי, ומצאתי למשל שהדבר הכי יעיל בפעולת הסינון כשאנחנו עובדים על אזור מסוים הוא להסתייע בהם בחיפוש. אני מנחה אותם מה לעשות, מכווין אותם איך למשל נראית שן שרופה ועוד".
זה לא פשוט מבחינה נפשית.
"החלק הקשה הוא כשאתה קושר בין המקום לבין הסיפור האמיתי של האדם. אני משתדל לא לשאול מה הסיפור האישי, כי אז אני מאוד מתקשה לעבוד. אלה סיפורי חיים של אנשים שנחרבו, אתה רואה לפעמים מראות של סלון הרוס, מדיח עם הכוסות של ארוחת הערב שעדיין עומדות, או שפתאום מוצאים סוג של שנה טובה שהילד כתב לצד סימני הירי של הכדורים בתוך הבית. גם למצוא פריט אישי כמו טבעת, עגיל, זה קשה כי פתאום אתה מתחבר לבן אדם בלי שהכרת אותו אפילו. וכמובן מאוד קשה לראות איך יישוב הפך בבת אחת מארץ החיים לארץ המתים".
איך מרגישים כשמוצאים שרידים?
"ברגע שאתה מוצא משהו, אתה מרגיש שזו התרומה שלך. אתה יודע שעכשיו למשפחה יש נקודה מסוימת שממנה הם ייצאו למסע חיים חדש. יש נקודת התחלה שהם יכולים לצאת ממנה, לעומת חוסר הוודאות. נתקלתי גם במקרה אחד שבא בן משפחה ואמר: 'רק אל תמצאו'. לפעמים אי־המציאה נותנת תקווה. זה עניין אינדיווידואלי".
לדברי שמואלי, לא מכל עצם שמוצאים אחרי שריפה אפשר להפיק דנ"א, "אבל אם כן מצאנו משהו שיכול לתת תשובה, אז אני חושב שזו תרומה גדולה ומידע שלא היה קודם. בשביל זה היה צריך אותנו, הארכיאולוגים. אפילו אם למשפחה אחת אנחנו מצליחים לפתור תעלומה, אז זה היה שווה את הכל. אני מאוד גאה במה שאני עושה, גאה בכך שיש לי הזכות לעזור".
"חוויה קשה"
"האתר הראשון שהגענו אליו היה כפר עזה", מספר עג'מי, סגן מנהל רשות העתיקות. "המראות היו נוראיים. הריחות באוויר, ריחות של מוות, ריח של דם, מסביב הכל פיצוצים, הפגזות. אבל החלטנו שאנחנו חדורי מטרה ונעזור כמה שאפשר למשפחות שיש להן חוסר ודאות לגבי היקירים שלהן, לקבל תשובות. זו עבודת קודש, ולכן לא הרמנו את הראש מהרצפה מהאור ועד החושך. אנחנו יכולים להבחין בממצאים שעין לא מקצועית לא יכולה להבחין בהם. בתחילת העבודה אנחנו מחלקים את הזירה לתתי־זירה, כדי חלילה לא לערבב בין ממצאים של שתי גופות. ואז מתחילים בעבודה שיטתית כמו בחפירה ארכיאולוגית, מיפוי, סינון, איסוף ועוד".
איך באופן אישי הרגשת במהלך הפרויקט הזה?
"זו חוויה קשה. אתה נכנס לזירות אלימות, יכול לתאר מה קרה שם בדיוק לפי הזירה עצמה, לפי כל מיני סימנים על הקירות, על הרצפה, דלתות של ממ"דים מפוצצות, שלוליות הדם. אלה דברים שאני מניח שאנחנו, הארכיאולוגים, ניקח איתנו עד יומנו האחרון".
ספר על אחד המקרים שהצלחתם בהם.
"אמרו לי שרעים, כל האזור של המסיבה מזוכה ואם אני יכול לבוא לאשר זאת סופית. לפני שהארכיאולוגים הגיעו, באתי לשם, ראיתי אמבולנס. מתחת לאמבולנס מצאנו חמש גופות ובתוך האמבולנס עוד הרבה עצמות אדם. היו אנשים שהתחבאו מתחת לאמבולנס, והנבלות שרפו את האמבולנס וכל מי שהתחבאו מתחתיו ובתוכו נשרפו".
מה המצב כרגע מבחינת העבודה שלכם?
"גמרנו לסרוק את כל הבתים, בדקנו גם את כל המכוניות. כרגע אנחנו ממשיכים, כי נותרו מספר נעדרים. יש אינדיקציות איפה אולי הם היו, אז אנחנו חוזרים לבתים השרופים שכבר עשינו אותם, עושים בדיקה נוספת. בודקים גם כל מיני סימנים של שריפה בשטח. רואים שדה שנשרף, מגיעים לשם, סורקים אותו. לפני כמה ימים מצאנו שתי גופות בשטח הפתוח. אנחנו נותנים את כל כולנו. בחרנו מקצוע פסטורלי, בטבע. ההרגשה שלי היא שכל 30 השנים שאני עובד כארכיאולוג, וכל הידע והניסיון שצברנו, היו רק בשביל מה שאנחנו עושים היום".