אני אומר לג'וחא שבמונחים של עולם הכדורסל, שאופיר נכדו חי בו, הוא מגיע על הבאזר, וג'וחא צוחק ומסכים: "ממש על הבאזר. יואב התרגש ובישר ליונית אשתי ולי. ממש התרגשנו. הזלתי דמעה וגם היא, ואיך שהוא התקשר הלכנו לבית שלהם. התחבקנו ודיברנו".
בגיל 77 הדבר היחיד שהעסיק את אנגל בחודשיים האחרונים היה החזרתו של אופיר, הנכד הרביעי שלו מבין 14, משבי חמאס. "זה הדבר היחיד שמעניין אותי בחיים עכשיו", אמר. "לפני שבועיים יצאנו למסע אופנועים עד לגדר בעזה", סיפר לי. "נסעתי עם שקית וציוד ואמרתי שם שאני רוצה שיחליפו אותי באופיר, ויחזירו אותו".
בשבועיים האחרונים, מאז שהתחילו לדבר על החזרת החטופים הישראלים בעזה, אני מלווה את ג'וחא בתוך רכבת ההרים הרגשית שעוברת עליו ועל משפחתו, וביתר שאת בשבוע האחרון, הגורלי.
ההודעה על חזרתו של אופיר הייתה למעשה אות החיים הראשון שמשפחת אנגל קיבלה מאז נחטף מבית חברתו בבארי. באותו יום, שעות ספורות לפני חזרתו של נכדו, הוא אמר לי: "לא ידענו כלום. חי? פצוע? מת? גם עכשיו, ביום רביעי, אני לא יודע באיזה מצב הוא חוזר".
כמה ימים קודם לכן הוא ביטל נסיעה לתל אביב, לפגוש את רונן צור ומשפחות החטופים, והעדיף להישאר עם המשפחה כדי לחכות לחדשות שאולי יגיעו. במהלך היממה לא הגיע שום עדכון לגבי החזרתו של אופיר בסבב הרביעי של העסקה. “אני מרגיש חרא", אמר, "במתח עצום כל הזמן. אני רואה את החטופים חוזרים מעזה, ואני ממש שמח עליהם, ואני לא יושב ומקנא בהם, אבל אני ממש מחכה שיגיע תורו של אופיר. לפי כל הפרסומים בתקשורת, הוא מוזכר בפניו ובשמו כמי שיהיה חלק מהעסקה, ואנחנו כולנו מחכים".
הם חיכו. וברביעי האחרון חיכו עוד קצת, כששוב חל עיכוב בשחרור החטופים, אבל בלילה כבר יכלו לנשום לרווחה. “כשראיתי אותו בארבע וחצי לפנות בוקר, היה חיבוק גדול ובתוך החיבוק הוא אמר לי ׳סבא, לא עינו אותי׳", סיפר ג'וחא ביום חמישי בבוקר, כמה שעות לאחר האיחוד המרגש.
"מהשיחות הקטנות שהיו לי איתו מסתבר שהוא הבין מה קורה איתו. המזל הגדול שלו היה שהוא כל הזמן היה עם יוסי שרעבי ועמית שני, שחזר גם, שאיתם נחטף. הוא לא היה לרגע מתחת לאדמה, והחליף אולי חמש דירות. סיפור כזה לא שמעתי מאף אחד, ואפשר לומר שהיה לו מזל גדול עם סוג החוטפים ששמרו עליו. הוא דיבר שעה ארוכה עם חברתו יובל, והיא אמורה להגיע לבקר אותו. ברגע שהיא תהיה לידו, נהיה מיותרים".
בשבוע שעבר נסעתי לקיבוץ רמת רחל לפגוש את ג'וחא, כך כולם מכירים אותו, כדי לשמוע על נכדו אופיר. את ג'וחא אני מכיר שנים ארוכות, עוד מהתקופה שאבא שלי, שמואל, קיבל, יום אחד אחרי שהגיע לגיל הפנסיה, טלפון משמעון פרס, שהזמין אותו להצטרף ולעבוד במרכז פרס לשלום - אותו הקים. המרכז שכן באותם ימים ברחוב דרך השלום 2 בתל אביב, עוד הרבה לפני שעבר לבניין האדיר על חוף ימה של יפו.
התחבקתי עם ג'וחא. השבועות שחלפו מאז בוקר 7 באוקטובר הפכו אותו לספר פתוח שכולו זעקה לשובו של אופיר מעזה, יחד עם שאר החטופים. אבל לא רק זעקה, אלא גם פרץ אדיר של אנרגיה ועשייה והירתמות, ומי בכלל רואה על פצצת האנרגיה הזאת שהוא אוטוטו מסיים את העשור השמיני בחייו.
יש לו שפם עצום שהוא סמלו המסחרי, וכשאני שואל לפשרו, הוא עונה שאין בשפם שום עניין מיוחד. פשוט, מהיותו צעיר, איש אדמה שעובד הרבה בשמש, הציעו לאביו ולו לגדל שפם כדי לכסות את השפתיים מקרני השמש. מאז, לא הסיר אותו אף פעם. מצא חן בעיניו.
בקום המדינה הוא היה אחד החזקים בתנועה הקיבוצית, והתקיים ממתן שירותים לעיר. הקים חברת בנייה, לול, רפת ומאפייה. קיבוץ מיוחד. בשנות ה־90, בימי ממשלת יצחק רבין, נדרשו להחזיר למדינה מאות דונמים של שטחים חקלאיים גדולים של גידולי אפרסק ושזיף, שנמחקו וסופחו לירושלים, ובתמורה פוצו, רכשו נדל"ן ופיתחו תעשיית תיירות. הם לא נטשו את החקלאות לגמרי. הקיבוץ הוא מעצמה של גידולי חסה הידרופונית, עם 12 חממות מטופחות.
כל ילדיו ונכדיו גרים בקיבוץ. לבתו יעל יש משרד לעיצוב פנים, ובשנים האחרונות הקימה עמותה שעוזרת לנשים שורדות אלימות. בנו, יואב, אביו של אופיר, מנהל את מרכז הספורט של שלווה לבעלי צרכים מיוחדים. יפית מפקחת על גנים בעיריית ירושלים, ויערה ספורטאית ומאמנת. הם שבט חזק ומלוכד.
כדי לא להסתכן בכך שחמאס יעלה את דרישותיו בנוגע להחזרתו של אופיר, נמנע ג'וחא מלספר בתקשורת כי הוא אב שכול. ג'וחא צירף את שם בנו לשמו, והוא נקרא יוסף אבי יאיר אנגל, "כדי שילך איתי כל החיים". בנו יאיר, לוחם בשייטת 13, נהרג בשנת 96' בתאונת צלילה בנמל חיפה יחד עם חברו, מתן פוליבודה.
על פרק ידו הוא נושא את שעון הצלילה של בנו יאיר, וגם חלק מאותו חבל שבו היה קשור לחברו מתן, בזמן הצלילה האחרונה שלהם: "לא תאמין, אבל קיבלנו את הבשורה על חזרתו של אופיר בכ"ט בנובמבר, שזה 76 שנה להכרזת העצמאות, וגם יום הולדת 51 ליואב, אבא של אופיר. איזו מתנה הוא קיבל".
וג'וחא, עוד לפני שהגיעה הבשורה הטובה, עמל על האזכרה לבנו שתתקיים בשבוע הבא בקיבוץ, ועל המרוץ שיתקיים בפעם ה־27, עשרה קילומטרים מהר הרצל, שם קבור פוליבודה, לרמת רחל, שם קבור יאיר. בשנים האחרונות אופיר עזר לסבו לארגן הכל, והוא יהיה שם גם בשישי הבא, עם כולם.
אופיר, תלמיד תיכון גונן בירושלים, שיחק במשך שמונה שנים בקבוצות הצעירות של הפועל ירושלים. יש לו שתי אחיות, שיר (16) ואביב (14), שמשחקת כדורגל בהפועל ירושלים נערות. לפני שמונה חודשים הכיר אופיר במהלך כנס כיתות י"א של התנועה הקיבוצית בקיבוץ רביבים את יובל שרעבי מקיבוץ בארי, שהפכה לחברתו.
מאז שהכירו, עשה פעמיים־שלוש בשבוע את הדרך באוטובוס מירושלים לבארי, וכיוון שלא זנח את אהבתו לכדורסל, הצטרף לקבוצה של חבל אשכול. ביום רביעי, שלושה ימים לפני אותה שבת, הוא ירד לבארי. היה לו אימון, וכיוון שהיה בעיצומה של חופשת חג, החליט להישאר למשך סוף השבוע אצל יובל. ג'וחא מספר שהתכנון היה שהוריו של אופיר, בנו יואב וכלתו שרון, יגיעו לבארי כדי להכיר את הוריה של יובל.
בשבת, שמחת תורה, בשש וחצי בבוקר, התקשר אופיר להוריו ועדכן אותם שהם נכנסים לממ"ד כי יש אזעקות ושיגורים מכיוון עזה. בממ"ד היו נירה ויוסי, הוריה של יובל, שלוש בנותיהן - ואופיר. לאורך כל שעות הבוקר שמרו על תקשורת פתוחה, ולאט־לאט הפכו השיחות כבדות, קשות ומעיקות יותר.
בשעות הראשונות של המתקפה ג'וחא עצמו לא היה מודע למתרחש בגבול עם עזה. בנו יואב לא עדכן אותו במתרחש. רק אחרי שמונה בבוקר הייתה אזעקה בירושלים, ואז ג'וחא ויונית ירדו לביתו הסמוך של בנו, ומאז פחות או יותר, חוץ מהפסקות שינה, הם שם.
ב־12 וחצי בצהריים התקבל הקשר האחרון מאופיר. הוא סיפר שהמחבלים נמצאים בתוך הבית ושהוא פוחד. אחר כך בסלולרי שלו כבר לא הייתה תקשורת, ויובל שלחה תמונה שלהם מהממ"ד. ג'וחא: “אז הכל התנתק. לא שמענו מהם כלום, לא ידענו מה קורה ולא עם מי לדבר". עד שבערב התקשרה אמה של יובל כדי לספר על התופת.
בשבוע שעבר אזר ג'וחא כוחות ונסע יחד עם בנו ונירה, אמה של יובל, לבארי, לראות איך הכל קרה. נירה שִחזרה איתם והלכה איתם את כל המסלול מהרגע שהוצאו מהממ"ד ועד שהרכב שאליו הועלה אופיר נעלם מהעין: “מי שלא היה שם וראה את השריפות, את הבתים ההרוסים, לא מבין מה היה שם. אי אפשר לתאר במילים את העוצמה הזאת, את הדבר הנוראי שראיתי, וראיתי בחיי דברים נוראיים".
בזמן שג'וחא מסתובב בשביליו החרוכים של בארי, מישהו מזהה אותו וקורא לו. מדובר במנכ"ל רשות העתיקות, חבר טוב בשם אלי אסקוזידו. הוא נמצא שם עם צוותו מהרשות.
ג'וחא, שפועל בכל כך הרבה עמותות והתנדבויות, פעיל בקידום נוער ותיירות, היה עסוק בכמעט חודשיים האחרונים רק בדבר אחד, מובן כל כך מאליו - בהחזרת אופיר הביתה. הוא כמעט לא צפה בחדשות, כמעט שלא צרך תקשורת, אלא היה עסוק כל הזמן בעשייה סביב אופיר, גם אם זה כולל עלייה על אופנוע בשיירת סולידריות מלטרון ליישובי הנגב המערבי. התקשורת הייתה מבחינתו רק אמצעי לעזור לו ולמשפחתו. פעם בשבוע הגיע למטה החטופים לקחת קצת ציוד - חולצות, מדבקות, כרזות ושאר אביזרים כדי לחלק לכל כך הרבה מבקרים שבאו לחזק אותם.
"הם שלחו הכל להולנד, וביום רביעי, חמישה ימים אחרי תחילת הטיפול, לאופיר הייתה אזרחות הולנדית. אחרי כמה ימים נחת בארץ ראש ממשלת הולנד. הוא הגיע לכאן לחמש שעות. קבעו לנו איתו פגישה בלאונג' של טרמינל 1 בנתב"ג. אמרו לנו ‘יש לכם איתו 10 דקות'. הוא הגיע וישב איתנו שעה מתוך חמש השעות שהיה בארץ, ולא רצה לקום. הוא קיבל כיסא גבוה כזה, וישר החליף אותו כדי שיהיה איתנו באותו גובה. הוא ידע איך אופיר נראה, כי התמונות שלו נמצאות בהולנד בכל מקום, ונתנו לו חולצה של אופיר. כמה ח"כים הצטלמו כמוהו עם חולצות של חטופים?".
הוא בחיים לא היה פוליטיקאי, אבל יודע משהו על העולם הזה. הוא חושב שמזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש הוא מקרה אבוד, ומספר שגם בפרלמנט הבלגי מסרבים להקרין את סרט הזוועות. לפני 40 שנה נסע לשליחות בהולנד מטעם איחוד הבונים כדי להדריך נוער.
הוא נזכר שכבר ברכבת מאמסטרדם לרוטרדם ראה המוני מוסלמים בתחנה, ואמר לחניכיו ההולנדים כי אם לא יפתחו עיניים, ההגירה תהפוך הרת אסון להולנד: “כשהייתי שם עם פרס, הושיבו אותי בפרלמנט בין איש שמאל קיצוני לאיש ימין קיצוני. הסברתי להם שאם לא יתעוררו, המוסלמים יכבשו אותם ומוטב שהממשלה שלהם תשקיע כספים במדינות הערביות, כדי שלא יבואו אליהם". הוא מצטט לי מאמר של עיתונאי ספרדי שקונן במאמר שלו על 6 מיליון יהודים שנרצחו בשואה, שקידמו תרבות ומחקר ובכל זאת הרגנו בהם, בעוד 22 מיליון מוסלמים באירופה אוכלים ומנצלים אותנו, בלי לקדם אותנו בכלום, כשחמאס מבעיר את כל הנימים באוכלוסייה המוסלמית.
התרעות פיקוד העורף