"כשהתחילה המלחמה בישראל, עקבנו כל הזמן אחרי החדשות. כמה שזה נשמע אולי מוזר, במקום להיבהל החלטנו להיות חלק מהעם בישראל וכן לעלות ארצה", מספרים בני הזוג מיכאל ואנה מולודוב, שעלו לישראל ממוסקבה ב־27 בנובמבר.
"שכלה 18 מטובי בניה": בנימין מצדיעה לכוחות הביטחון ולמשפחות הנופלים והפצועים
בהשתתפות הנשיא, ילדי העוטף וחיילים שנפצעו: הדלקת נר רביעי במיזם אל על
על פי נתוני משרד העלייה והקליטה, עלו ארצה מאז ה־7 באוקטובר 2,516 עולים חדשים ממדינות רבות, בהן רוסיה, ארצות הברית, אוקראינה, צרפת, בלארוס ועוד.
הטבח הנורא ומלחמת "חרבות ברזל" אומנם הכו חלק גדול מהם בהלם, אבל זה לא גרם להם לבטל את התוכניות. אנה (34, כלכלנית) ומיכאל (47, עוסק בתחום הבנקאות) חשבו על ישראל כבר לפני ארבע שנים. עכשיו הם מתגוררים עם שני ילדיהם בנוף הגליל. "בהתחלה דחינו הכל בגלל הקורונה", מספר מיכאל. "ואז התחלנו לחשוב על כך שוב לפני כשנה. עברנו בדיקה קונסולרית, כבר היו לנו את כל המסמכים, ואז ב־7 באוקטובר נודע לנו על הטרגדיה. מאוד כאב לנו מה שקרה, כי כבר הרגשנו חלק מישראל".
"הקרובים שלנו וגם אנשים נוספים אמרו לנו: 'אל תיסעו'. היה מפחיד מצד אחד, אבל מצד שני כבר החלטנו לנסוע ולא רצינו לבטל", מוסיפה אנה.
בינתיים בביתם החדש הם שמעו אזעקה רק פעם אחת. "זה היה מפחיד כמובן, אבל יש לנו תמיכה מהשכנים. הם הסבירו לנו לאן ללכת והרגיעו אותנו. אין לנו משפחה קרובה בישראל, אבל כבר הכרנו כאן שכנים ואנשים שגרים באזור שמאוד עוזרים לנו", אומרת אנה.
איך אתם מתאקלמים?
"אני מחכה עכשיו לאולפן, ובמקביל מחפשת עבודה. מיכאל מחפש ללמוד עברית אונליין. לפני שהגענו לישראל למדנו אותיות וכמה מילים. הילדה הבכורה שלנו, בת 11, הלכה לבית הספר. הקטן בן שנתיים. אנחנו מרגישים תמיכה של האנשים, ומבחינתנו זה הדבר העיקרי. גם המלווה שלנו מטעם משרד הקליטה מאוד עוזר לנו, הולך איתנו לכל מקום. השכנים הביאו לנו כל מיני דברים. האווירה מאוד חמה, אנחנו מרגישים שרוצים אותנו פה".
אתם צופים בחדשות?
מיכאל: "כל יום אנחנו רואים חדשות, לוקחים ללב, אבל בטוחים שכשהכל ייגמר, ישראל תהפוך אפילו לחזקה יותר".
אנה: "חברים שנמצאים ברוסיה שואלים אותנו על המצב, אבל אנחנו מנסים לא לדבר איתם על הנושא הזה".
בעוד שבמוסקבה כבר מתחיל לצוץ שלג, כאן בני הזוג נהנים ממזג אוויר שמשי. "תמיד יש שמש וזה נותן מצב רוח טוב", מציינת אנה. "אנחנו מאוד אוהבים את האנשים בנוף הגליל, מאוד אוהבים את הנוף. כרגע הכי חשוב מבחינתנו זה ללמוד את השפה, הבנו שזה הכרחי. כמו כן, המטרה היא למצוא עבודה טובה לפי המקצוע שלנו, ושגם לילדים שלנו יהיה טוב כאן".
"אין לי חרטות"
"היינו אמורים להגיע ארצה באוגוסט, אבל אז עוד היינו צריכים להסדיר כמה דברים עם הוויזה. אחר כך היינו אמורים לבוא אחרי סוכות. בעקבות מה שקרה, דחינו את הטיסה בכמה שבועות, אבל הבנו שאם לא נבוא, אז בסופו של דבר נאבד את הסיכוי, ובאנו", מספרת דבורה שור (39, אחות במקצועה), שעלתה ארצה ב־7 בנובמבר מפנסילבניה עם בעלה ארי (39, עוסק בתחום הפיננסי) וארבעת ילדיהם. המשפחה מתגוררת בימים אלה ברמת בית שמש.
"חשבנו אולי לחכות לאחרי המלחמה, אבל החלטנו כן לבוא. הכל כבר היה מוכן אצלנו, הייתה ויזה, ולא רצינו להישאר יותר באמריקה", מספרת שור.
הוריה של שור גרים בישראל, ואילו רבים מבני משפחתה גרים בארצות הברית. "בהתחלה אנשים אמרו לנו לא לבוא, כי לא היו בתי ספר לילדים והמון משרדים ממשלתיים היו סגורים. אבל עברו כמה שבועות והדברים נהיו ברורים יותר", היא מספרת. "הבנו שהכל לא יהיה נורמלי כי עדיין יש מלחמה, אבל הרגשנו שהילדים לפחות יוכלו להתחיל בתי ספר. במקום שבו אנו גרים אין אזעקות, רק שומעים הרבה מטוסים. אני מרגישה מאוד נוח, אין לי חרטות ואנחנו מאוד שמחים שהגענו. הלכתי לבית ספר יהודי בארצות הברית, אבל אני לא מדברת כל כך טוב עברית. אני ובעלי מחכים ללכת לאולפן ואחר כך לעבוד. הילדים כבר הולכים לבתי ספר, לומדים לאט עברית. אנחנו מרגישים שעשינו את ההחלטה הנכונה".
מה הדבר שאת הכי אוהבת בישראל?
"אני הכי אוהבת להיות עם כל העם היהודי. באמריקה רואים עכשיו הרבה עצי אשוח, ואילו כאן אני רואה כל כך הרבה חנוכיות. אני מרגישה שאני עם העם שלי".
דינה אנה אליקן, 31, נולדה בשווייץ, ובשנתיים האחרונות התגוררה בלונדון. ב־20 באוקטובר עלתה לבדה ארצה, וכיום מתגוררת בתל אביב. "חשבתי על עלייה כבר כמה שנים, זה היה באוויר", היא מספרת. "פחות התחברתי ללונדון, הרגשתי שמשהו שם לא נכון עבורי. ההורים שלי גרים בשווייץ, ויש לי אח בישראל. החלטתי כאמור לעלות לישראל עוד לפני המלחמה, ואז פתאום קרה מה שקרה. אבל באותה תקופה כבר עזבתי את העבודה שלי, כבר סיימתי את החוזה בדירה. טסתי להורים שלי לכמה ימים והחלטתי בכל זאת להגיע לישראל, לא לשנות את התוכניות שלי. הייתי אמורה לנסוע בערך ב־12 באוקטובר, ההורים אמרו, 'חכי שבוע־שבועיים'. אחר כך באתי".
היו דילמות?
"הייתי מאוד עצובה אחרי מה שקרה. כל החברים שלי בשווייץ לא יהודים, הם לא הבינו את מה שאני מרגישה. הרגשתי ממש לבד, שאף אחד לא מבין את הכאב שלי. החברים לא הבינו למה אני מחליטה לנסוע דווקא עכשיו, כשיש מלחמה. האמת זה קצת הפחיד, אבל שאלתי את אח שלי מה הוא חושב. אח שלי אמר לי לבוא, להיות פה, לעשות דברים. אני עוזרת במה שאני יכולה, מבשלת למשל בשביל משפחות של אנשים שנמצאים במילואים. זה ממש קשה להיות יהודייה בחו"ל, ואני רציתי להתקרב לקהילה שלי, לאנשים שמבינים אותי.
"בלונדון וגם בשווייץ הרגשתי לא לגמרי שייכת. יש פעמים שאת מרגישה שאנשים לא מבינים אותך. גם עכשיו כשאני מספרת לחברים שבחו"ל על אזעקות למשל הם לא הכי מבינים".
בתל אביב יש לא פעם אזעקות. זה לא מפחיד אותך?
"זה קצת מפחיד, אבל זה בסדר. אני עושה הרבה יוגה, הרבה נשימות כדי לא להיכנס ללחץ. אני עוקבת אחרי החדשות בעברית, לא נראה לי שאני מבינה הכל. אני הולכת לאולפן ומחפשת במקביל עבודה במקצוע שלי, תחום האסטרטגיה".
ההורים דואגים לך?
"נראה לי שהם כבר נרגעו".
"מרגישים כמו משפחה"
"תמיד רציתי לבוא לישראל, חשבתי על עלייה עוד לפני שהחלה המלחמה. כשפרצה, לא רציתי לשנות תוכניות. זה היה מעט מפחיד, אבל היה מאוד חשוב עבורי לעלות ארצה", אומרת אלכסה גרינשטיין, 23, שהגיעה ארצה לבדה ב־1 בנובמבר ממנצ'סטר, אנגליה. היא מתגוררת בתל אביב, לומדת באולפן ובמקביל גם עובדת בחברת הייטק ברעננה, עבודה שמצאה עוד טרם עלייתה ארצה.
"בתל אביב כבר חוויתי כמה אזעקות, אבל לא פחדתי. אני מרגישה בטוחה", היא אומרת. "יש לי בישראל דוד, וההורים שלי באנגליה. הם קצת פחדו שאעלה ארצה בתקופה הזו, אבל הבינו שבשבילי לחיות בישראל זה חשוב. הם ידעו שאני רוצה לעשות זאת הרבה זמן, וגם הבינו למה כל כך חשוב לי לבוא לפה דווקא בזמן מלחמה".
"באנגליה יש עכשיו הרבה פרו־פלסטינים. אני חושבת שישראל היא המקום בשביל היהודים, אני מרגישה הרבה יותר בטוחה פה מאשר באנגליה. אני אוהבת בישראל את החיים, את האנשים. כולם מאוד נחמדים, מאוד עוזרים לי. אנשים באנגליה קרים, ופה כולם חמים. מצאתי בתל אביב הרבה חברים, רובם דוברי אנגלית. אנחנו מרגישים כמו משפחה. יש לי חברים שכן מפחדים, וכמה מהם חזרו לארצות הברית. ההורים שלי רואים חדשות, החברים דואגים, אבל אני מסבירה להם שהכל בסדר".
״העלייה לישראל בעת הזאת היא דחיפה משמעותית להרמת המורל הלאומי. היא נובעת משתי סיבות עיקריות, הראשונה היא הבעת סולידריות עם ישראל, השנייה היא האנטישמיות הגוברת בעולם. העלייה בימים אלה מתרחשת בעת מלחמה, ועדיין אנשים מרגישים שישראל היא המקום הבטוח לעם היהודי", אומר שר העלייה והקליטה, אופיר סופר. "אנחנו רואים התעניינות רבה מצעירים, סטודנטים וזוגות צעירים ממדינות המערב, כולל ממדינות מערב אירופה שבעבר לא הייתה התעניינות גדולה לעלייה מהן. יחד עם שותפינו בסוכנות היהודית וארגוני עלייה נוספים, אנחנו נערכים לעלייה מתגברת ועובדים על תוכניות קליטה משמעותיות שיתווספו לתוכניות הקיימות על מנת שהעולים החדשים יוכלו להיקלט בצורה הטובה ביותר בישראל. כשר העלייה והקליטה אני בוודאי חפץ בעלייה גדולה ומברך כל עולה שבוחר להגיע לישראל. לא נוכל להשלים עם אנטישמיות כנגד קהילות יהודיות בעולם".
עו"ד אביחי כהנא, מנכ"ל משרד העלייה והקליטה, מוסיף: "משרד העלייה והקליטה ערוך לקלוט בשנת 2024 אלפי עולים. אלה שמגיעים ארצה גם מבקשים להתנדב ולהביע סולידריות עם החברה הישראלית, ואנחנו שמחים על כך. העלייה לא פסקה לרגע, גם בימים כה קשים. מדינת ישראל מהווה בית ועוגן ליהודי התפוצות ואנחנו ערוכים לקבל את פניהם בסבר פנים יפות ולהפוך אותם לחלק מהחברה הישראלית, קל וחומר בשל תרומתם הרבה לחברה ולכלכלה במדינה".
