"טלטלה קשה, באמת טלטלה קשה", כך מתארת תמי שלח, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, את הלך הרוח מאז ה־7 באוקטובר. "אני אישית אלמנת מלחמת יום כיפור, מלחמה שנחרתה בתולדות מדינת ישראל. לדעתי המלחמה עכשיו הרבה יותר קשה ויותר אכזרית ושונה לגמרי בהיבטים רבים. לא מעורב בה רק צבא, אלא גם אזרחים, וזה נורא. אין מילים לומר כמה זו טלטלה קשה".
70 מיליארד שקל תקציב ואין כסף לחימושים: האזהרה החריגה של בריק להמשך המלחמה
צה"ל מאשר: מזרימים מים לתוך מנהרות חמאס ברצועת עזה | תיעוד
שלח הייתה נשואה לסא"ל אהוד שלח ז"ל, מפקד טייסת קרב שנפל בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים. זו השנה השמינית שהיא משמשת כיו"ר הארגון, שהוקם בשנת 1991 במטרה לחזק ולהעצים את אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון, לדאוג לצורכיהם ולהשמיע את קולם מול מקבלי ההחלטות.
"מיד ביום ראשון בבוקר, אחרי השבת השחורה, התחלנו לצלצל לחברי הארגון שלנו שגרים בעוטף, לשאול אם הם צריכים עזרה, אם הם רוצים להתפנות מהאזור", היא מספרת. "היו אנשים טובים שנתנו לנו דירות, מקומות בבתי מלון. גם פינינו, גם נתנו חבילות מזון, הבאנו תרופות הביתה למשפחות. עשינו חמ"ל בשיתוף מתנדבים שלנו ומתנדבים שסיפק לנו משרד ראש הממשלה. ואז גם התחלנו לקבל מצה"ל וממשרד הביטחון שמות של אלמנות - תהליך שלוקח זמן - והתחלנו ליצור איתן קשר ולהגיע לבתים. עדיין לא הספקנו להגיע לכל הבתים, כי הם מתרבים מיום ליום".
לדברי שלח, קרוב ל־5,000 אלמנות היו רשומות בארגון עד מלחמת "חרבות ברזל". מאז ה־7 באוקטובר נוספו כ־200 אלמנות וקרוב ל־500 יתומים. "יש הרבה אלמנות בהריון", היא אומרת. "שלשום עשינו מפגש לאלמנות ההריוניות כדי לעדכן מה אנחנו יכולים לתת להן, אם זה ליווי מיילדות, ליווי כלכלי. אנחנו עושים עוד מעט מפגש לאלמנות שהתחתנו לא מזמן ואינן בהריון. לכל קבוצה יש צרכים ייחודיים".
מהו בעצם האתגר של הארגון בימים אלה?
"במה שהאלמנות הכי היו רוצות - להחזיר את הבעל - אני לא יכולה לסייע, אבל אני יכולה לסייע בדברים אחרים. במפגש הראשון איתן זה רק חיבוק. אני אלמנה כמוהן, הן צריכות להרגיש שאני אלמנה שבאה לחזק אותן. הן לא מעכלות את זה, זה עוד חדש, זה עדיין מוקדם להרבה מאוד דברים. הוצאנו חוברת מיוחדת לאלמנות החדשות, כדי לספק להן בצורה נגישה את כל ההטבות שמגיעות להן. אבל הכי חשוב זה להבהיר שאנחנו בית. הטלפון שלי מופץ לכולן, הן יכולות להתקשר אליי 24/7. אני מגיעה להרבה מאוד בתים, צמאה לשמוע את הסיפור שלהן, והן צמאות לשמוע את הסיפור שלי. אני אלמנת מלחמה, והמילה מלחמה מאוד מחברת. הן רוצות לשמוע איך גידלתי את הילדים, מה סיפרתי להם, אם הילדים שלי הלכו בעקבות הגבורה של אביהם, אם חתמתי לילדים לקרבי, ואני חתמתי. אני מסבירה להן שהחינוך שלי כל השנים היה עם ערכים ומורשת, וכשהגיע הצו לא יכולתי להגיד לא. שני הבנים שלי טייסים".
מה מאפיין את האלמנות של המלחמה הנוכחית?
"קודם כל, זה דור אחר, זה דור של גיבורות אחת־אחת. בכל ביקור בית אני מתרגשת מהסיפורים האישיים שלהן. אני נפעמת מהגבורה שלהן, שהן ספגו מהגיבור האישי שלהן. הן מרגשות אותי. פעמים רבות אני בוכה מהתרגשות אצלן. פעמים רבות חוזרת מארבעה ביקורי בית באותו יום, ואז חצי לילה לא ישנה, נזכרת איך אני הייתי אז ואיך היום. אני לא הייתי כזו גיבורה, אבל זה כאמור דור אחר. היום למשל באינטרנט הן יכולות לדעת כל מה שמגיע להן. יש להן גם תמיכה גדולה מכל המוסדות, שלא הייתה לנו. במלחמת יום כיפור לצה"ל לא הייתה מחלקת נפגעים בכלל. היא הוקמה לאחר מלחמת יום כיפור כתוצאה מהצורך, ורק אחר כך התחילו לטפל במשפחות. לא היו אז מחשבים, לא הייתה אינפורמציה כמו שיש היום. אנחנו דור אחר, הם דור אחר, דור עם צרכים אחרים. אני פוגשת נשים מיוחדות, הסיפורים הם שונים ודומים, ויצמח לנו כאן דור נהדר".
יש איזושהי עצה שמניסיונך האישי את יכולה להשיא להן?
"קודם כל, אני כאמור באה לתת את החיבוק שהוא משמעותי באותו רגע. בהתחלה הן צריכות להרגיש שיש גב, שיש בית, שהן לא לבד. הלבד נורא מפחיד. אני משאירה כרטיס ביקור ואומרת להן בפירוש, 'אני ונציגות הארגון איתך'. הן יודעות שהן יכולות להתקשר. זה המון בזמן הזה, זה נותן הרגשת ביטחון שהן לא לבד. גם הזכויות וההטבות מאוד חשובות בזמן הזה, נושא של בעיה כלכלית מטריד אותן. אנחנו למשל גם מסייעים להן בעזרה בבית, אפילו מישהי שתעזור בזמן המקלחות של הילדים, ועוד. כל בית הוא שונה, הוא אחר, אבל אלמנה יודעת שלא יהיה לה קל, שהיא נשארת לבד. אני לא צריכה לחדד לה את זה. ברוב הבתים שאני באה אליהם, אני שומעת שההורים תומכים ויש קשר נהדר עם המשפחה של החלל. אני שומעת שיש עזרה משפחתית גדולה, ויש לזה ערך גדול. גם לי הייתה עזרה משפחתית, וזה עזר מאוד. אני, אגב, הקמתי זוגיות שנייה בזכות ההורים של בעלי".
הם עודדו אותך לכך?
"הם לא עזבו אותי, אמרו: 'את חייבת להקים זוגיות חדשה, הילדים צריכים מסגרת משפחתית'. הם דחפו אותי לזה. אם הן רוצות לשמוע ממני את כל הסיפור שלי בשלמותו, אז אני מספרת להן גם את הנקודה הזאת. אני מרגישה שנדלק להן איזשהו זיק, למרות שהן עדיין לא שם. הן מתרגשות מאוד מהסיפור שלי, שואלות כמה זמן אחרי זה פגשתי אותו, איך הילדים קיבלו אותו. יש לי שני בנים מנישואים ראשונים, וגידלתי עוד ארבעה ילדים של בעלי השני, שהיה אלמן. גידלנו יחד שישה ילדים. אין פגישה עם אלמנה שלא מחזירה אותי במידה כזאת או אחרת לסיפור שלי. צריך המון כוחות, אני לא יודעת איך אני עומדת בזה. זה קשה מאוד, אבל אני משתדלת לתת להן כוח וגם יוצאת מחוזקת".
מבין המקרים שפגשת, יש אחד שאינך מצליחה לשכוח?
"יש המון מקרים כאלה. לאחר כל מקרה אני חוזרת וחושבת, כל מקרה הוא אובדן קשה. חזרתי למשל מביקור אצל אלמנה שאיבדה את בעלה חודשיים־שלושה אחרי שנישאה לו. בתעודת הזהות אפילו רשום לה עדיין 'רווקה'. האלמנה אמרה: 'רשום לי רווקה, וישר יהיה כתוב אלמנה'. כשאני למשל נפגשת בבתים ורואה ילדים בגיל שבו היו הילדים שלי, זה ממוטט אותי. עכשיו כשאני מדברת איתך על זה אני נחנקת. היו לי כמה מקרים כאלה שלא יכולתי להתאושש מהם. האלמנות שואלות אותי: 'בני כמה היו הילדים שלך?', אני עונה שבני 7 ו־4, ואז הן אומרות: 'זה בדיוק גיל הילדים שלי', והדבר הזה ממוטט אותי".
יש משהו שאת יכולה להמליץ להן עליו לגבי הילדים?
"קשה לי לתת להן עצות לגבי גידול ילדים, כי לכל בית יש דינמיקה אחרת, כל בית מגדל אחרת את הילדים. גם אני פחות קיבלתי עצות והרבה פעמים לא רציתי לקבל. אמרתי: 'תנו לי, אני עם האינטואיציה שלי אעשה מה שאני חושבת'. הן לא צריכות לעשות מה שאני עשיתי. אני סומכת עליהן, זה כאמור דור מדהים. גם הילדים היום יודעים הכל. יש טלוויזיה, רשתות חברתיות. גם המלחמה עודנה ממשיכה, וגם זה חלק מההתמודדות היומיומית. הילדים למשל רואים אבות אחרים שמגיעים הביתה על מדים ועם נשק, וגם זה שובר אותם. בחנוכה האחרון עשינו בכפר הנוקדים מחנה עוצמה ליתומים בגילי 8־6. אנחנו עושים זאת ארבע פעמים בשנה. הזמנו את האלמנות החדשות מ'חרבות ברזל' עם ילדיהן, והיו שם גם יתומים ותיקים. היתומים מ'חרבות ברזל' שאלו: 'מה, לכל אלה אין אבא?', ונוצר חיבור מיידי. היה חיבור כי לכולם אין אבא והם יכולים לדבר על הכל".
"מגיע להם לחיות בכבוד"
על מנת להיטיב עם האלמנות והיתומים, מספרת שלח, הארגון מנסה כבר תקופה ארוכה לקדם חוקים שונים. "למשל, יתומים מגיל 21 אינם מוכרים על ידי המערכת", היא אומרת. "היום יש לנו ממלחמת 'חרבות ברזל' כ־40 משפחות שבהן החלל השאיר ארבעה או שלושה ילדים, חלקם מתחת לגיל 21, חלקם מעל. אני לא מבינה איך חוק מלפני עשרות שנים בעצם מחלק משפחות, שיתומים של אותו חלל חצויים. אנחנו רוצים שכל יתום שאביו הוכר כחלל מערכות ישראל, יהיה מוכר כיתום מערכות ישראל".
מקרה נוסף ששלח מציינת קשור ללימודים אקדמיים. "מבחינת ההטבות, היום משרד הביטחון מעניק שכר לימוד ודמי מחיה לכל יתום שהלך ללמוד עד גיל 30. גם זה חוק יבש", היא אומרת. "אם למשל יתום עבד למחייתו הרבה שנים, ובגיל 50 רצה ללכת ללמוד - אז אני רוצה שיקבל את התמיכה גם בגיל הזה. או שלמשל הרבה מאוד אלמנות הן אלמנות מילואים. כל אלמנת מילואים משנת 1999 מקבלת בנוסף לתגמול ממשרד הביטחון גם תוספת מצה"ל. אנחנו רוצים שכל אלמנות המילואים יקבלו את זה, גם אלה שמלפני שנת 1999. יש גם חוקים לגבי אלמנות קבע שצריך לשנות. יש הרבה חוקים משנת 1950 שצריך לשנות ולהתאים לימינו. עוד לפני המלחמה הקמנו שדולה בכנסת. הח"כים מתן כהנא ובועז ביסמוט עובדים כדי לקדם את החוקים שלנו".
את אופטימית לגבי זה?
"אני מאוד מקווה שדווקא בימים האלה המלחמה תצליח להביא את חברי הכנסת לחשוב איך להקל את חייהם של האלמנות והיתומים. מגיע להם לחיות בכבוד, בזכותם אנחנו חיים כאן בארץ".