חמישה חודשים למלחמה, ובכר מניף את עצמו מכיסא הגלגלים וחוזר לבארי כדי לעבד את האדמה היפה והקשה הזאת. שבועות ארוכים חלפו מאז הטבח, והכלניות פורחות בבארי במלוא צבען העז. ריחו של הטבע משכר. רעם תותחים מאחורי גדרות התיל. רצועת עזה שחורה ומעשנת, אבל האווירה פסטורלית והצמיחה הירוקה מתחדשת למרות ועל אף הכל.
אבידע מתכופף אל רגבי העפר, תוחם את הזרעים, בוחן ומטפל. ריח עז של אדמה רוויה עולה כאד ובכר מרוצה. "כמה שבועות אחרי הטבח, כשעוד הייתי פצוע קשה בבית החולים, פנה אליי מנהל המפעל של דפוס בארי כדי להתייעץ אם להחזיר את המפונים לעבודה", הוא מספר. "רבים מאנשי בארי רצו להקים לתחייה את בית הדפוס, גם את חדר האוכל ובעיקר את החקלאות, אבל אני התנגדתי לזה".
אבידע בכר הוא אחד הפצועים הבכירים בממלכת שיקום אורתופדי במרכז הרפואי שיבא. לא משום שהפציעה שלו היא בין הקשות או משום שהוא אחד הוותיקים מבין פצועי המלחמה והטבח, אלא ובעיקר משום שהוא פצוע אופטימי. קשה לתאר במילים כמה להט ואנרגיות האיש הזה מפזר במחלקה הצפופה. כולם מכירים אותו, כולם עוטפים ונעטפים בו, מחבקים, מסתחבקים, צוחקים ולפעמים גם בוכים. מישהו מביא לו שקשוקה חריפה בפיתה. אחר מביא גחלים ועושה על האש. חולה ניגש בביישנות ומציע כרית לתמיכה. כל הזמן מסתובבים שם אנשים שמחלקים משהו. ממתקים, תמרוקים, מתנה, תקווה, חיבוק. הבוקר מישהו הביא ציורים שצייר, חילק גם לצוות הרפואי עם חתימה ועטיפה מרשרשת.
חדרי השיקום נפתחים אל מרפסת ירוקה, וכל פצוע פתח שולחן. יש כיסאות, פרחים בעציץ, פק"ל קפה, תה ועוגיות. יושבים ומדברים על המלחמה, על החיילים, על החברים שיצאו ועל החדשים שהגיעו. המלחמה נוכחת פה במלוא עוצמתה, נדמה כאילו אין במסדרונות חולים של סתם יום חול מלבד חיילים ותושבי העוטף. ומשום מה, למרות הפציעות הקשות, האווירה מחשמלת. ובכר הוא הפנים שלה.
"אני מודה על מה שיש", הוא אומר בפשטות. "לא המצאתי את זה, אבל זה גאוני. הבנתי את השיטה כשהתעוררתי מהניתוח של כריתת הרגל. זה היה ביום ראשון בבוקר. מחלקת כלי דם בסורוקה, לידי שוכב הרב אליהו דחב"ש מנתיבות, איש מתוק שחטף קסאם ברגליים ושנינו מתרגלים לשגרת מחלקה. צריך להבין שהחיים בבית חולים מתחילים בשש בבוקר. האחיות מגיעות ומורידות את התחבושות, מנקות את הפצעים. הרופאים מגיעים בשבע, חמש דקות סיבוב, ובשמונה האחיות סוגרות את הפצעים וחובשות מחדש. ככה כל יום.
"ואני מסתכל על השכן התימני שלי, שבכל בוקר כשמורידים לו את התחבושות הוא בוכה, צורח, כי הרגליים שלו התפרקו והכל התמלא בפצעים ורסיסים וזה כאב שאי אפשר לתאר, אבל בכל בוקר הוא לא רק בוכה וצורח אלא גם מודה לאלוהים. אחרי כמה זמן הבנתי שזו שיטה, שהוא כנראה רואה משהו שאני לא רואה. אמרתי לו, 'אליהו, מה אתה מודה לאלוהים, תראה איך הוא טחן אותנו, למה מגיע לו אחרי 7 באוקטובר מילים של הודיה?', והוא אומר, 'שמע, זה מקל עליי'. לקח לי עוד ארבעה ימים להבין שקיבלתי ממנו את השיעור הכי טוב שקיבלתי מעודי.
"זה שאתה מודה, ולא משנה למי או למה, עוזר לך. אתה יכול להודות גם לעצים ולאבנים, אבל אם אתה מודה, אתה מסתכל קדימה. אם אתה מודה, כנראה שיש לך על מי ועל מה להודות. יכול להיות שהשארת מאחור גם מאתיים מתים, אבל אם יש לך מישהו חי אחד, עליו אתה מודה ואליו אתה נושא עיניים ואת המאתיים לא תראה בכלל כי אתה עסוק במי שחי ובמה שיש לו להציע לך".
ב־7 באוקטובר ניעורה משפחת בכר משנתה בשל ירי קסאמים. ערב קודם לכן חגג קיבוץ בארי 77 שנים להיווסדו. "רצנו החוצה לראות מה קורה ולא התרגשנו יותר מדי", משחזר בכר, מנהל החקלאות של הקיבוץ. "אשתי ואני ירדנו מהקומה השנייה, אני זוכר ששמתי על עצמי מכנס קצר ואשתי שמה גלבייה. עמדנו בגינה עם הילדים כרמל והדר וחיכינו לצבא. אמרתי להם, שני מסוקים אמורים להגיע, ברגילה, בקבוע, 22 שנה אנחנו בזה ותמיד אותו סיפור, קסאמים, מסוקים ושקט. רק שהפעם לא היו מסוקים ולא היה שקט. בהמשך הגיע 16F אחד בודד, אפילו לא בלהק של שניים או שלושה, צילם את השטח וחזר. ומאוחר יותר התחילו יריות ובוואטסאפים של הקהילה עפו הודעות מחרידות ששורפים ורוצחים ובוזזים. בשלב הזה מיהרנו להיכנס לממ"ד וסגרנו את הדלת".
לפני שנכנסו לממ"ד, הורידו את התריסים, כיבו את האורות וחיכו. "הבן שלי הביא ארבעה סכיני ארקוס מהמטבח. אמר לי, אבא, אם ייכנסו לפה, נשחט אותם. אמרתי לו, כרמל, אנחנו לא שוחטים אף אחד, רק מנסים לשמור על עצמנו. וישבנו יחד. לפני כמה שנים קנינו פעמון פרות גדול באוסטרליה ותלינו על הדלת, והפעם אמרנו, אם מחבל ייכנס, מיד נשמע אותו, כי הפעמון יצלצל. הזמן עבר, ולקראת שמונה וחצי בבוקר שמענו את היריות גם בשכונה שלנו. אנשים זעקו לעזרה, השכנים שלנו נשחטו, נשרפו, עונו, ולא יכולנו לעזור. שמענו רק צעקות וצרחות נוראיות, הרבה יריות. חשבתי, ככה נראית קטסטרופה. בשלב הזה, ובעצם בשום שלב, לא היה לנו קשר עין עם המחבלים, כי חטפנו מהם כשהם בחוץ ואנחנו בפנים.
"אבל לקראת תשע בבוקר הקולות שלהם התקרבו וגם בלי לראות להם את הלבן בעיניים שמענו אותם בבית וידענו שהם מאחורי הדלת. כרמל ואני תפסנו את הידית של הממ"ד והחזקנו אותה בכל הכוח. מאחורי הדלת מחבל אמר, 'תפתחו את הדלת' וקילל, ואני אמרתי לו, 'רוח, רוח', והחזקתי בכל הכוח. פעם המחבל מזיז קצת לצד שמאל, פעם אני מזיז קצת לצד ימין. בסוף התייאשו וירו צרור לעבר ידית הממ"ד. מהיריות, הידיים של הבן שלי עפו. בצרור השני הרגל שלי עפה. אבל היריות גם דפקו את מנגנון הפתיחה של הממ"ד והוא נתקע. אי אפשר היה לפתוח, להיכנס או לצאת. אז המחבלים המשיכו הלאה ונתנו הוראה לחוליה אחרת לשרוף את הבית מבחוץ. הם עבדו בצורה מאוד מסודרת, מאוד שיטתית. יחידה אחת הייתה אחראית לפתוח את הבתים, להיכנס לממ"ד ולרצוח, יחידה אחרת הייתה אחראית לשרוף את הבתים במקרה שאנשים מתבצרים בפנים ולא מצליחים להגיע אליהם, ויחידה שלישית הייתה אחראית על העינויים והביזה".
השעות נקפו ובני משפחת בכר נאלצו להשתין לתוך סירים וקערות ולספוג את הדם במגבות. "המחבלים התחילו לשרוף את הממ"ד מבחוץ. החדר התמלא עשן סמיך ולא יכולנו לנשום, אז לקחנו את המגבות הספוגות בדם ומגבות אחרות הספגנו בשתן וניסינו לנשום דרכן כדי לסנן את העשן. היו לנו שתי אופציות: או למות, או לפתוח את חלון הממ"ד ולמות. המחבלים ניסו לפתוח אותו מבחוץ עד שצד אחד של החלון נתקע וצד אחר נפתח לרוחב כעשרה סנטימטר. זה הציל את החיים שלנו, כי העשן יצא החוצה דרכו. ואז המחבלים זרקו שלושה רימונים לתוך הממ"ד.
שניים מהם התפוצצו בתוך הממ"ד, והדר חטפה רסיסים ברגליים. כרמל ישב על הרצפה כשהוא מדמם, אני שכבתי על צד שמאל על הרצפה, דנה שכבה לידי כפיות, והדר הקטנה בצד עם מזוודת טרולי על הראש, מסמסת לכולם שיבואו להציל אותנו כי אנחנו הולכים למות. ניסינו לשים לכרמל חוסמי עורקים, אבל לא הצלחנו לעצור את הדימום. אני זוכר שהדר אמרה לי, אבא, הרימון הזה לא תקני, ואני לא הבנתי, שאלתי מאיפה ילדה בת 13 מביאה את היציאה הזאת, אבל היא אמרה שהיא מצליחה להוציא ברגים שלו מהרגליים שלה. ואני צעקתי, אל תוציאי את הברגים כי תדממי למוות".
"ואז היא אמרה לי, 'אבא, אל תעזוב אותי'. הייתי פצוע קשה, דיממתי כהוגן, אבל אמרתי לה בתקיפות, 'ברור, לא עוזב אותך עד שמגיעים להציל אותנו'. והדר אומרת, 'אבל תראה אותך, בלי רגל, ומדמם'. טיפסתי על הספה עם הרגל האחת שיש לי ועם רסיסי הרימון בכל צדי הגוף ונשכבתי שם. אמרתי לה, 'אני אחזיק מעמד עד שיגיעו לחלץ אותנו'".
רק בשבע בערב הגיעו המחלצים הראשונים. כוחות הנדסה כיתרו את השכונה בבארי ועברו בית־בית תחת אש ותימרות עשן. "עד אז הדר דיברה עם מד"א בטלפון, הם הדריכו אותה איך לטפל בפציעה שלי, אבל שנינו היינו חלשים ולא יכולנו לזוז. כבר הייתי בטוח שאני לא יוצא מזה, ופתאום שמענו פיצוץ גדול והדר צעקה, 'אבא, באו לחלץ אותנו'. מיד אחר כך שמענו עברית ליד החלון, ודווקא אז הדר נבהלה ואמרה לי, 'זה לא משלנו, זה לא אמיתי, אני לא מזהה את המבטא', כי כל הזמן הזהירו בוואטסאפ שגם אם מדברים בעברית ומבקשים מאיתנו לפתוח את הממ"ד, לא לפתוח בשום אופן, כי היו בני ערובה שהמחבלים הכריחו לדפוק על הדלתות ולפתות את הנצורים לצאת החוצה. אמרתי להדר, 'אם נישאר בממ"ד ממילא נמות'.
"באותו רגע חייל בשם נועם התקרב אל החלון והאיר עם הפנס שלו פנימה לתוך הממ"ד החשוך. שמענו אותו צועק לחבר'ה שלו, היו שישה או שמונה מאחוריו, 'יש פה טבח', אמרתי לו מהספה, 'יש פה שניים מתים ושניים חיים'. ואז הוא שאל את הדר, את יכולה לעזור לנו לפתוח את הדלת? והיא אמרה, 'הדלת תקועה אבל את החלון אני אצליח לפתוח'. והתרוממה בקושי, ועלתה על הספה, ופתחה את החלון. והחיילים לקחו את הדר על כיסא והניחו על הדשא ושמו לה ולי חוסמי עורקים, ובדקו אם יש לנו חורי ירי בגוף ואמרו לי, 'וואללה, אתה במצב סביר, רק כמעט בלי דם'. ולהדר שמו חוסם עורקים על הרגל. שני חיילים אחרים בדקו את הגופות וראו שאין מה לעשות איתם. שאלתי, אתם משאירים את אשתי והילד בממ"ד? והם אמרו, 'קיבלנו הנחיה לקחת רק אנשים חיים'".
הניחו את אבידע הפצוע על הגלשן של השכנים, העבירו אותו בתוך חורשת זיתים ומשם לאלונקה ואחר כך לאמבולנס שיסיע את האב לטיפול נמרץ ואת הבת אל המיון בסורוקה. "בדרך לבית החולים הייתי צמא. בצד האמבולנס, מתחת לספסל, ראיתי כמה בקבוקי מים. אמרתי לפרמדיק, 'תביא לי קצת מים, בבקשה', והוא אמר, 'מצטער, אני לא יכול, אתה צריך להיות בצום כי אתה בדרך לניתוח'. אמרתי לו, 'אם לא אשתה עכשיו, לא אגיע לניתוח'. אז הוא ריחם עליי והביא לי בקבוק. כמה ימים אחר כך כשהוא בא לבקר אותי, הוא אמר, 'בכלל לא הייתי בטוח שנצליח להביא אותך בחיים לבית החולים, לכן אמרתי לעצמי, לפחות שישתה משהו לפני שימות'".
שני הבנים הגדולים היו הרחק מהעוטף באותה שבת שחורה. רותם, 22, טייל בהודו, ונופר, 18, היה בגוש עציון. "די מוקדם בבוקר רותם קיבל את ההודעות הראשונות על מה שמתחולל בבארי והפסיק את הטיול ונסע לשדה התעופה וקנה שלושה כרטיסים. אמר, לפחות אחד מהם יביא אותי הכי מהר והכי קרוב. ונסע לגואה וטס דרך אדיס אבבה ובערב כבר הגיע לבית החולים. וגם נופר הגיע, וכשיצאתי מהניתוח וראיתי את האחים שלי מולי, שאלתי מי ליד הדר, ואמרו לי, נופר ורותם ואחות של אשתי. שאלו אותי, אתה רוצה לדעת מה קרה לשכנים שלך? ואמרתי, לא רוצה לדעת, גדול עליי. מי שמת מת. נגמר. וגם כשהתאוששתי קצת והתחלתי להסתובב עם כיסא הגלגלים ונסעתי לבארי לעבד את השדות, לא נכנסתי לבתים. זה קשה מדי. אבל חזרתי לבארי. בלי אישה, בלי ילד, בלי רגל, חזרתי ואמרתי לעצמי, חייבים להיות חזקים".
"כתוב לי בתעודת הזהות שאני אלמן ואב שכול, וזה צף בכל דבר שמעורר את הגעגוע. כשאני שומע שירים שהם אהבו, כשאני רואה את התמונות שלהם שהגוגל מקפיץ לי מול העיניים, ואני מתגעגע כל כך שהלב שלי מתפוצץ. ואז אני אומר לעצמי, אם הם היו נוסעים עכשיו לארצות הברית, ולא היית יכול לבקר אותם, היית מתגעגע גם".
אבל לפעמים יש רגעי שבירה ובכי. "אתה בוכה לא על מי שמת, אלא על מי שנשאר", אומר אבידע בדמעות. "אני מסתכל על המשפחה שלי, על הילדים שלי, כמה הם חזקים ואיך הם מתמודדים. ולפעמים אני שואל את עצמי מה יש להם שאין לי, ואז אני מבין שאני מתאר לעצמי סיטואציות שהילדים שלי בכלל לא מסוגלים לתאר. אני יכול לדמיין את הדר מתחתנת ואמא שלה לא לידה, הדר בכלל לא מסוגלת לתאר לעצמה דבר כזה. ועל זה אני בוכה. אני בוכה על מי שנשאר, כי אני נכנס לנעליו ושם קשה לי דווקא בגלל שאני מבין שהם חזקים ולא רואים את מה שאני רואה".
"אני לא ראש ממשלה ולא איש צבא, אבל בתור חקלאי ותושב במקום שהופגז במשך שנים בטילים וקטיושות, אני יודע שצריך לשדר לעולם שעם השכנים האלה אנחנו לא יכולים לחיות יותר. דו־קיום כבר לא יהיה. זה או שהם ייסעו מפה או שאנחנו ניסע, כי הסכנה גדולה מדי. אם 7 באוקטובר היה מתרחש בעפולה, במטולה או בכפר סבא, היינו היום עם 140 אלף הרוגים. אני אומר, כל שטח שהצבא ישחרר לנו נעבד אותו ונזרע ונחיה ונהפוך לחקלאות ולאסם התבואה הגדול ביותר במדינת ישראל. אני לא קובע מדיניות, אבל אני מוכן לעבד את השדות עד קו הים, עד הגלים. ואני לא רוצה את הרצועה, כי אם היא תישאר שם, בעוד חודשיים נחזור לחטוף קסאמים, והפעם הבאה תהיה רעה יותר".
ועם זאת, ולמרות הכל, אבידע בכר בוחר בחיים. ולא סתם חיים אלא ימים שלמים של עשייה ויצירה ותקווה. "באנו לעולם הזה לחיות טוב", הוא קובע, "ואני אומר לך, היו לי חיים טובים ועוד יהיו לי חיים טובים. אני יודע את זה במאה אחוז". הוא בן 50, וממשיך לטעת אבוקדו ועצי הדר בפרדסים, וגם חוחובה ומנגו ותפוחי אדמה ובוטנים וחיטה ושעורה. "קיבלתי החלטה לא להחזיר את הפועלים הערבים, לכן אמרתי למדינה, תביאו לנו תאילנדים. ואנחנו נעזרים בישראלים ובמקומיים ובונים קבוצת קטיף ומקווים להגדיל אותה ולהמשיך להצמיח ולצמוח".
התרעות פיקוד העורף