"פסח תמיד היינו עושים בבית. בעלי היה עושה את כל ההכנות לקראת החג. היום להיות לבד מאוד קשה לי. התקשרו מארגון 'נאוה' להזמין אותי לליל הסדר וישר קפצתי על זה", מספרת חני שלמה, אלמנתו של רנ"ג אדיר יען שלמה ז"ל, אחראי לוגיסטיקה של תחנת משטרת שדרות, שנהרג ב־7 באוקטובר.
הישראלים שלא יחגגו את פסח עקב המצב: “מה נשב ונשיר? ‘שהוציאנו מעבדות לחירות’?"
לא על המצות לבדן: זה המזון שצריכתו מזנקת יותר מכל דווקא בפסח
זו השנה ה־21 שארגון "נאוה", שהוקם בשנת 2002 על ידי תהילה פרידמן, עורך את מיזם "הכיסא הריק" - ליל סדר באווירה תומכת ומחבקת למשפחות שכולות של חללי צה"ל, כוחות הביטחון ונפגעי פעולות איבה. השנה מתקיים המיזם גם בשותפות עמותת "משפחה אחת", כאשר כלל המשתתפים - מעל 400 איש - יהיו משפחות שכולות ממלחמת "חרבות ברזל".
"בבוקר של ה־7 באוקטובר אדיר ראה הודעות שהמפקד שלו מבקש להגיע לתחנה, כי כנראה יש חדירת מחבלים", מספרת שלמה, אם לארבעה. "אנחנו גרים קרוב לתחנה. אדיר יצא בשעה 07:00 מהבית, הלך לפתוח להם את הנשקייה, ושתי דקות אחרי שיצא נורה ליד התחנה".
שלמה וילדיה פונו לעין גדי, ובסוף פברואר חזרו לשדרות. "מאז שחזרנו לא היה לי את הזמן לעצמי, אני אומרת שעוד לא התאבלתי, כי כל הזמן זה הריצות עם הילדים, סידורים של הבית, הדברים השוטפים", היא מתארת. "הבדידות הזאת של הלבד, הגעגועים לאדיר, השבתות בלעדיו - הכל קשה. כל הזמן מרגישים את החוסר הזה. לכן גם החלטתי לעבור את החג בסביבה שקצת תוציא אותי מהעצב. רציתי להיות בסביבת אנשים שמבינים אותי, שלצערי גם הם כמוני. בחרתי לעשות את החג עם אנשים שמבינים זה את זה, שיכולים לשתף זה את זה בכאב ולהבין זה את זה".
"שליחות מאתגרת"
"כל שנה היינו מזמינים לליל הסדר משפחות שנמצאות בטווח של שלוש שנים מאז האסון", מספרת חוי ארנפלד, יזמת חברתית, מנהלת־שותפה בארגון "נאוה". "השנה ישתתפו רק משפחות שאיבדו את יקיריהן במהלך מלחמת 'חרבות ברזל'. השנה מדובר במשפחות שרק לפני חצי שנה או פחות מכך איבדו את יקיריהן, משפחות שזה החג הראשון שלהן ללא יקיריהן, וזה מאוד טרי, מאוד קשה, וגם מדובר בסדר גודל מטורף של אנשים. השנה הכפלנו את מספר המשתתפים ביחס לכל שנה, וכאמור עומדים להשתתף למעלה מ־400 איש".
כיצד נערכים לכזו אופרציה?
"זה אומר שאנחנו נערכים לשלושה סדרים במקביל, שיתקיימו במלון עץ הזית בירושלים. מי שיערוך ויוביל את הסדר הוא הרב יוסף צבי רימון ואיתו צוות של עורכים ומשמחים. מדובר באירוח של המשפחות לשלושה ימים. יהיו גם צוות של פסיכולוגים, תרפיסטים, עובדים סוציאליים, וזה גם משולב בתוכניות, הרצאות, פעילות לילדים, לנוער ולבוגרים. השנה הגדלנו את הצוות המקצועי, וכולם באים בהתנדבות".
ארנפלד, שעורכת את האירועים הללו כבר 17 שנה, מודה שהשנה מתהפכת לה הבטן. "השנה יש לנו שליחות מאתגרת, חשובה ולא פשוטה", היא אומרת. "אנחנו עושות עבודת הכנה אחרת מאשר בכל שנה ומכינות את הצוות לכך. למשל חלק מהאנשים שישתתפו בסדר הם עדיין מפונים, המצב הוא אחר לגמרי ממה שהיינו רגילים. אנחנו באמת בסיטואציה אחרת מכל הבחינות, בהיקפים ובגודל האסון. אבל הכי חשוב הוא שאנחנו שם השנה יותר מתמיד, מתגייסים למענם. היה ברור לנו שגם השנה, עם כל האתגרים, עם ישראל חי ושאין יותר סמלי מליל הסדר כש'בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו'. אנחנו נעשה הכל כדי לתת למשפחות האלה חיבוק, תמיכה ושמחה. הילדים ישירו מה נשתנה, הכנו להם אפיקומנים וממתקים, ואנחנו עושים כל מה שיאפשר למשפחות הללו להרגיש קצת את האהבה של עם ישראל".
איך איתרתם את המשפחות שישתתפו בליל הסדר?
"פנינו לעובדים סוציאליים, אנשים שבעבר כבר השתתפו העבירו זאת מפה לאוזן, וגם אנחנו יצרנו פניות. יש לנו עובדת שהעבודה שלה היא לאתר פרטי קשר. האירוע הוא בסדר גודל שבכלל אי אפשר להבין אותו, והשנה כאמור הוא נערך בשיתוף עמותת 'משפחה אחת' שבראשה שנטל בלזברג".
ארנפלד מסבירה, "אנחנו כמובן לא יכולים לתת מענה ולהזמין את כל המשפחות השכולות, כי אנחנו מדברים על מספרים לא נתפסים. אבל אנחנו גם יוצאים מתוך הנחה שלא לכל משפחה זה מתאים. כל השנים זה ככה, יש משפחות שיותר מתאים להן לעבור זאת בבית, ויש משפחות שיודעות שאם הן יישארו בבית לא יהיה ליל סדר, אלא יהיו זיכרונות מאוד כואבים. לכל משפחה יש את ההתמודדות שלה. השנה כאמור כל המשתתפים בסדר יהיו חדשים, הם עדיין לא מספיק מכירים אותנו, לא יודעים איך יהיה, וזה מאוד מרגש שהם סומכים עלינו".
"אין בי כעס"
"אני יודעת לקיים חגים בלי תומר, לעשות פסח בלי תומר. תומר הוא איש צבא, הוא היה בקבע, לא כל חג היה בבית. בשנים שהוא היה בבית השתדלנו יותר לעשות את החג אצל ההורים שלו, המשפחה שלו. כשהוא היה בצבא, עשיתי עם ההורים שלי. למעשה אף פעם לא העברתי את החג לבד", מספרת אשירה גרינברג, אלמנתו של סא"ל תומר גרינברג ז"ל, מפקד גדוד 13 של גולני, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה ב־12 בדצמבר.
היא נזכרת בחג של לפני שנתיים: "עשינו את החג שתי המשפחות ביחד אצל ההורים שלי. זה היה מהמם ומרגש לעשות משהו משותף וכמובן שתומר היה. בשנה שעברה עשינו את החג אצל ההורים של תומר. המחשבה על החג השנה פשוט כואבת מדי. אם אעשה את החג אצל ההורים של תומר, זה עוד יותר ינכיח את החוסר שלו. אם אעשה אצל ההורים שלי, זה גם יהיה קשה. לכל מקום שאני הולכת החלל זועק לשמיים, אי אפשר להתמודד עם החוסר הזה, זה כואב מדי".
גרינברג תשתתף בליל הסדר של מיזם "הכיסא הריק" ותגיע יחד עם ארבל, בתם הקטנה. "ברעיון לעשות את החג יחד עם קבוצת שווים לך, אולי על פניו עוד יותר זועק החוסר, אבל בפועל זה מעין חיבוק משותף. זה ייתן לנו אפשרות לזכור ביחד את האהובים שלנו, לנסות להמשיך שגרה של חג, של סדר בתוך החוסר הזה", היא אומרת. "כשאומרים 'והגדת לבתך ביום ההוא', אני הולכת לספר לארבל על הגבורה של אבא שלה, על הגבורה של חטיבת גולני ושל כל המשפחות שהיו צריכות להתמודד עם הטבח בעוטף. הם הגיבורים שלי. הם מבחינתי 'והגדת לבתך' בליל הסדר".
ספרי על ההתמודדות שלכן עם השכול.
"כמו שנשברה הקונספציה ב־7 באוקטובר, אז גם לי נשברה הקונספציה. תומר היה עבורי אלמותי כזה, שלא משנה מה קורה, גם אם זה מסוכן, הוא שורד הכל. הוא היה במלא מבצעים, אז מה זה בשבילו מלחמת ה־7 באוקטובר, בטח אחרי ששרד את הימים הראשונים ואת התמרון הקרקעי. אז קודם כל יש הלם. כשהגיעו אליי המודיעים, אמרתי להם: 'כדאי לי לשבת?', כי במחשבות שלי תומר לא יכול למות. גם אצל ארבל זה בא לידי ביטוי. אמרתי לה שתומר נהרג, שאבא שלה מת, אז היא אמרה לי: 'אמא, אבל אבא חזק והחיילים עוזרים לאבא'. אני רואה את הצורך שלה לחשוב שזה רק חלום רע. היא אומרת: 'אוף, ממש משעמם לי, מתי אבא כבר מגיע?'. ואז אני אומרת: 'ארבל, את זוכרת שאבא לא יחזור', והיא עונה: 'אני יודעת, אני יודעת'. היא יודעת, אבל היא מקווה שאנפץ לה את הדבר הכי נורא שהיא צריכה להתמודד איתו. הגעגועים לא נגמרים. זה מתבטא בין היתר בכך שהיא מנסה לאכול את היוגורטים שלו, השוקולדים שלו, לא קוראת בספר שהם היו קוראים ביחד".
ואת? איך את מתמודדת?
"קודם כל, אין בי כעס. העובדה שאין כעס לא נותנת כוח, אבל כעס שואב כוח. אני הכי גאה בעולם בתומר, בחיילים שלו. לולא מה שהם עשו עבור המדינה ב־7 באוקטובר, האסון יכול היה להיות אפילו הרבה יותר נורא ממה שאנחנו מדמיינים. כל החיים שתומר הציל, כל פעולה שלו בתמרון הקרקעי שקידמה עוד מודיעין וסייעה לכוחות שבפנים - אני גאה בו בטירוף וזה מעניק לי נחמה. הספקתי להיפרד ממנו במחנה שורה, אפילו הספקתי לעשות קצירת זרע. הדברים האלה נותנים לי הרבה כוח ונחמה. בעתיד לא אהסס להגשים את הילד שאני ותומר היינו בהכנות להביא לעולם. יש לנו כבר אפילו שם לילד".
גרינברג מספרת שהיא מקבלת אין־ספור הזמנות לפסח. "אני מרגישה בן אדם הכי מחובק, הכי עטוף בעולם, אם זה מחברים בקיבוץ, מקרובי משפחה מהצד שלי, מהצד של תומר, מחברים מהצבא, ממשפחות מג"דים, מהמשפחה של המח"ט, אבל עדיין משהו בי מרגיש יותר שלם ללכת ולהשתתף בליל הסדר עם משפחות שמרגישות כמוני", היא אומרת.
בשנים עברו נהגה חלי ברעם לבלות את ליל הסדר כשהיא מטיילת עם בעלה, רס"ם (במיל') אביב ברעם ז"ל, ועם שני ילדיהם, ולפעמים הם גם היו חוגגים עם בני המשפחה. אביב, שהיה חבר בכיתת הכוננות של כפר עזה, נהרג ב־7 באוקטובר בקרבות עם מחבלים. השנה גם חלי, המתגוררת בשפיים, שם נמצאת קהילת כפר עזה, תציין את ליל הסדר במסגרת מיזם "הכיסא הריק". "חגים הם תקופה מורכבת גם כשאין מלחמה, ועוד יותר אחרי האובדן של אביב", היא אומרת. "ההתמודדות היא מאוד מורכבת, זה להסתגל לכל מחדש, גם למבנה המשפחתי החדש, גם לזה שאין בית לחזור אליו, גם לכך שכל הקהילה שלנו השתנתה.
"יש משהו בלעשות את החג דווקא במקום שהוא עוטף ומרוחק מהמוכר. אני מרגישה שדווקא להתרחק מהמוכר מקל את ההתמודדות. להיות עם כל הקהילה בשפיים זה יותר מורכב עבורי. אנחנו מקבלים המון תמיכה מעם ישראל שהתגלה בכל כוחו, וזה נותן לנו הרבה כוח בתקופה הלא פשוטה הזאת".
עלות עריכת ליל הסדר השנה, מציינת ארנפלד, תסתכם בכמיליון שקלים. כשהיא נשאלת על מימון האירוע, היא אומרת: "שאלת את השאלה הכי כואבת. הכל מתרומות והשנה קשה מאוד כי הרבה תרומות כבר הלכו לציוד לחיילים, למפונים, לפצועים. 'צורכי עמך מרובים', כמו שאומרים, ואנחנו נמצאים עכשיו בעיצומו של קמפיין גיוס וזקוקים לתמיכה של עם ישראל. גייסנו בינתיים רבע מהסכום, ואנחנו באמת זקוקים לתמיכה של כולם. המשפחות עוקבות ורואות את הסולידריות והתמיכה. הן רוצות להרגיש שתומכים בהן".