מאז פרוץ המלחמה, פורום דו-קיום בנגב הציג בפני וועדות הכנסת ושאר הגורמים הרלוונטיים את פערי המיגון בחברה הבדואית בכלל ובכפרים הלא מוכרים בפרט, אבל לטענתם, לא התקבל מענה הולם ואמיתי למצוקה אותה הציגו. מאז פרוץ המלחמה, ב-7 באוקטובר נהרגו 6 ילדים מפגיעת ירי רקטי ובמתקפה האיראנית השבוע (בלילה שבין שבת לראשון) נפצעה באורח קשה מאוד מנפילת רסיס אמינה אל-חוסני בת ב-7 מהכפר אל-פורעה המאושפזת עדין בבית החולים סורוקה.
המיגון הכי טוב שיש: כפר נוקדים אירח תושבים בדואים לאור מתקפת הטילים האחרונה
אחרי הפציעה הקשה של ילדה בת 7, הבדואים מתחננים: "חייבים מקלטים"
פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי, הוא אחד מהארגונים הנתמכים ע"י הקרן החדשה לישראל. הוא הוקם בשנת 1997 כבסיס למאבק משותף לשוויון זכויות מלא, ולמען צדק חברתי וצדק חלוקתי לאוכלוסיות הנגב. אחת הסוגיות המרכזיות שעומדת לנגד הארגון היא המאבק למען הכרה בכפרים הבדואים הבלתי-מוכרים בנגב. הפורום רואה בכל ממשלות ישראל ורשויותיהן השונות, אחראיות למניעה של זכויות אזרחיות מלאות מערביי וערביות הנגב.
סקר שערך מרכז המחקר ״נגביה״ עבור הפורום בחודש דצמבר האחרון, מדגים כי 92% מתושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב אין גישה למרחב מוגן. כמו כן, הסקר מדגים שלכ-67% מכלל החברה הבדואית אין נגישות למרחב מוגן.
היעדר הנגישות למרחבים מוגנים מובילה את תושבי הכפרים, בזמן אזעקת צבע אדום, להתחבא מתחת של גשרי הרכבת ובמקומות פתוחים. מעריב עסק בכך לא מעט השבוע. ע"פ תוצאות הסקר, 4% מהם מוצאים מענה בגלילי בטון שהוצבו ליד בתיהם.
ד"ר מנאל חריב ד"ר יוליה שבצ'נקו ודורון ברויטמן עורכי המחקר מסבירים את התוצאות: "נמצא כי התושבים הבדואים בנגב חיים בסיכון לחייהם ובחרדה עמוקה בחודשיים האחרונים, כי לרובם הגדול-שני שלישים- אין מענה מיגוני".
הסקר לדברי מזמיניו, נועד לבחון היבטי מוגנות וביטחון בקהילה הבדואית בנגב במהלך המלחמה. הוא נערך בקרב 350 משיבים ובמתכונת אינטרנטית בתאריכים 16 עד 25 בנובמבר. כ- 46% מהמשיבים הם תושבי רהט והעיירות המתוכננות. כ- 17% - תושבי המועצות האזוריות נווה מדבר ואלקסום, וכ- 36% תושבי כפרים בלתי מוכרים. לנוכח המתכונת, הסוקרים מודעים לכך שבסקר ייצוג יתר לבעלי השכלה אקדמית. מעריב מעיר, שלא הובהר אם שיעור המשיבים תואם את שיעור הקבוצות באוכלוסייה אליה התייחס המדגם. אם למשל שיעור שונה מהמדגם של בדואים בנגב מתגורר בכפרים הלא מוכרים, יתכן שיש הטיה בתוצאות הכלליות של המדגם גם בכך.
ע"פ נתונים קיימים, כיום חיים כ-250,000 בדואים באזור הנגב בשלוש צורות התיישבות: כ-35 כפרים בלתי-מוכרים, שבע עיירות מתוכננות שהוקמו על ידי המדינה וב-11 כפרים שהוכרו על ידי המדינה לפני כ-20 שנה. בעוד שתהליך העיור על ידי המדינה הצליח במידה מסוימת, כשיותר ממחצית האוכלוסייה הבדואית מתגוררת כיום בעיירות המתוכננות, עדיין חיים עשרות אלפי אזרחים בדואים ב-35 כפרים שאינם מוכרים על ידי המדינה, ומכונים "פזורה" או "כפרים לא חוקיים".
ע"פ הסקר, בקהילה הבדואית הנגישות למיגון קשורה לסוג היישוב: ביישובים העירוניים, 43% אינם יכולים להגיע למרחב מוגן. לעומת זאת, בכפרים הבלתי מוכרים 92% אינם מסוגלים לכך. גם צורת ההתמגנות תלויה בסוג היישוב: ביישובים העירוניים, 52% מדווחים שיש להם ממ"ד. בקרב תושבי המועצות האזוריות, רק ל- 9.8% יש ממ"ד, ושיעור זהה מתמגן בחדר המדרגות. לתושבי הכפרים הבלתי מוכרים אין מיגון כלל, למעט 4% שמוצאים מקלט בגלילי בטון שהוצבו באזורם.
עורכות הסקר טוענות: "בקרב הבדואים נמצאו פערי מיגון קיצוניים, כאשר שליש מהאוכלוסייה נטול מיגון כלשהו. היעדר הפיתוח של היישובים הבדואים מתורגם לא רק לעוני מחפיר ומצוקה כלכלית קשה, אלא גם לסיכון חיים של עשרות אלפי תושבים, כמחציתם ילדים. התוצאה ידועה: מקרב 19 אזרחים ישראלים הרוגים ברקטות, 7 הם אזרחים בדואים".
יצוין להבהרת התמונה כי ביישובים הבדואיים העירוניים שיעורי המיגון הביתי נמוכים, ובנוסף קשה למצוא בהם מיגוניות או מקלטים ציבוריים. למשל, בעיר רהט שבה כ- 80,000 תושבים, מצויים רק כעשרה מקלטים ציבוריים.
לאחרונה פרש פיקוד העורף 35 מיגוניות "הסקו" הבנויות פוליאתילן וחול בחלק מהכפרים. עמותות וקרנות הציבו כ- 200 גלילי בטון ליד חלק מהמאהלים בכפרים הבלתי מוכרים. עם זאת, כל אלה רחוקים עד מאד לטענת הפורום, ממתן מענה לצורך.
ההבדלים בסוג ההתיישבות ואופי המיגון בולטים בסקר גם בדיווח על תחושות קשות של היעדר ביטחון: 80% מתושבי הכפרים הבלתי מוכרים דיווחו כי הם "פוחדים במידה רבה מאד" מפגיעה ישירה של טיל במקום מגוריהם. לעומת זאת, רק 62% מתושבי היישובים העירוניים הביעו חשש דומה. 77% מתושבי הכפרים הבלתי מוכרים דיווחו כי הם חוששים "במידה רבה" מפגיעה בחייהם או בחיי משפחתם, לעומת רק 61% ביישובים העירוניים.
ד"ר מנאל חריב, מעורכות הסקר מסבירה את המשמעויות של הממצאים: "היעדר המיגון דן את התושבים ביישובי הבדואים לחיים בסכנה במצבי חירום ובחרדה מתמדת ברמה גבוהה מאד, שהיא גורם הפוגע בתפקוד היומיומי וברווחה הנפשית, ומוביל במקרי קצה להתפרצות תחלואה נפשית. הדבר מסביר כיצד נולד גל פניות חסר תקדים של בדואים נפגעי חרדה למרכז החוסן הבדואי. התושבים משלמים מחיר יקר על הזנחת התכנון הפיתוח והמיגון של יישוביהם משך עשורים".