עינב מוזס אורבך, היא כלתו של גדי מוזס, שנחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז ב-7.10 ומאז מוחזק בשבי חמאס כבר למעלה מ-200 ימים. היא סיפרה ל"מעריב" על השתלשלות האירועים באותו יום שחור, ועל הכאב הרב וההתמודדות הרבה שהיא נושאת מאז. עוד סיפרה: "כמי שגרה ביישובי העוטף, הפעם אין מנוס מהכנסת כוחות רגליים לעזה ולחימה עיקשת. אני אומרת זאת בצער רב, כי המחירים הכואבים במלחמה שכזו ידועים לכל".
על אף הטבח הרצחני: בעוטף טוענים - "ההתנתקות הייתה צעד נכון"
"ה-7.10 התחיל אצלנו בפיצוצים עזים", היא חוזרת לאותה שבת שחורה. "היו אזעקות רבות ורעש מלחמה שונה ממה שהכרנו עד אותו היום. מהר הבנו שמדובר במשהו אחר. נאלצנו להיות בממ"ד שעות רבות, כיוון שגם בסביבת המושב שלנו היו מחבלים ואזעקות רבות. הספקנו להתכתב מעט עם גדי ומרגלית, ההורים של עודד בעלי, כשהם עוד היו בסדר".
בהמשך הבוקר אפרת בת הזוג של גדי מזה 20 שנה, עדכנה אותם שהמחבלים חטפו אותו: "לא הצלחנו ליצור איתה קשר. בערב הבנו שגם היא, ביתה דורון ונכדותיה רז ואביב כץ-אשר, נחטפו. מרגלית, חמותי, לא ענתה לטלפונים שלנו ולהודעות במהלך היום. בלילה ראינו סרטון שחמאס העלה לרשת, והבנו שגם היא נחטפה".
גודל השבר
לדבריה, גודל האירועים ו"השבר הענק של ה-7.10", התברר להם רק כמה ימים לאחר מכן.
עינב היא עובדת סוציאלית במקצועה, משמעויות האובדן וטיפול בו הוא חלק מהמיומנויות שרכשה. עם זאת, ההיקף והקירבה בלתי נתפסים מבחינתה, והיא מתאבלת. "איבדנו חברים טובים שנרצחו, חברים ומשפחה שנחטפו, חברים של הילדים שלנו שנרצחו ונחטפו - דבר שלא העלנו על דעתנו שיכול לקרות. הבית השני שלנו ושל הילדים, קיבוץ ניר עוז, עבר טבח נוראי ופוגרום אמיתי, הוא נשרף, נחטף והושחת. הבית הנוסף, קיבוץ ניר יצחק, גם הוא נפגע ועדיין לא ניתן לחזור אליו. אחרי הכל, גם נאלצנו לעזוב את ביתנו למקום ארעי".
היא אומרת בכאב שהתמודדות בלתי ניתנת להבנה. "מדובר באבדנים רבים בכל מעגלי החיים, משפחה, חברים, בית, קהילה, ערכים ומדינה", סיפרה. במהלך חצי השנה האחרונה המשפחה התמודדה שוב ושוב עם ידיעות כואבות נוספות: עוד חבר שנרצח בשבי, עדכון על עוד חבר שנהרג ב-7.10, כאשר כל ידיעה כזו מרוקנת "עוד קצת את מיכל החמצן שגם ככה כבר ריק", לדבריה.
כעבור מספר שבועות המשפחה קיבלה בשורה עצובה, שאפרת כ"ץ בת זוגו של גדי, נהרגה במהלך החטיפה לעזה. צה"ל פרסם כי היא כנראה נהרגה בשוגג מאש צה"ל, כשאחד ממסוקי הקרב שלקח חלק בלחימה ביצע ירי לעבר כלי רכב שהיו בו מחבלים, ובדיעבד על פי העדויות התברר שהייתה בו ככל הנראה גם אפרת ז"ל.
יחד עם הידיעה העצובה, מרגלית, דורון, והילדות רז ואביב שוחררו ביום הראשון של עסקת החטופים. בנוסף, חלק מיקיריה של עינב ניצלו ושרדו. היא סיפרה על גיסתה שגרה בקיבוץ ניר עוז, שהייתה לבד בממ"ד עם שניים מארבעת ילדיה: "היא אחזה את ידית הממ"ד במשך שעות רבות, גם כאשר מחבלים נכנסו אליה הביתה. היה לה נס גדול, כיוון שחברים שגרים לידה נשרפו ונרצחו בביתם. גם עם הורי ואחותי שהיו בביתם בניר יצחק הייתי בקשר טלפוני וגם אליהם נכנסו מחבלים הביתה, שברו, בזזו, הרסו. למזלנו לא פגעו בגופם או בחייהם".
"להפריד בין דרישת הפלסטינים לבין הטבח"
על כך, יש לה דברים נוקבים לומר לחמאס, למדינות ולאזרחי העולם: "מה שחמאס ביצע ב-7.10 זוהי לא מלחמת העצמאות של העם הפלסטיני. עם שגאה בעצמו, לא משיג עצמאות ע"י אונס ילדות ונערות, עריפת ראשי תינוקות, שריפת משפחות שלמות, רצח וחטיפה אלימה של אנשים מבוגרים".
"עליכם להפריד בין הדרישה של העם הפלסטיני לחיים עצמאיים לבין הטבח, הפוגרום ורצח העם האכזרי שחמאס ביצע ב-7.10", אמרה.
היא מספרת שעולם הערכים שגדלה עליו נסדק. "עד ה-7.10 האמנתי שיש עם מי לדבר ולהגיע להסכם שלום, גם בתוך ארגון חמאס. לצערי, אני כבר לא מאמינה בכך כיום". יחד עם זאת, היא לא מוותרת על התקווה למצוא בעזה פרטנרים לעולם טוב יותר, "אם אנחנו רוצים לחיות במדינה שמקדשת את החיים ולא רק את החרב, שנותנת תקווה ועתיד לילדינו, מדינת ישראל תצטרך למצוא עם מי כן נוכל להגיע להסדרים ברצועת עזה". היא חוזרת על משפט מוכר "הסכם שלום עושים עם אויבים, לא עם חברים".
לישראל פנימה היא אומרת: "החברה שלנו כביכול חזרה לתפקוד נורמלי, אבל רק כביכול. מבפנים היא פצועה, חבולה ומדממת. התחלת הריפוי תיתכן רק עם עצירת הלחימה, החזרת כל החטופים, החיים והנרצחים והתחלת הדיון והמעשים על היום שאחרי".
היא מאמינה שיש עכשיו (שוב) סיכוי אמיתי לעסקה וטוענת שאסור לוותר על ההזדמנות הזו, כי "וויתור על ההזדמנות, משמעותו גזר דין מוות לחטופים שעדיין בחיים והשארת הנרצחים בעזה". היא מייחסת אחריות רבה בעניין לראש הממשלה ואומרת: "ראשי מערכת הביטחון טוענים שיש מתווה לעסקה שתשמור על ביטחון המדינה וגם תאפשר את החזרת כל החטופים". היא מדגישה: "אנחנו סומכים עליהם". היא מתרשמת שרה"מ לא מאפשר להם להגיע לעסקה ואומרת שהוא "גם הכשיל הזדמנויות רבות שהיו".
ההתמודדות הקשה מכל
אבל ההתמודדות הקשה מכל עבורה כעת היא "העובדה שגדי, האהוב שלנו עדיין בשבי", אומרת בעצב. "מעל 200 ימים שאנו ומשפחות החטופים עוברים התמודדות נפשית קשה מנשוא".
ביקשנו ממנה לספר על גדי והיא נענתה ברצון ובהרחבה. "גדי אדם של אנשים ואדמה. איש חם, אוהב, מחבק, רגיש. מאוד משפחתי ומתרגש מכל מפגש משפחתי". בראייתה, הוא סבא משקיען שתמיד יעשה משהו משמעותי עם הנכדים ו"לא ייתן להם להיתקע מול הטלוויזיה".
עינב מפרטת שגדי לקח את הנכדים לטיולים בשדות, סיורים שהיו מלווים בהסברים מלומדים שמותאמים לשפת הילדים. הם היו הולכים יחד לבריכה, לכרם. הוא גם מתמוגג משיחות עומק עם הנכדים הגדולים יותר. היא אומרת שהוא "הדוד האהוב על אחייניו, אדם שקל להתאהב בו ואני מרגישה שהוא כמו אבא שני שלי".
היא מספרת שגדי אדם לבבי שאוהב לעזור ולא יודע לומר לא. "כל דבר שנבקש ממנו הוא אומר 'אין בעיה, קלי קלות' ומיד עוזר. אדם משכיל ואיש שיחה מעניין. המפגשים אתו אף פעם לא משעממים ואנחנו מדברים שעות על כל נושא בעולם". היא מגלה שגדי חובב אלכוהול מושבע ושהקים עם חבריו מהקיבוץ כרם ויקב, שבמשך שנים ייצרו יין משובח. "אין מפגש אתו בלי כוסית ביד, ו'לחיי החיים הטובים'".
עוד למדנו מעינב, שגדי אגרונום מומחה ומוערך מאוד בארץ ובעולם. דורות רבים של חקלאים גדלו על ברכיו, הוא מדריך חקלאים רבים גם במדינות מתפתחות.
איים של שגרה
"בימים שאני כבר מותשת נפשית ומרגישה שאין לי כוחות להמשיך, אני אומרת לעצמי: 'די עינב שחררי, קחי צעד אחורה, תתנתקי ותתעלמי מהמציאות', אבל זה לא באמת אפשרי. אני לא באמת יכולה להניח לגדי ולא לתת לו להינמק ולמות בייסורים לבד בשבי. אני חייבת להילחם עליו, הוא חייב לחזור אלינו בחיים".
עינב משתפת שקשה להם מאוד שהוא לא איתם כבר מעל חצי שנה, וקשה להם עוד יותר המחשבה שהוא נמצא בשבי. "המחשבה על גדי שאנחנו כ"כ אוהבים סובל בייסורים בשבי ואנחנו לא יכולים להיות לידו במציאות הקשה הזו, היא קשה מנשוא".
זה קשה להם יותר כי "גדי הוא עמוד התווך של המשפחה, הוא גם העוגן וגם הספינה שמחבקת ושומרת אותנו, שלוקחת אותנו לטיולים, לחוויות, לשיחות ולמחוזות חיים מרגשים וחדשים". עינב ממש מתגעגעת "כמה שהייתי רוצה לעטוף אותו בחיבוק אוהב, לדאוג שיטפלו בו כמו שצריך, לנחם, לשבת לידו ולא לזוז, להקל מעט את מכאוביו הנפשיים והפיזיים".
המחשבות הטורדניות על מצבו, קשות למשפחה, לא נשלטות ומלוות את עינב לדבריה בכל רגע ביום. "מה הוא אוכל? ומתי לאחרונה אכל? האם התקלח בכל התקופה הזו? האם ישן על מזרן? או על הריצפה? האם בימים החמים נותנים לו מספיק מים לשתות? ובימים הקרים שמיכה להתעטף בה? האם יש לו גישה חופשית לשירותים? איך מתייחסים אליו? האם הוא לבד או יש אתו לפחות אדם אחד לדבר? לחלוק את התופת" ועוד שאלות ותהיות שלא נותנות לה מנוח.
המשפחה מבינה שמדובר במאבק ארוך ומתיש ולכן עינב מסבירה שהם "מנסים להחזיר איים של שגרה, או רגעים של מילוי מצברים לחיינו". לפעמים היא אומרת שזה מצליח יותר ולפעמים פחות. היא לא פנויה לחזור לעבודתה וכרגע היא עסוקה בהחזרת גדי ושאר החטופים. עינב עוזרת לנו להבין, שהחיים גם של אלה ששרדו נעצרו: "אנחנו לא באמת מסוגלים לצאת ולבלות, לטייל, לשמוח ולהנות כמו פעם, אנחנו לא מסוגלים להתאבל באמת על כל האבדן הרב שחווינו. זה יקרה רק אחרי שגדי וכל החטופים יחזרו".
מאבק מתמשך
"בנוסף לכאב ולדאגה האישית שלי לגדי, אני באמת מאמינה שהחזרת כל החטופים בחיים והחזרת הנרצחים לקבורה בביתם, היא לא רק חובתה הלאומית והמוסרית של המדינה שלנו, אלא דמותה בהווה ובעתיד. אני לא חושבת שיש לנו זכות קיום ובטח שלא גאווה לאומית, אם הם לא יחזרו".
היא מוסיפה, "כמי שגרה ביישובי העוטף, הפעם אין מנוס מהכנסת כוחות רגליים לעזה ולחימה עיקשת. אני אומרת זאת בצער רב, כי המחירים הכואבים במלחמה שכזו ידועים לכל".
"זעקנו ודרשנו שהלחימה תתחיל רק לאחר שחרור כל החטופים, גם אם המשמעות הייתה שנצטרך להיות מפונים מביתנו עוד חצי שנה כי הכול יתעכב, זה מחיר שהיינו יכולים וצריכים לשלם. היה לנו ברור שזו המטרה הכי דחופה וחשובה, שהזמן שיעבור והלחימה בעצמה תסכן את חיי החטופים". לטענתה קבינט המלחמה טעה, כשטען שלחימה עיקשת תסייע בשחרור החטופים ותסייע בהורדת דרישות חמאס במו"מ.
בנוסף, מקומם אותה שהיא נאלצת לתחושתה גם להיאבק בממשלה. לדעתה, הממשלה לא מבינה ש"רק כך יוכל כל אזרח במדינה להתחיל לחוש ביטחון אישי, להחזיר את האמון שאבד במנהיגים שלנו ולהתחיל להשתקם מטראומת ה-7.10".
חשוב לעינב לומר, שהיא מלאת הערכה ותודה לחיילי צה"ל ולכוחות הביטחון שכבר מעל חצי שנה מסכנים את חייהם, גופם ונפשם למען כל אזרחי המדינה. אבל היא חוששת מאוד שאם כל החטופים לא יוחזרו במיידי, כל ההישגים הצבאיים יפגעו ואזרחי מדינת ישראל באשר הם, לא יוכלו לחוש ביטחון אישי בכל מקום במדינה. לתפיסתה, ה"מחיר" שנדרש לעסקה, אינו המחיר להחזרת החטופים, אלא המחיר על המחדל הגדול ביותר שידעה מדינה ישראל, ולכן מבחינתה, שום מחיר לא יכול להיות יקר מידי.
עינב מחכה ומתגעגעת "כשגדי יחזור אני מאמינה שכל כך אתרגש, שרק אחבק אותו חזק חזק ואבכה אתו. אם אצליח לדבר, אומר לו שאנחנו כל כך אוהבים אותו ושמחים שהוא איתנו שוב, שחיכינו לו זמן רב ולא היינו שלמים בלעדיו".