"מאז התאונה אני מרגישה כאילו אני נמצאת בעולם אחר. האווירה שונה לי, בית הספר שונה לי. שום דבר לא נראה אותו דבר. הכל השתנה", נוי סלמן ממוללת את הסוודר שלה כשהיא יושבת בחדרה של שושי הריס, מרכזת כיתות י"ב בגימנסיה הרצליה. מבטה כבוש ברצפה ועיניה נוצצות. "זה מוזר שהחיים ממשיכים אחרי דבר כזה", אומרת חברתה מור זזון וכתפיה רוטטות, "אנחנו עדיין קמים בבוקר, עדיין הולכים לבית הספר".
השנה האחרונה בתיכון אמורה להיות שלב נפלא בחיים. אהבות חדשות, חברויות, החיים מחכים ממש מעבר לפינה. הכל יכול לקרות, ומי בכלל חושב על אפשרות רחוקה כמו מוות. הטרגדיה הפתאומית הכתה בהן כמו ברק, אבל הנורא מכל הוא שהן ראו אותה מתרחשת אל מול עיניהן. סלמן וזזון היו חלק מחבורה שיצאה ביום חמישי, 3 בדצמבר, לחגוג יום הולדת 18 לחברה מהשכבה. הם שכרו וילה במושב שדה צבי שבצפון הנגב, בילו כל הלילה, רקדו ואכלו טוב. למחרת בבוקר ביקשו לחזור לירושלים בטור ארוך של מכוניות.
מאוחר יותר סיפרו שצומת היציאה מהמושב הוא בעייתי ומסוכן, אבל אביב נחמיאס, שנהגה באאודי חדשה, לא ידעה את זה. היא ניסתה להשתלב בתנועה בכביש 293 ולא הבחינה במשאית שהגיחה מולה. המשאית פגעה ברכב בעוצמה, ואביב וחברתה סימור נחום נהרגו במקום. טליה כהן, שהייתה איתן ברכב, נפצעה באורח קשה מאוד ונפטרה ביום שבת שעבר מפצעיה. נוי סלמן ראתה בעיניה את הזוועה. ולא רק היא, אלא גם כל מי שהגיע למסיבה.
"המכוניות עמדו בשיירה", מספרת בר מולכו, בת כיתתן של הרוגות התאונה. "בהתחלה לא הבנתי למה כולם צועקים, אבל אז הבחנתי באוטו של אביב עומד בצד בצורה משונה. אביב תמיד הייתה לחוצה בנהיגה. פעם מישהו ביקש ממנה לצאת מחניה, אבל היא נלחצה וביקשה ממור שתנהג במקומה. הייתי בטוחה שהיא נפלה לשוליים בגלל שנבהלה. רצתי לשם וכשראיתי את אביב ידעתי שהיא לא בחיים. חבר שלי הסתיר, לא רצה שאראה, אבל ראיתי. לא יוצאים לי מהראש הבד הלבן והשקית שכיסתה את הגופה. הייתי בטוחה שסימור וטליה רק פצועות ויצאו מזה, אבל חברים אמרו לי שגם סימור איננה".
טליה הייתה נתונה בין חיים למוות במשך שבועיים. החברות היו מתאספות עם ספר תהילים, קוראות כל אחת פרק ומתפללות שלפחות היא תישאר איתן.
"אמרתי שבטוח היא תצא מזה", מספרת מולכו, "חשבתי שאחרי הדבר הנורא שקרה לא יכול להיות יותר גרוע. העובדה שהיא נשארה בחיים נתנה איזו תקווה שיהיה נס. השבועיים שעברו נתנו זמן להתאושש, ואז הודיעו שגם טליה נפטרה. וזה פתאום נשמע הגיוני, נורמלי, שחברה שלי, חלק מהחיים שלי, מתה. בזמן האחרון אני חולמת על חברות מתות". "היינו חבורה של עשר בנות ונשארנו שבע", מוסיפה כנרת קול, בת כיתתן.
כיסאות ריקים
הנהלת הגימנסיה העברית קלטה מהר מאוד שזה לא עוד אסון שבית הספר חווה, והוא חווה לא מעט. בשנה שעברה הוא איבד את עמית יאורי, שנפל במבצע צוק איתן. ב־2004 היה זה תלמיד כיתה י"ב, ליאור אזולאי, שנהרג בפיגוע באוטובוס קו 14 בירושלים, ובשנות ה־90 שתי תלמידות נהרגו בפיגוע במרכז העיר.
אבל הפעם זה לא היה רק האובדן הקשה, אלא גם הטראומה של התלמידים שראו את הזוועה מתרחשת מול עיניהם. "הבנים שהיו איתנו ניסו לפנות אותנו, אבל אנחנו צעקנו ובכינו", מספרת כנרת קול. "רצינו לראות את החברות שלנו, לא האמנו שזה הסוף. לא תיארנו לעצמנו. כשמישהו אמר שהן כבר לא בחיים, צעקנו עליו 'למה אתה משקר?'. כשהעלו את הידיעה באינטרנט, ששתיים נהרגו ואחת פצועה קשה, אמרנו שאין מצב שזה אמיתי".
כבר באותו יום, מיד אחרי התאונה, ביקשה הנהלת בית הספר מהתלמידים להגיע והם התייצבו שם, בוכים וכואבים. את פניהם קיבלו אנשי השירות הפסיכולוגי.
"לאחר אירוע כזה נוצרים מספר מעגלים של פגיעה", אומרת חגית דוד, יועצת שכבת י"ב. "זה כמו טיפה שנופלת בים ואדוות נוצרות סביבה. יש את המשפחות, שהאובדן מבחינתן הוא הקשה ביותר, יש את מעגל החברים שנכחו בתאונה ונחשפו למראות שאף אחד לא צריך לראות. יש תלמידים בשכבה שלא היו מחוברים לבנות וגם עבורם זה לא פשוט, כי חלקם חשים החמצה שלא הכירו אותן, ויש את המורים, שמלבד הכאב והעצב יש להם אחריות לאתר את אלו שזקוקים לעזרה ולהציע להם אותה.
"כשחזרנו לבית הספר מחופשת חנוכה, שבמהלכה היינו עסוקים בביקורים בשבעה של הבנות ובשיחות עם התלמידים, שאלתי את עצמי איך נעשה את זה, אבל כשהגעתי לכאן, ראיתי את האנשים והייתה אנחת רווחה. אנחנו נהיה בסדר. יש פה הרבה עזרה הדדית ואחווה".
בביקורנו השבוע בבית הספר עדיין ניכרים הדיה של התאונה הקשה. באמצע היום אחת התלמידות התקשתה לתפקד, ובכי פרץ מתוכה. "כל יום יהיה קצת יותר טוב", ניחמה אותה הריס, מרכזת השכבה, "אני יודעת שזה קשה. אם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי להקל עלייך, אני פה".
"גם לנו קשה", מודה הריס, "אנחנו מרגישים אבידה גדולה ואחריות לתמוך בתלמידים כמה שרק אפשר, לתת להם את מה שהם צריכים, ללכת בין הטיפות, לגלות רגישות ולהחזיר אותם בהדרגה לחיים. לאט־לאט גם הם מוצאים את הדברים שנותנים להם כוח בתוך חוסר האונים. הם מחפשים דברים שהם יכולים לעשות, אם זה להכין ספר זיכרון ולהגיש להורים. הרגשתי כמו אמא גאה כשהם התחילו לדבר על פרויקטים של הנצחה".
הבנות סיפרו שלהיות ביחד עוזר להן להתגבר על הקושי בתפקוד היומיומי. "אני לא ישנה בלילה כי בכל פעם אני נזכרת במשהו שחוויתי איתן", מספרת נועה עומר, "יש בחדר שלי דברים שמזכירים את סימור או שירים מסוימים שהיו מתאימים לאביב. יום לפני התאונה רקדנו איתן פה בבית ספר כשארגנו הפסקה פעילה".
בכל פעם שהן נכנסות לכיתה ורואות את הכיסאות הריקים, מכה בהן ההבנה שהחברות כבר לא יחזרו אליהן. "סימור ישבה לידי בכיתה. הייתי מתעצבנת עליה, היא הייתה מציקה", מספרת מולכו בחיוך. "טליה הייתה מתווכחת עם המורים. עכשיו המקומות שלהן ריקים. אני לא יכולה לקלוט שלא אוכל לדבר איתן יותר". "רק הבוקר החזירו לנו מבחנים באנגלית, והשאלונים שלהן עדיין נמצאים בערימה", אומרת קול בעצב.
אבל באותה נשימה החברות הטובות מבינות שהן כבר בכיתה י"ב, עוד רגע מסיימות את התיכון ועוברות לשרשרת החיול. סימור רצתה להיות מ"כית, לעבור שירות בעל משמעות, טליה ביקשה להצטיין בלימודים, זה היה חשוב לה מאוד. "אנחנו חייבות ללמוד עכשיו", אומרת קול נחרצות. "כמה שהאסון כבד וכמה שהעצב גדול, אמרתי לחברות שאנחנו חייבות לעשות בגרויות, כי אחרת זה יפגע בנו. בעוד כמה שנים, כשארצה להירשם לאוניברסיטה, אני לא אוכל להגיד שהחברות שלי נהרגו בגיל 17 אז בגלל זה אין לי תעודת בגרות. זה לא יעניין אף אחד".
למצוא משענת ונחמה
כדי לעזור לתלמידים להבין כיצד אפשר להתמודד עם המוות, הזמינה הנהלת בית הספר את מרים פרץ, ששכלה את בניה אוריאל ואלירז ז"ל. פרץ הוזמנה לדבר בפני תלמידי השכבה אחרי מותן של אביב וסימור, ובלי כוונה נקבע המועד ליום אחרי הלווייתה של טליה כהן. בהתחלה שקלו אם לדחות את המפגש, מאחר שהלוויה התקיימה במוצאי שבת והסתיימה רק לפנות בוקר, אבל בסוף הוחלט לקיים את האירוע. כמעט כל השכבה הגיעה.
"מרים אמרה שאם הייתה לה עוד דקה עם אלירז, היא הייתה מספרת לו איך שהבנות שלו גדלו", סיפרה קול, "חשבתי מה הייתי אומרת לכל אחת מהחברות שלי אם הייתה לי עוד דקה אחת איתן. היו לי כל כך הרבה דברים להגיד". אחרי שנפרדו מפרץ ביקשה חגית דוד, היועצת, להזכיר להם את אחד המשפטים שאמרה להם האם השכולה. "בטרגדיה של המוות אנחנו חסרי אונים ולא יכולים לעשות כלום. אני יודעת שכולם שואלים את השאלות האלה, אבל לא יכולנו לעשות שום דבר אחרת. הבחירה עכשיו היא בחיים", היא מוסיפה. "זה מה שאנחנו מנסים לעשות כצוות: לאפשר לכוחות החיים לחדור, כי המוות שואב אותך פנימה".
מלבד השיחות היומיומיות עם התלמידים נערכו גם שיחות עם הורים בשכבה, שגם הם ביקשו לפרוק חרדות, ובאותה הזדמנות לקבל עצה כיצד לטפל בילדיהם שנחשפו לזוועה. קול סיפרה שההורים שלה מתקשרים כל עשר דקות כדי לדעת היכן היא נמצאת. "אמא שלי לקחה את זה מאוד קשה", מודה מולכו. "לא רק בגלל שהיא הכירה את הבנות, אלא קשה לה כשרע לי. היא כל הזמן רוצה להיות איתי ולתמוך, ואני רוצה שקט. זה אומנם עושה לי טוב לראות שלכל כך הרבה אנשים אכפת ממה שקרה, אבל עם ההורים אני לעתים מתעצבנת ומרגישה רע עם עצמי". כשדוד והריס שומעות את הדברים, הן מנסות לתווך. "אחד הדברים שהבנו מההורים שלכן זה שקשה להם לראות אתכן סובלות. כל אחד היה רוצה למנוע את זה ולהקל על הילדים שלו. זו התמודדות לא פשוטה גם עבורם, והם רוצים שילדיהם ימצאו משענת ונחמה".
אף על פי שזו הייתה הפגישה הראשונה של רובן עם מוות, הבנות הלכו לכל הלוויות, היו בשבעה, ובאו לבקר בבתי חברותיהן גם אחרי שימי האבל הסתיימו. אמא של סימור ביקשה שכשהן מתכוננות ליציאה עם חברים, שישלחו לה תמונות, כמו שהן נהגו לשלוח לבתה. היא כבר תחווה את דעתה לגבי המראה.
"כמה קשה היה לי כשהיא לא הייתה שם", מודה מולכו. "נכנסתי לחדר של סימור והוא היה ריק, אבל הייתה לי הרגשה שהיא נמצאת שם, בחדר למעלה או במקלחת, אבל בסוף היא תיכנס".
בבית הספר היה מי שהתעקש לארגן מיד בתום האבל ערב כיתה, כדי לנסות להחזיר את החיים למסלולם. אבל הבנות מספרות על ערב ריק ועצוב. עבדו שם על קולאז' של תמונות מימים יפים שהיו להן עם חברותיהן, שאותו ייתנו בסוף להורים. כשהריס שאלה אם הן מעוניינות בטיפול פסיכולוגי אישי או קבוצתי, הן השיבו פה אחד שטיפול קבוצתי יעזור יותר, שחשוב להן להיות ביחד. "תהיה כאן שגרה ויהיה לנו כיף ואנחנו נמשיך לחיות ונצא לטיול שנתי ונחגוג", ניסתה דוד לעודד. "אבל כן, יהיה לנו גם את המקום של הכאב".
בפינת הזיכרון שבמסדרון לצד תמונות הבנות כתבו החברות את הרהורי לבן. "אביבה שלי, אני מתגעגעת אלייך, את חסרה לי, אני לא יכולה להמשיך לבד, בבקשה תחזרי", כתבה אחת ואחרת הוסיפה, "מלאכיות שלי, תמשיכו לעשות את מה שתמיד אהבתן. אנחנו עוד ניפגש, אני מבטיחה". לאט־לאט הבנות מתפזרות, בכל זאת יש לימודים. עכשיו מתחילה חצי שנה לחוצה של מבחני בגרות, לילות ארוכים ללא שינה ולחץ שבטח גם יחזיר את החיים למסלולם. "זו הייתה אמורה להיות השנה הכי כיפית, חיכינו לה כל כך ופתאום זה בא לנו בבום", אומרת נועה עומר. "אנחנו לא אמורות לאבד שלוש חברות קרובות, זה לא נתפס. עכשיו נצטרך לעבור את כל החוויות בלעדיהן, וזה ירגיש מוזר וחסר".