במסגרת סיקור פרשות ההטרדות המיניות שעלו לכותרות בשנים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים, לא פעם נשמעה הטענה שמדובר בדור ש"שינו לו את החוקים ולא סיפרו לו", ונרמז שהאנשים שנגדם הופנו הטענות או החשדות גדלו בעידן אחר ובהלך רוח אחר, שבהם אמירותיהם ומעשיהם נחשבו לגיטימיים. בין הפרשות האלו ניתן למנות, בין היתר, את החשדות בגין הטרדה מינית נגד איש התקשורת עמנואל רוזן שהובילו לפתיחת חקירה נגדו, אך התיק נסגר מחוסר ראיות; את החשדות בגין הטרדה מינית נגד איש התקשורת וחבר הכנסת לשעבר שרון גל שהובילו לפתיחת חקירה נגדו. גם כאן התיק נסגר בשל "היעדר תשתית ראייתית"; את הטענות נגד השר לשעבר סילבן שלום, שהתיק נגדו צפוי להיסגר בשל היעדר תלונות; את החשדות בגין הטרדה מינית נגד חבר הכנסת לשעבר ינון מגל, שהסתיימו בסגירת תיק החקירה נגדו, בשניים מהמקרים בגין חוסר אשמה; וכמובן את הטענות שנשמעות כעת נגד השחקן משה איבגי.

ביטוי לכך שמדובר בדור ש"לא הכיר את הכללים" ניתן למצוא גם בהתבטאויותיהם של מקורבים לאיבגי בפרשה הנוכחית, למשל השחקן אריה מוסקונה שניסה להגן על השחקן, סיפר על הצגה שבה שיחק עם "שחקנית ששווה הטרדה" ואחר כך התנצל על ההתבטאות; או השחקן אלברט אילוז, שאמר כי "אם משה איבגי היה רוצה, הוא היה יכול לחגוג".

אלא שמול הסברה המתייחסת לדור ההוא, אי אפשר שלא להסתכל על הדור הנוכחי ולתהות: האם בעידן של חשיפה אינסופית לפורנו, אלימות ודימויים פרובוקטיביים יש סיבה לצפות שדווקא מהדור הזה תגיע הישועה בכל הקשור לצמצום התופעה של הטרדות מיניות? האם בני נוער שמפיצים סרטונים אינטימיים בוואטסאפ הכיתתי יגדלו להיות מבוגרים שמכבדים נשים ואת זכות האישה על גופה?

"אני חושבת שכשיש תנועה חברתית כוללת לעבר מודעות להטרדות מיניות, זה בפירוש משפיע על בני הנוער", אומרת שלומית הברון, ממייסדות עמותת "אחת מתוך אחת" ומקימת האתר "מידע אמין על מין". "שינויים מטבעם לוקחים זמן, אבל כבר עכשיו אנחנו רואות שינוי בתקשורת. לפני חמש או שש שנים מונולוגים על הטרדה מינית כמו שראינו בשבועות האחרונים לא היו קיימים".

בעבודתך את רואה שיח יותר שוויוני בין בנים לבנות?
"זו התקדמות של שני צעדים קדימה וצעד אחורה, מכיוון שבני הנוער כיום חיים בסביבה מאוד מורכבת. מצד אחד אני שומעת בעבודה שלי שיח אלים ושוביניסטי שמגיע מבתים, שבהם כשנחשפים הטרדה מינית או אונס - מיד מאשימים את המתלוננות. ועם זאת, אני גם נחשפת המון לשיח פמיניסטי".

מה הקשר בין העלייה במודעות לתופעה ובין מיקום גיאוגרפי או מעמד כלכלי?

"בניגוד למה שנהוג לחשוב, אין למודעות לנושא קשר לפריפריה או למעמד, אלא רק לחינוך. בבתי ספר שמשקיעים בחינוך ולא רק בהכנה לבגרויות מחלחל שיח אחר. בבתי ספר שמשקיעים בעבודה על כישורי חיים ונותנים להם משקל רואים שינוי. אין לי ספק שאם נשקיע יותר שעות בכיתות בלימודי מגדר ובעבודה על שיח ורגשות, נראה ירידה משמעותית באלימות מינית".

מנגד, הברון טוענת שאין זה תפקידו הבלעדי של בית הספר לחנך את הילדים. "ההתמודדות עם תוכני אלימות ופורנו היא התפקיד של המשפחה", היא אומרת. "הורים צריכים להסתכל על מה שקורה במרחב מנקודת המבט של הילד שלהם, בהתאם לגילו, לחשוב על כל סרטון, פרסומת או תוכנית שהילדים נחשפים אליהם ולשאול: מה הילד שלי מבין מזה ומה אני רוצה שהוא יבין מזה? לא להתעלם. התפקיד של ההורים הוא לתת מידע על המציאות מול מה שהילד נחשף אליו במדיה ולערער על סטריאוטיפים".

בין אלכוהול למיניות

לפי הדוח המקיף האחרון בנוגע לחינוך מיני בישראל, שנכתב על ידי מרכז המחקר של הכנסת ב־2010, שיעורי החינוך המיני מועברים בדרך כלל במסגרת התוכנית "כישורי חיים", הכוללת נושאים שונים כמו התמודדות עם אלימות, אלכוהול, לחץ חברתי, סמים, הימורים ועוד. בבתי ספר היסודיים מוקדשת לתוכנית שעה שבועית אחת, ובחטיבות הביניים נלמד הנושא בשעת החינוך, במקביל לנושאים נוספים. בתיכון מספר השעות שמוקדשות לחינוך מיני תלוי בבית הספר. לפי הערכה, מדובר בכ־15 שעות בשנת לימודים.

"אנחנו מתאימים את התוכניות שלנו לבית הספר", טוענת איריס מנדה בן יעקב, הממונה על חינוך למיניות ומניעת פגיעה בילדים ובני נוער במשרד החינוך. "בוודאי שבמקרים קיצוניים שעולים בחדשות אנחנו מגיבים. כך למשל, במקרה של אלנבי 40 הוצאנו הנחיה ברורה לדבר עם בני הנוער על הנושא".

האם ניתן לדעת כמה שעות חינוך מיני מקבל ילד במערכת החינוך?
"לא ניתן לכמת בדיוק. הדבר תלוי בבית הספר וברשות המקומית. ההמלצה שלנו היא לדבר על מיניות לאורך כל השנה, כי גם כשמדברים על נושאים אחרים כמו אלכוהול או מקובלות חברתית, עולה נושא המיניות. לאחרונה ערכנו סקר בקרב יועצות בתי הספר, והתוצאות היו מאוד מעודדות. 97% מהיועצות דיווחו שהן מעבירות הכשרות כישורי חיים למורים בבתי הספר, שאחראים בתורם להעביר את התוכנית. בסך הכל אנחנו מכסים את בתי הספר הממלכתיים, הממלכתיים־דתיים והמגזר הערבי. אני אופטימית. אני יודעת שהמקרים הקיצוניים צובעים את המציאות בצבעים אפורים, אבל רוב בני הנוער נפלאים".

"משחק באש"

לצד הלימודים הפורמליים, עורכים מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית עשרות אלפי סדנאות בבתי ספר מדי שנה. הסדנאות מורכבות משתיים־שלוש פגישות בכל כיתה ועבודה בקבוצות קטנות כדי להתמודד עם הדילמות שמציגים בני הנוער. "בני נוער אינם גדלים או מתחנכים בוואקום", אומרת דפנה איזנרייך, רכזת חינוך במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב, "ובמובן הזה אותו בלבול שאנחנו חווים היום כחברה ניכר גם עליהם. המסרים של אלימות ופורנו משפיעים על כולנו. זו מציאות מאוד מבלבלת. מצד אחד פרשיות מתפוצצות ונחשפות, ומצד אחר אנחנו שומעים הרבה האשמות נגד הקורבן, העלאת ספק, ואמירות כמו 'זה מוגזם' או 'נשים מחפשות גברים כדי להתלונן עליהם'. מצד אחד יש לגיטימציה לדבר על הפגיעה, ומצד אחר עושים דה־לגיטימציה למי שמדברת. אנחנו רואים בדיוק את הבלבול הזה בכיתות שאליהן אנחנו נכנסים. מצד אחד, יש שיח שוביניסטי של איך מין נתפס בעיני בנים וגם בעיני בנות, שנובע מצריכה של פורנו. יש בנים שחושבים שמצופה מהם לנהוג באלימות כדי להשיג בנות, ויש בנות שמאמינות שהדימוי הנשי שמוצג בסרטי פורנו הוא מה שנדרש מהן כדי להיות נחשקות. מצד אחר, אנחנו רואים גם בני נוער שמקיימים שיח מאוד שוויוני ופמיניסטי. בני נוער זקוקים לתיווך של התכנים שאליהם הם חשופים היום, וזו האחריות שלנו. אני מאמינה שבני נוער מכוונים לטוב, וזה התפקיד של המבוגרים לתת להם כלים. אבל אני רואה שינוי לטובה במצב".

"צריך לזכור שבני נוער היום מגיעים לשיעורים במערכת החינוך אחרי שכבר נחשפו לתכנים מיניים", אומרת ענבל דור, סמנכ"לית עמותת עלם לנוער במצבי סיכון, "וצריך לייצר שיח מתאים לזה ולדבר על נושאים כמו מין בהסכמה, בעיקר כי כמות התכנים שנושקים לאלימות ועוברים היום בין בני נוער בוואטסאפ וברשתות החברתיות היא עצומה".

ב־24 בפברואר יערכו עמותת עלם לנוער בסיכון והמחלקה לעבודה סוציאלית ע"ש שפיצר באוניברסיטת בן־גוריון בנגב כנס פתוח לקהל הרחב בנושא שיח על מיניות בקרב בני נוער.

"הצד האופטימי בסיפור הנוכחי הוא שאולי השינוי יגיע כתוצאה מהאכיפה הבלתי מתפשרת שבני הנוער רואים עכשיו, אכיפה פורמלית ולא פורמלית", אומר פרופ' עמוס רולידר, מומחה לטיפול התנהגותי בילדים. "אולי כך הם יבינו שזה משחק באש, אבל אני לא אופטימי מאוד. חינוך הוא חשוב, אבל ללא אכיפה לא יהיה שינוי. אם תיכנסי להפסקה בכל כיתה ו' או ז', תראי הרבה מגע גופני, נשיקות וחיבוקים. כחלק מהמחקר שלי אני משוחח עם נערות ומתברר שהמגע הגופני הזה לא תמיד נעים להן ולעתים נכפה עליהן. אם אין שיח מעשי על גבולות וקרבה גופנית, המרחק לפגיעה מינית קצר. אנחנו חיים היום בתרבות קלוקלת שבה אין מספיק אכיפה, לא לגבי לבוש, לא לגבי קוד התנהגות, לא לגבי כבוד. ילדים צריכים להבין מה הציפיות מהם, וחינוך בהחלט כרוך באכיפה ובסנקציות כדי לייצר הימנעות שהופכת להרגל. כשאין אכיפה, החברה והמשפחה מתפרקות".