"הלוויות מזעזעות וקורעות לב לנספי התאונה המחרידה בדרך מירושלים לבני ברק", נכתב ביום שלישי באותיות זועקות בעיתון החרדי "המבשר". "בשעות לפנות בוקר הובא למנוחות ביבנאל הבה"ח לוי יצחק אמדדי ז"ל. בבוקר יצא מסע הלווייתו של הבה"ח אהרן מרדכי כהן ז"ל מישיבת באבוב בבני ברק והמשיך לירושלים. לפנה"צ נערכה הלוויית הבה"ח ישראל וינברג ז"ל. בצהריים נערכה הלוויית הבה"ח יעקב מאיר חשין ז"ל. אחר הצהריים נערכה הלוויית מרת חנה פעשא פרנקל ע"ה ובשעות הערב התקיימה הלווייתה של מרת שרה מלמוד ע"ה. מראות מצמררים ומעוררים של קבלת הדין באהבה באמונה שלמה ובתמימות". במקביל, פרסמה חברת אגד מודעת אבל שבה היא משתתפת בצערן של משפחות “ששת נוסעי קו 402 בתאונה המחרידה". העובדה שאגד לא ציינה את שמות ההרוגים עוררה זעם רב, ואגד הצדיקה את הניסוח במילים: “כך מקובל לפרסם הודעות ניחומים במגזר".
 

התבוננות בנוסחי מודעות האבל במאה שערים או בבני ברק מעלה תמונת מצב שונה לחלוטין ממה שניסו לצייר אנשי חברת אגד. לכולם פנים ושמות, זיהויים קבוצתיים ורטוריקה מובהקת של המגזר שממנה עולה התפיסה שאדם הוא עולם (“נפלה עטרת ראשנו", “תורם לבתי כנסת", “רחים ומוקיר רבנן", “האישה החשובה", “הבחור החשוב", “נמס כל לב" ועוד).

הודעת האבל של "אגד". צילום מסךהודעת האבל של "אגד". צילום מסך

 

ואולי מודעת האבל, במודע או שלא במודע, מרמזת על התייחסות תקשורתית אל החרדים כאל מקשה אחת? האם אכן זו ההתייחסות אל החרדים? תלוי את מי שואלים. פרופ' מוטי נייגר, דיקן בית הספר לתקשורת במכללה האקדמית נתניה, מסביר כי באופן כללי, על פי הפסיכולוגיה החברתית, בני אדם מקטלגים את האנשים סביבם כשייכים לאחת משתי קבוצות: לקבוצת הפנים או לקבוצת החוץ - “הלנו אתה אם לצרינו" בלשון התנ"ך. “קבוצת פנים היא הקבוצה שאליה מרגישים שייכות ודמיון ואת חבריה האדם מגדיר כחלק מה'אנחנו', ולעומת זאת, קבוצת החוץ היא ‘ההם', השונים והרחוקים ממני", הוא מסביר. "עכשיו אפשר לשאול מיהי קבוצת הפנים של אנשי תקשורת המיינסטרים הישראלית, מהי קבוצת ההתייחסות שלהם. ברור לגמרי שעבור רוב העיתונאים, הציבור החרדי - כמו קבוצות מיעוט נוספות - הוא קבוצת ‘ההם', האחרים, והם מתייחסים אליהם כאל מקשה אחת, למעט ההבחנה בין חרדים אשכנזים ומזרחים בכיסוי הכנסת. נראה שברוב הסיקור שמתייחס לחרדים אנחנו נחשפים לסיקור סטריאוטיפי שעוסק בעיקר בנקודות קונפליקט ומדגיש את קווי המחלוקת - ולא את הדמיון - בין הציבור החרדי לזה שאינו כזה".

מוטי נייגר. צילום: מוטי נייגרמוטי נייגר. צילום: מוטי נייגר

 

איפה זה ניכר למשל?

“התקשורת לא מרבה לעסוק בתהליכי עומק בחברה החרדית המשנים אותה. ההשכלה בקרב הציבור החרדי עולה, ורבים מהם - כולל לא מעט נשים - יוצאים ללמוד תארים אקדמיים, ובהמשך חלקם משתלבים בעולם התעסוקה הכללי. רבים מהם חשופים לעולם החילוני, לחדשות ואפילו לעולם הבידור, בין היתר בשל הטלפונים החכמים שיש המחזיקים בהם למרות איסורים וחרמות. אנחנו לא מכירים את החצרות וההבחנות בין הקבוצות השונות בעולם החרדי, ובשביל צרכן המדיה הישראלי הממוצע ‘כל החרדים אותו דבר'".

החרדים מופלים ביחס למגזרים האחרים? או שהסטריאוטיפיזציה היא נחלת החשיבה התקשורתית בארץ?

“באופן עקרוני, כל ‘האחרים' סובלים מסטריאוטיפיזציה: חרדים, ערבים, מתנחלים, זקנים, נכים, אנשי פריפריה ועוד. כולם סובלים מהדרה סימבולית: ייצוג חסר או ייצוג מעוות. הם מופיעים מעט בתקשורת המרכזית, ואם הם מופיעים זה רק בדרך כלל סביב קונפליקט וחדשות אי סדר הקשורות בהם. החרדים זוכים ליחס עוין במיוחד מכיוון שההופעה שלהם בתקשורת קשורה במקרים רבים בעניין ההתנגדות לגיוס לצבא, שהוא עדיין ערך משמעותי, או לכפייה של אורח חיים על הציבור הכללי. במובן זה, הם מופיעים בהקשרים שליליים במיוחד בציבוריות הישראלית".

הלוויית ההרוגים בתאונה בכביש 1. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90הלוויית ההרוגים בתאונה בכביש 1. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

 

תופעה: חרדים


סיקור העולם החרדי הוא נרחב וענף. מדובר בכ־900 אלף איש שהם חלק נוכח־נפקד בציבור הכללי ובעל השפעה מכרעת על חייו, הגם שאינו תמיד מודע לכך. את התחום מסקרים עיתונאים בולטים, רובם מבתים חרדיים: יאיר שרקי חרד"לי, קובי נחשוני הוא בוגר הישיבה החרדית מערבה, יקי אדמקר חרדי, מענדי גרוזמן חב"דניק. שתי הדמויות היחידות בתחום שאינן מגיעות מבתים חרדיים הם אבישי בן חיים ויאיר אטינגר. ובכל זאת, בכל מקום שמתקיים מפגש בין התקשורת הכללית לדמויות חרדיות, אי אפשר שלא להשתאות נוכח הדברים המשונים שעולים בו. “אמא יכולה לאהוב 12 ילדים?", שאל אמנון לוי את מרואיינו, ארכי־פושע חרדי. לוי הוא מהדמויות המעורות ביותר בעולם החרדים, וספק אם היה מציג את השאלה לבן למשפחה ערבית המונה 12 ילדים. בתוכנית הקאלט “המהפך", ניסו יעל בר זוהר וסנדרה רינגלר לתבל את שיחתן עם שתי חרדיות שהגיעו לתוכנית ביידישקייט, והתוצאה הייתה לא פחות ממביכה (בר זוהר: “יש איזו ברכה לפני שמרימים את המסך?").

למרות הכל, שחר אילן, סמנכ"ל חדו"ש לחופש דת ושוויון, סבור שאנו מבחינים הרבה יותר בין סוגים של חרדים מאשר בין סוגים של ערבים, או מאשר התקשורת החרדית מבחינה בין סוגים של חילונים. “זה לא דווקא היחס לחרדים", הוא אומר. "זה הבורות האנושית כלפי האחר באשר הוא אחר. ‘האחר' הכמעט יחיד בישראל שיש איזשהו ידע בחברה לגבי חלקיו הם החרדים. יש ידע מסוים גם לגבי מרכיבי הציבור הדתי לאומי. התקשורת שלנו כותבת על מרכיבי החרדי פי כמה וכמה מאשר התקשורת החרדית כותבת על הרוב הלא דתי. לבוא בטענות לתקשורת החילונית שכל הזמן עוסקת בחסידים, ליטאים, ספרדים חרדים, חרדים ישנים, חרדים חדשים, כשספק אם התקשורת החרדית הזכירה אי פעם את ההבדל בין יאפים להיפסטר, וגם אם כן, רק לצורך סאטירה, זה נראה לי כמו עיוות של המציאות".

שחר אילן. צילום: ללא קרדיטשחר אילן. צילום: ללא קרדיט

 

אז מה בכל זאת? למה אתה מייחס את התפיסה הזו?

“אין בזה שום הפתעה. אין דבר יותר חשוב באתוס החרדי ממעמד הקורבן, מ'אנחנו מופלים'. כתבות בתקשורת חרדית ייטו באופן קבוע לחפש לא רק את המחדל אלא את הטענה שהמחדל קורה כי זה חרדים".
 

יכול להיות שאנחנו לא מבינים את השפה של החרדים? 

“ערבים או אתיופים היו כמהים למצבים האלה, משום ש'אחרים קשים' לא זוכים בכלל שיתייחסו אליהם כאל בני אדם בתקשורת. ‘אחרים קשים' מופיעים כעבריינים או בעיה. העובדה שהם חיים חיים נורמליים כבני אדם לא זוכה להתייחסות בתקשורת. שלא תהיה טעות: אני בפירוש חושב שצריכה להיות פחות בורות והתייחסות נקייה מסטריאוטיפים, אבל צריך לזכור כל הזמן שהנטייה שלנו לחשוב שאנחנו התקשורת הכללית ויש תקשורת מגזרית היא בלתי מעודכנת בדיוק כמו הנטייה לחשוב שאנחנו החברה ההגמונית ומסביבנו יש חברות פרבריות. כשם שהחברה התרסקה לשבטים ואין יותר מרכז הגמוני כי גם השבט החילוני־סורתי מחולק לפחות לשני שבטים אם לא יותר – הימין ומרכז שמאלה - גם בתקשורת אין יותר תקשורת הגמונית. סיפור מודעת האבל ממחיש את הבעיה מצוין: לא כל דבר קורה לחרדים כי הם חרדים. לפעמים קורים להם דברים פשוט כי יש טעויות ומחדלים. החברה החרדית היא חברה גדולה, חזקה, חלק בלתי נפרד מהשלטון בישראל כבר 40 שנה ויושבת על ברז התקציבים של המדינה כבר 40 שנה. להמשיך לטעון שהיא מיעוט קטן ונרדף זה פשוט פתטי. המון מחדלים קורים לחברה החרדית כמו שהם קורים לחברות אחרות. הסיכוי שדברים יקרו לחרדים כי הם חרדים קטן בהרבה מהסיכוי שדברים יקרו לאחרים בגלל שהם אחרים".
 

פרופ' קימי קפלן מהמחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר־אילן מסכים חלקית עם אילן. “גם לשיטתו של אילן, זה לא אומר שהחרדים הם לא ‘אחר'. יש פשוט דרגות של ‘אחרים'. יש כאלה שאנחנו נחשפים אליהם יותר, ויש אחרים שאנחנו מכירים אותם פחות", הוא אומר. "באופן טבעי, הזמן מביא שינויים. מספיק לחשוב על סדרות כמו ‘שטיסל' והכתבות בתקשורת, שמייצרות חשיפה לניואנסים של חרדיות. חרדים מצדם מכירים הרבה פחות את הקבוצות השונות בחברה הישראלית. חילוני צפוני ממוצע, לדוגמה, יודע הרבה יותר על החרדי מאשר הוא יודע עליו. השאלה היא האם הסיפור של אגד מלמד משהו על החברה הישראלית, או שזה פשוט סיפור שמייצג חוסר רגישות בסיסי, שהוא גורלם של מיעוטים".
 

אפשר לפלח את החברה החרדית?

“נדבר על החברה החרדית כעל משפחה שיש לה חיתומים גנטיים משותפים. ערמה של קבוצות שיש ביניהם שונות מאוד גדולה אבל נקודות שיתוף גנטיות במובן הקבוצתי והאידיאולוגי של המילה. אפשר להניח אצבע ולהבין שחסיד ברסלב הוא לא חסיד חב"ד או חסיד ביאלה. יש ביניהם שוני, אבל גם מכנה משותף אידיאולוגי. זה סבוך, אבל אפשר לשרטט מסגרת רחבה: היחס המסויג למפעל הציוני – בוודאי אצל האשכנזים, מנגנון חינוכי תורני משותף, הסכמה על חשיבות הלכתיות, פחד או הסתייגות ממודרנה ועוד. ברור שהביטויים הספציפיים מגוונים מאוד, אבל בבסיס זה משותף. אני לא מכיר שום קבוצה חרדית שמזהה זרם אחר בעם היהודי כלגיטימי מבחינה יהודית".
 

מי אחראי כאן?

בחזרה למודעת האבל. פרופ' אודי לבל מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל מביט במודעה ולא יכול להתעלם מההבדל שקיים בתפיסה הישראלית בין מי שמתו בהקשר לאומי או ביטחוני לבין מי שמתו “סתם". “דווקא העובדה שהדברים לא נעשים בחשיבה ובמודעות, ואני מניח שאגד מצרה על נוסח המודעה שנוסחה על ידי דובריה, מלמדת עד כמה הלא מודע הישראלי פועל גם מתוך מודעות האבל", הוא אומר. “אני מניח שלו היה מדובר בהרוגים בפיגוע טרור שהיה מבוצע באוטובוס של אגד, לא רק שהיחצנית של החברה הייתה מזכירה את שמותיהם במודעת האבל, אלא נציגי החברה אף היו מגיעים להלוויות עם זרים מטעמה ובוודאי היו טורחים גם להפיק ספר זיכרון. כך היה, למשל, לחללי הרכבת בחיפה שנהרגו מטיל במהלך מלחמת לבנון השנייה. אך היות ומדובר במי שמתו בתאונת דרכים, אז מדובר ב'ששת נוסעי קו 402', ללא שם וללא התייחסות לשמות משפחותיהם.  יש לקוות שהדבר ישתנה".