אסתי וינשטיין ז"ל, חסידת גור שחזרה בשאלה ושמה קץ לחייה, הובאה אתמול למנוחות לאחר שמשפחתה החרדית ניתקה איתה את הקשר. תמי מונטג, בתה החילונית, והיחידה ששמרה עמה על קשר, סיפרה היום (רביעי) לגבי גזית ב"רדיו ללא הפסקה 103FM" על הלוויה: "אחרי שהבנתי שהמשפחה מסוגלת לקחת אותה ולעשות מה שהיא רוצה, כי סבא שלי בלילה קיבל איזה אפוטרופסות והוא החליט שהיא תהיה בירושלים, כי הרבי אמר וכל מיני כאלה, אני נבהלתי כי רציתי לקיים את מה שהיא ביקשה. בית המשפט בסופו של דבר קבע שמה שהיא ביקשה זה מה שיקרה. עם זאת, היה לי מאוד חשוב לכבד את סבא וסבתא שלי, שהם היחידים ששמרו איתה על קשר מכל המשפחה".

על הטקס הכפול, החילוני והדתי, אמרה הבת: "בהתחלה עשינו את הטקס כמו שהיא ביקשה עם שיר ופרחים וכל אחד אמר את הדברים שהוא מרגיש. היא מאוד אהבה את השיר 'תן' של רוני דלומי, שהייתה משמיעה באוטו בקולי קולות שוב ושוב. לכן בחרתי את השיר הזה. רצינו שרוני דלומי תבוא, אבל היא לא יכלה, אז השמענו את השיר על קברה של אמי וזה היה מאוד מרגש ועצוב. חברה קדישא אמרו שאנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים".

"לאחר מכן בסביבות השעה 18:00 הגיעה המשפחה החרדית", המשיכה מונטג, "פינינו להם מקום כמו שהם ביקשו, כיבדנו אותם. היה את הטקס החרדי וסבא שלי אמר קדיש וכל המשפחה המורחבת בכו. חוץ מסבא וסבתא שלי לא ראיתי אף אחד מהם שבע שנים. הפגישה איתם הייתה מאוד אמוציונלית. זה כל כך מורכב, כי מצד אחד האחיות שלי הן דם שלי, ומצד שני יש כעס על מה שהן גרמו לאמא, אז זה לא פשוט, אני נקרעת לפה ולשם. אני והאחיות לא דיברנו, פשוט בכינו, ביום כזה אין כל כך מילים. הן כמעט ולא דיברו איתי. האחיות שלי הגדולות, הנשואות, אמרו לי שלום וחיבקו, לא מעבר לזה. אני באתי אליהן, עשיתי את הצעד, כשהן עמדו בצד. האחיות שלי הקטנות, בנות 18-17, לא התייחסו. ניסיתי לדבר איתן, אבל המורה מהסמינר שמה עליהן ידיים וממש גוננה עליהן, שלא יתקרבו. אני התקרבתי ואמרתי שאני רוצה להגיד להן שלום, ושאני רוצה לדבר איתן, אבל הן פשוט לא הגיבו. זה היה לי מאוד כואב. הייתה שם איזה דודה שאמרה לי 'איך אהבנו אותך', ואמרתי לה שהיום הם אוהבים את הדת, הדת יותר חשבה להם. אני מאוד השתדלתי אתמול לא לכעוס, כי זה כל כך הכעיס אותי, אבל זה יום של אמא שלי רציתי לחשוב על אמא שלי".




הגיעו ללוות את וינשטיין בדרכה האחרונה. צילום: אבשלום ששוניהגיעו ללוות את וינשטיין בדרכה האחרונה. צילום: אבשלום ששוני


 

מסתגרים מאחורי החומות



גזית הקריא מההספד של אחותה החרדית של מונטג, שטענה שהאם הפנתה את הגב ללבבות של בנותיה החרדיות, שהיו ילדות קטנות שביום אחד ננטשו ואין אמא שתסביר ותרפא את השברים. "מה שהיא אומרת זה לא נכון", ענתה מונטג. "אמא שלי, שנים רבות, שמעתי איך היא נשברת ובוכה ואיך היא מתרסקת מחדש כשהם טורקים לה את הדלתות ולא מוכנים לשמוע ממני, כשהיא עשתה כל דבר אפשרי. הן אמרו לה 'את לא אמא שלנו יותר'. זו אכזריות מטורפת, וזה המצב".

"אנחנו יושבים שבעה בדרך שלנו, בבית שלה", סיפרה, "היום אני נוסעת לירושלים לבית של סבא וסבתא שלי, והחל ממחר נשב בבית שלה באזור ונכבד את המצב שקרה, עצובים. אנחנו לא נשב שבעה ביחד. שתי האחיות הקטנות שלי, בנות 17 ו-18, לא מוכנות. הן גם לא מדברות עם סבא וסבתא שלי, מאז שאמא שלי עזבה. לפי מה שאני יודעת זה מה שאומרים להן לעשות. עד שמתחתנים זה מה שהאבא והמורות אומרים לעשות ואחרי שמתחתנים זה מה שהבעל אומר. יש לי אחות אחת שרק לאחרונה שמרה איתי על איזשהו קשר, רק איתי בסודי סודות. עכשיו זה מתחלק, הגדולות מרגישות קצת יותר בנוח כבר, והקטנות עדיין נורא מפחדות. אי אפשר לדעת אם עוד מישהי מהן תלך בדרכי, אבל בגלל זה הם כל כך מגנים, הם מפחדים שזה יקרה, אז הם שמים את החומות הגדולות האלה, כדי שזה לא יקרה".