בשנת הלימודים החולפת רק 56% מתלמידי בתי הספר התיכוניים היו זכאים לתעודת בגרות. על רקע זה מפרסם היום מרכז אדוה דוח חדש העוסק ב־44% הנותרים ומנסה לבדוק איפה הם ומדוע הם לא הצליחו להשיג את תעודת הבגרות. על פי הדוח, שיעורי הנשירה הגבוהים ביותר נרשמו אצל עולים חדשים שהגיעו לישראל אחרי שנת 2006 ואצל צעירים חרדים.
את הדוח ששמו “איפה החצי השני?” כתבו שלמה סבירסקי, אתי קונור־אטיאס ונוגה דגן־בוזגלו, המצביעים על שלוש סיבות אפשריות להיעלמות התלמידים שלא זכאים לתעודת בגרות. לדבריהם, בשנת 2014 לא למדו 19.5% מכלל בני הנוער בישראל בגילאי י”ב בבתי ספר תיכוניים. אצל החרדים נרשם השיעור הגבוה ביותר - 45.7%, אצל הבדואים בנגב – 36.2%, ערבים – 19.7%, ודרוזים – 15.5%. במזרח ירושלים, לפי ההערכה לשנת 2012/13, שיעור הלא לומדים בגילאים אלה עמד על 36% - כמו אצל הבדואים בנגב.
הסיבה העיקרית לנתונים הגבוהים האלה היא נשירה. בין שנות הלימודים 2013/14 ל־2014/15 נשרו 2.1% מתלמידי כיתות י’ בישראל (1,981 תלמידים), 5% מתלמידי כיתות י”א (4,651 תלמידים), ו־1.1% מתלמידי כיתות י”ב (942) - בסך הכל 7,574 תלמידים. בשכבת י”א נשרו 16.2% מהעולים החדשים ו־15.2% מכלל התלמידים החרדים. בכל המקרים, יש לציין, שיעור הבנים הנושרים היה גבוה משיעור הבנות שנשרו ממערכת החינוך.
הדוח עקב גם אחר תלמידי תיכון הנמצאים בטיפולם של קציני ביקור סדיר ושהסיכויים שלהם להשיג תעודת בגרות הוא נמוך. לפי נתוני המועצה לשלום הילד, בשנת הלימודים 2013/14, מספרם של אלה בקרב תלמידי החטיבה העליונה עמד על 38,200. 62% מתוכם היו יהודים ו־32% ערבים.
בעיות מימון בעיירות הפיתוח
סיבה נוספת לנשירה היא שבחלק גדול מהיישובים הקטנים ומעוטי המשאבים, כמו עיירות הפיתוח, הרשות המקומית מעבירה את הפעלת בית הספר התיכון לרשתות ניהול חיצוניות המתמחות בחינוך המקצועי. לפיכך, 71% מכלל בתי הספר של שתי הרשתות המקצועיות הגדולות, אורט ועמל, ממוקמים ביישובים בעלי דירוג חברתי־כלכלי נמוך. מאידך, ביישובים המבוססים, אם פועלים בהם בתי ספר מקצועיים, הם ממוקמים בדרך כלל בשכונות החלשות.
הסיבה האחרונה לנשירה שמציינים כותבי הדוח היא הלחץ להרחיב את החינוך המקצועי. לדבריהם, שיעור הלומדים בנתיבים הטכנולוגיים עמד ב־2014 על כ־40%, שיעור שאינו נופל מהממוצע בארצות אירופה המערבית. החינוך המקצועי (להוציא המסלול ההנדסי) מיועד לאלה שנמצאו בלתי מתאימים ללימודים במסלול העיוני. בחלק גדול מן המסלולים המקצועיים, הלימודים הם ברמה נמוכה מזו של המסלולים העיוניים, והבוגרים אינם מקבלים הסמכה מקצועית המוכרת על ידי המעסיקים, ולפיכך מסיימים את לימודיהם חסרי ניסיון מקצועי מעשי.
הדוח השווה את המצב בארץ לזה בגרמניה, שם יש מסורת של לימודים המלווים בהכשרה מעשית במפעלים שבוחרת הממשלה. החניכים מקבלים שכר, ולרבים מהם מסלול ההכשרה המעשית הוא פתח להעסקה קבועה במפעל בתום הלימודים. כמו כן, תנאי ההעסקה והשכר מכוסים על ידי הסכמים קיבוציים, ותנאי ההכשרה והתעודה בסוף המסלול נקבעים בשיתוף המעסיקים והאיגודים המקצועיים. בסוף המסלול פתוחה בפני הבוגרים הדרך למכללה טכנולוגית, ולאחר השלמות אף לאוניברסיטה.
בדוח נטען כי אם רוצים להרחיב את החינוך המקצועי בישראל, נדרשת רפורמה רחבה בכמה מערכות: רמת הלימודים, מנגנוני הפיקוח של משרד החינוך, חקיקת העבודה, מערכת השכר, שיתוף הפעולה בין המעסיקים ובין האיגודים המקצועיים ועוד. בדוח מופיעה ביקורת על רפורמה כזו אם תתבצע, מפני שהיא עלולה להכריע כבר בגיל צעיר מי ילך לפס הייצור ולמקצועות השירות, ומי להנהגה, לפיקוד ולמחקר.