פעיל הימין הקיצוני ברוך מרזל כתב את טור הדעה שלו לעיתון של סוף השבוע עוד לפני שהשופטים בישרו על החלטתם. בזמן שעמדנו ליד בסיס הקריה בתל אביב עם יתר תומכיו של אזריה, שהמתינו להכרעת הדין, מרזל קרא לי מהכתוב, שבו טען כי מדובר במשחק מכור, ושלמעשה לאלאור אזריה בכלל לא היה סיכוי.

לעו"ד איתמר בן־גביר, שעמד לצדו, הוא לחש שהבעיה היא שליותר מדי אנשים שהגיעו להפגנת התמיכה בחייל, יש אמון במערכת. מרזל חייך חיוך ציני כשהסברתי שמדובר במדינת חוק ויש שופטים בישראל. "תגיד לי, נולדת לפני יומיים?" פער זוג עיניים. "כל הקצינים שהעידו נגד אלאור קיבלו קידום, וכל מי שהעיד בעדו - כבר לא בצבא. הכל סגור ותפור. השופטים האלה עובדים אצל הרמטכ"ל. הקידום שלהם נמצא בכיסו. אני מקווה שתוצאות המשפט לא יעברו בשקט, אנחנו נשתדל שלא".

הרחבה מול הקריה לא הייתה עמוסה, אולי בגלל מזג האוויר הקודר, אבל בכל זאת הייתה שם קואליציה מכובדת של נציגי הימין הקיצוני לדורותיו, בהם אנשי "לה פמיליה" ולהב"ה, תומכי הרב כהנא וכמובן, שדרת ההנהגה, כולל בנצי גופשטיין, "הצל" (יואב אליאסי) ואיך אפשר בלי אריאל זילבר, שהגיע כדי לתת כתף.



"נו, אתם שמחים לאיד?" שאל "הצל", מייצג את דעת ההמון, שאימץ את התקשורת כאויב מספר אחת מלבד בית המשפט. "היום זה הניצחון של התקשורת והשמאל. המסיבה שלהם. בטח בכיכר העירייה בתל אביב יקיימו ערב הוקרה לצה"ל. יום שמחה".

עד כדי כך?
"כן, למרות שהמשפט הוכרע כבר ביום הראשון. דינו של אלאור נגזר. יש מישהו שלא ידע? רק אתמול הרמטכ"ל הרים להנחתה בדברים שאמר. הכל היה ברור. הוא המפקד של השופטים, וההכרעה הזו תהיה האגרוף הכי חזק שצה"ל קיבל אי פעם. לא חמאס, לא חיזבאללה וגם לא דאע"ש. אני לא נביא, אבל חיילי צה"ל התייאשו ברגע שהבינו איפה הם עומדים, ואני חושב שנראה הרבה יותר חיילים מתים. לפני שחייל ילחץ על ההדק הוא יחשוב 7,000 פעם".

לפני שדיבר איתי, הצל התפנה גם לעיתונות הזרה כדי להעביר את המסר. "אני מאוכזב מהממשלה כמו כל יהודי בעולם", אמר באנגלית. "אני מרגיש שאין לממשלה ביצים, והיא לא עושה דבר חוץ מלשבת על הכיסא. בגלל זה אני לא רוצה להיות שם".



"אם יש ספק, אין ספק"

לקח זמן עד ששופטי בית הדין הצבאי בקריה, בראשות שופטת בית הדין אל"מ מיה הלר, הגיעו לשורה התחתונה של פסק הדין, ובו הרשיעו את אזריה בהריגה. הזמן שחלף רק הלהיט את האווירה. אנשי "לה פמיליה" משכו את עיניהם של עשרות השוטרים, שהשגיחו בשבע עיניים שהאש לא תצא מכלל שליטה, אבל זה היה עימות מתיש.

"אני לא שונא את השמאל", הסביר אלון שגב, שהסתובב עם חולצת "לה פמיליה" ודגל להב"ה. "אנחנו עם מפולג שחי במדינת ישראל ולא בסוריה. יש לך זכות להיות שמאלני, ואין לי שנאה אליך. יש לי בעיה עם אלה שנגד חיילי צה"ל, וכאן ההבדל. מי שנגד צה"ל והמדינה הוא בעיני בוגד".

הרמטכ"ל גדי איזנקוט התבטא נגד המעשה של אזריה.
"לא נכנס למה שהרמטכ"ל אמר. קח עשרה רמטכ"לים אחרים, והם היו אומרים משהו אחר. זה אינדיבידואלי כמו שתלך לרופא ותהיה מרוצה ממנו,
וחולה אחר לא. פה לא יכולה להיות הרשעה, כי אין מה להרשיע. זה התחיל בקטן, והפרסום לא נתן לשופטים דרך חזרה. אתה מטפס על עץ, רוצה לטפס עוד קצת ואז יש לך בעיה לרדת".

הידיעות על ההרשעה הצפויה החלו לזרום. מישהו בקהל אמר שאם זה לא מגיע מערוץ 20, הוא לא מאמין למילה, אבל דווקא אנשי "לה פמיליה" החלו להבין את המגמה, תפסו יוזמה ומישהו הציע לרדת לכיוון הצומת המרכזי בעזריאלי כדי לחסום אותו. מהמשטרה הזכירו לנוכחים שמדובר בהפגנה לא חוקית, ואם לא יחזרו מיידית למתחם המגודר שהוקצה להם, יתחילו לנקוט כלפיהם יד יותר קשה.

על ההפגנה פיקד באותם רגעים עופר גולן, הצעיר שעלה לאחרונה לכותרות כאשר צעק בפתח בית הדין, במהלך משפטו של אזריה, לעבר פרשן ערוץ 2, אמנון אברמוביץ': "חבל שהטנק לא שרף אותך למוות".

אתמול גולן צעק לעבר השוטרים שביקשו ממנו לסגת: "תתביישו לכם, תסרבו פקודה, תהיו גברים. אתם דוחפים ואומרים סליחה. מה זה הביזיון הזה?"
על רקע האלימות המתפרצת של אגף "לה פמיליה" בלטה נאווה כהן מרמת אביב, שביקשה מההמון להרגיע את המהומה. "הילד הולך לכלא, את לא מבינה?" צעק עליה אחד מתומכי אזריה. "צריך להפוך את המדינה".



כהן נאנחה ואמרה שהוא צודק, אבל זו לא הדרך המתאימה. היא גם ביקשה שלא נציג רק את הצד המתלהם, יש גם מתונים שתומכים בחייל. "מדינת חוק כן, אבל לא בשדה הקרב", הסבירה. "בשדה הקרב אתה יודע מה הערך העליון של צה"ל? להחזיר את הילדים הביתה חיים ולא בארונות. אני ממשפחה שכולה. הבן של אחי נכנס לפני 12 שנה לג'נין כדי להביא רב מחבלים, קיבל כדור ומת. המחבל נתפס ושוחרר בעסקת שליט. אני רוצה את הילדים שלנו חיים, ואם יש ספק של סכנה, אז אין ספק. זה לא לוחם שבא מולך או אזרח, זה רוצח".

אל השיחה הצטרף זמיר סומך, ששירת בעבר בצנחנים. סומך הציג מתחת לז'קט אקדח מוכן לפעולה. "אני מסתובב עם נשק, אבל אם יהיה מחבל אני לא אירה בו, כי אני פוחד ממה שעלול לקרות לי", הבהיר. "חסמו את הרכב שלי עם אבנים ולא יריתי כדור אחד. זה לא רק אני, זה גם הרבה חברים שחושבים כמוני".

"אמרתי לבן שלי שאם זו שאלה של חיים או מוות, אתה או המחבל, ותשב בכלא - אנחנו נמכור את הבית ונעשה הכל כדי שתחזור הביתה", אומרת כהן.
בשם אהבת המדינה כהן וסומך אומנם דיברו במתינות, אך הצד הזה בקושי נשמע בהפגנה. עם זאת, לצד אלו שהגיעו לכאן כדי להלהיט את הרוחות, היו גם לא מעט שבאו בשם אהבת המדינה. אחד מהם היה חיים בלייר מגן יבנה, שהסתובב עם אופנוע הרלי דיווידסון צבוע בצבעי כחול־לבן, והוא עצמו מעוטר במגני דוד ענקיים. "כל מה שקשור לאהבת ישראל - אני שם", הסביר. "עשו עוול לחייל. היו צריכים לגמור את זה במסגרת פלוגתית, גדודית ולא להגיע לקרקס תקשורתי. אנחנו פוגעים בעצמנו ופוגעים בחיילים. אני רואה את הילד הזה כאילו מדובר בבן שלי".

הילד נשפט.
"אני לא בא להגיד משפט צודק או לא. אני מקבל את העובדה שהיו צריכים להעמיד אותו לדין. אני לא נגד בית המשפט, אבל לא היו צריכים להגיע למצב הזה. אני מקווה שמפה והלאה נתאחד ונלמד לקחים".

לרגע אפשר היה לחשוב שאולי אפשר לצאת לדרך אחרת, אבל אז הגיעה מהצד קריאה: "ביבי הביתה". על רקע קולקציית הטיפוסים בהפגנה בלט יעקב בן אריה הכהן, שהסתובב עם דגל ענק, כומתת חיל רגלים וחולצה עם הכיתוב "כהנא צדק". "לא סומך על בית המשפט, אבל ביבי הוא הכתובת. ביבי הביתה", צעק. "אלאור הוא רק חלק קטן מהמכלול. הלב של העניין זה הר הבית ומי ששולט בהר, שולט במדינה. היום אנחנו מתנהגים כמו העבדים של המוסלמים. נהפוך את המדינה. עובדה שבתוך 20 שעות התארגנו והגענו הנה. קיבלנו הודעה והתייצבנו. בפעם הבאה נתראה בבית המקדש ולא בבית המשפט".
רבים ממאות הפעילים שהגיעו לכאן אתמול הסבירו שצריך כוח, יד חזקה. מישהו צעק במיקרופון כדי שגם השופטים ישמעו: "במקום שבו נכשלו מפקדים והפקירו חייל בשטח, עם ישראל הגיע כדי לקחת את הילד הביתה".