אישה שנמלטה מקהילה סגורה: "חשבתי שאצטרך להיות שם כל חיי"

גם אני שבוית מלחמה/ נפגעת טרור / אבל בסבל שלי/ אף אחד לא יכיר/ שהרי האויב מתחבא/ מאחורי מסכת שפיות./ לאויב שלי/ אין מדים/ והוא מסתובב חופשי/ חוטף נשמות /להכריז ג’יהאד/ על העולם הקארמי” (מתוך השיר “שבוית מלחמה”, מאת רוחמה גמרמן).

“קארמיים”, מלשון קארמה - כך כונו על ידי מנהיג הקהילה הסגורה שבה חיה רוחמה גמרמן במשך 12 שנה כל מי שלא היו חברים בה. שנים ארוכות אחר כך היא עומדת בראש מארגני עצרת זיכרון לנשים שנרצחו, נפטרו והתאבדו בכתות. היום בשעה 19:00 בכיכר ציון בירושלים היא תפרום עם תא הסטודנטיות “ירושלמיות” באוניברסיטה העברית והמרכז הישראלי לנפגעי כתות, את קשר השתיקה. “ישנן כתות שהפגיעה בהן היא אך ורק או בעיקר בנשים ובילדים, כמו לדוגמה מה שהיה אצל גואל רצון", אומרת גמרמן. בעצרת גמרמן תספר על חוויותיה, מנכ"לית המרכז הישראלי לנפגעי כתות רחל ליכטנשטיין ופרופ' אהרון פרידמן יישאו דברים, ויהיו גם דקת דומייה לזכרן של הנשים, קריאת פרק תהילים ותפילת "אל מלא רחמים".

“בגלל האכזריות של מנהיג הקהילה, חברה שלי, שהייתה עבורי האדם הכי קרוב רגשית באותן שנים, מתה בייסורים. הוא מנע ממנה טיפול רפואי מציל חיים”, מספרת גמרמן. "ידעתי שאני הולכת לגעת בנושא מאוד רגיש ומושתק. אני זוכרת שמנהיג הקהילה היה לוקח אותנו לכיכר בעיר כדי לשיר את השירים ששרנו בקהילה, וכדי שהגברים יעסקו בפעילות הטפה ובמכירת הספר שלו באנגלית. לאנשים מבחוץ זה אולי אפילו נראה נחמד בזמנו - מה רע בקבוצה של גברים ונשים ששרים ורוקדים בהתלהבות ובשמחה? אבל מה שנראה בהתחלה כמשהו בלתי מזיק יכול להסתיים במוות או בנזק פיזי ונפשי ובפוסט־טראומה לכל החיים, גם אם לומדים לחיות לידה.

“חשוב לי מאוד שאנשים יגיעו לעצרת - גם לכבד את זכרן של הנשים וגם להעביר למשפחות את המסר שהן לא לבד, ושזה לגיטימי ומותר לדבר על הכאב והאובדן, ושהן לא צריכות להתבייש במה שקרה ליקרים להן", היא אומרת. "קיימות סטיגמה מאוד קשה והאשמת קורבן ושאלות כמו ‘למה לא ברחת?' שנאמרות לא פעם בנימה של ‘את לא בסדר’ או האמירה 'את בחרת את זה’”.

ותשובתך, בדיעבד?

“מה שמישהי באמת בחרה היה רעיון יפה ולא מזיק כלשהו שהוצג בפניה. אף אחת לא בוחרת התעללות ופגיעה, ובטח שהיא לא בוחרת להירצח. חשוב לי מאוד שאנשים יגיעו לעצרת גם על מנת להעביר את המסר לנבחרי הציבור שחשוב לעשות מאמץ לזרז את חקיקת החוק נגד כתות, שמונח בוועדת חוקה כבר שנה וחצי, שאין זמן לחכות, כי בינתיים נשים וגברים משלמים בחייהם וצריך למנוע כבר מעכשיו את מקרה המוות הבא”.

השפלות פומביות

גמרמן נולדה לפני 47 שנה בלטביה ועלתה ארצה עם משפחתה בהיותה תינוקת. כבר מילדות מוקדמת הייתה יצירתית: החלה לצייר ולכתוב שירים בגיל 8, אהבה מאוד לשיר והשתתפה בכל טקס, הצגה או הופעה של בית הספר. והיה בה גם הצד הסובל, המיוסר, של מי שנולדה עם לקות ראייה קשה ביותר, כבדת ראייה יחידה במסגרות רגילות. “במיוחד עד כיתה ט’ סבלתי מהצקות של ילדים, מהעלבה ואפילו ממכות”, היא משחזרת. “הייתי ילדה די בודדה ורוב הזמן לא נתנו לי להשתתף במשחקי הילדים, וגם בשיעורי הספורט רוב הזמן ישבתי בצד וראיתי איך אחרים משחקים ורק אני לא. קראתי המון ספרים, ביליתי בשדה ונתתי ביטוי אמנותי לרגשות ולמחשבות שלי”.

בשל מוגבלותה, הסתפקה גמרמן בהתנדבות קצרה בבסיס צבאי ולא גויסה. היא התקבלה ללימודי ספרות משווה ומוזיקולוגיה באוניברסיטת בר אילן, שם הכירה את בן זוגה דאז יחזקאל (שם בדוי - כס"ו) שלמד אסטרולוגיה אצל דן (שם בדוי - כס"ו), מנהיג הקהילה הסגורה. במשך שנה שלמה למד יחזקאל אצל דן בלי לדעת על כך שישנה קהילה רוחנית שרוחשת סביבו. כאשר בלילות פקדו את גמרמן חלומות שלא ידעה להסביר, והעסיקו אותה שאלות כמו למה יש סבל בעולם או למה יש רוע ומדוע התרחשה השואה, הציע לה יחזקאל לפגוש את המורה שלו.

ביום הראשון של חול המועד פסח 1991 החל מה שהיא מכנה “מסע העבדות הפרטי שלי”, עת התוודעה לדן. את “השבי הפיזי”, כהגדרתה, החלה ב־1 בספטמבר 1991, כאשר עברה לגור עם בן זוגה ועם תלמידים נוספים בדירה שכורה בשכונה בירושלים. “להיות חלק מהקהילה הסגורה זה אומר שלוקחים לך את כל הכסף”, היא מספרת. “אם מאפשרים לך סוג מסוים של עצמאות כלכלית, דורשים ממך ‘לתרום’ סכומי עתק למנהיג הקהילה, לצרכים של אשתו וילדיו. אנשים נדרשים לתת גם רכוש. לקחו את קצבת הנכות שלי שהועברה במשך שנים אל מנהיג הקהילה, וכל מתנה יפה שקיבלתי מהמשפחה נלקחה למנהיג הקהילה, ורק את מה שהוא ואשתו לא רצו קיבלנו בחזרה. יש הגבלה של חופש התנועה. במקרה שלי הייתה גם כליאה פיזית, ואפילו כשניתנה לי כבר אפשרות לצאת לעבודה, טיפול רפואי או כל דבר אחר - הייתי צריכה לבקש רשות מפורשת בשביל לצאת והיה עלי פיקוח. יש השפלות – לא פעם באופן פומבי, הפחדה ועונשים, כולל אלימות פסיכולוגית. יש צנזורה על תקשורת עם העולם בחוץ, איסור על קשר עם חברים מהזמן שלפני הקהילה, אלא אם המנהיג מקווה לגייס גם אותם. יש הגבלה של קשר עם המשפחה או אפילו ניתוק קשר בפקודת המנהיג”.

גמרמן חוותה גם הגבלה של חופש הביטוי. “נאלצתי לשרוף את הציורים שלי ולהשמיד דפי תווים והקלטות של מוזיקה שכתבתי", היא מספרת. "הייתה גם שליטה מוחית, משהו שדומה להיפנוזה של המנהיג בתלמידיו. הרעבה או תזונה לקויה, מניעת כמות מספקת של שעות שינה, פגיעה פיזית, מינית או התעללות רפואית”. גמרמן מספרת שהקהילה הסגורה בה חיה התבססה על יהדות, נצרות, הדת ההודית ונגיעות מהאסלאם. היה מותר לקרוא ולשמוע רק את מה שהמנהיג בחר, והענישה כללה ישיבה עם חרוזי תפילה מבוקר ועד ליל.

בלי תהליך אבל

“רוחמה בהווה: בקהילה זה היה מקובל, זה היה חוק לא כתוב, כולם הלשינו על כולם, אפילו כאשר היה מדובר בזוג נשוי או באחיות שהן קרובות משפחה. גם אני נאלצתי להלשין, ועשיתי זאת, כמו כולם, מתוך פחד. כי אם דן היה מגלה שידעתי ולא דיווחתי, הוא היה כועס, וכעס פירושו היה עונשים, ולכן פחדתי מהכעס שלו. אהבתי את אור מאוד והיא הייתה יקרה ללבי, כי היא הייתה חברה אמיתית, אפילו בתנאים הקשים שהיו שם. כל כך כאב לי על כל הלשנה. זה היה אחד הנושאים שעשו לי ייסורי מצפון אדירים” (מתוך ההצגה “להחביא את החיים”, מאת רוחמה גמרמן).

לדברי גמרמן, הייתה משמעות רבה לכך שהיא הייתה אישה בקהילה שבה שלט גבר. “הגברים היו במעמד היותר גבוה והם זכו ליחס סלחני מהמנהיג גם כאשר הפרו פקודות שלו", היא מספרת. "הם כתבו פחות בקשות סליחה, הם נענשו הרבה פחות ובפחות חומרה, ואילו הנשים עברו השפלות פומביות בפני תלמידים אחרים ונענשו בצורה קשה בהרבה מגברים. במקרה שלי, מנהיג הקהילה לא עשה דבר מול פגיעה בי מצד בן הזוג שלי. הוא לא העניש אותו אף שהוא ידע שהגעתי לקהילה עם פוסט־טראומה כי עברתי פגיעה מינית בילדות. למה? הוא היה מוכן להקריב אותי כי אני ממילא ‘סחורה פגומה’ עקב המוגבלות, כדי לשמור את יחזקאל בכל מחיר כתלמיד שלו. הוא חשש שאולי נעזוב, וזה בדיוק מה שקרה. יחזקאל רצה שנלך לטיפול פסיכולוגי ודן סירב, ועל הרקע הזה אכן הצלחנו להשתחרר מהשבי.

"הדוגמה השנייה היא של אור (שם בדוי – כס”ו), חברתי לקהילה שהייתה חולת סרטן. היה תלמיד נוסף, גבר שהיה חולה סרטן, שקיבל טיפול קונבנציונלי כי למנהיג הקהילה היה אינטרס שהוא יחיה, במיוחד שהאיש יצא להטיף בארץ אחרת, ודן היה צריך אותו להגדלת הקהילה. לסבל של אור, לעומת זאת, הוא היה אדיש, לא אפשר לה טיפול קונבנציונלי או לפחות משכך כאבים מותאם לחולי סרטן. הוא החליט על הטיפול הרפואי של כולנו, ופקודותיו היו בגדר חוק מחייב. לו הוא היה אומר לה ללכת לקבל טיפול מותאם למצב שלה - היא הייתה הולכת. אפילו להלוויה שלה הוא לא טרח להגיע. נודע לי על כך מאחותה שעדיין בשבי, כשבמקרה תפסתי אותה שנים אחרי שיצאתי מהקהילה לשיחת טלפון בקשר למשהו שהייתי צריכה ממנה עקב המקצוע שלה. אור מתה קודם כל כי היא הייתה אישה”.

על המוות של אור נודע לה רק אחרי שיצאה מהקהילה. “היא נפטרה שנתיים אחרי היציאה שלי מהשבי, והרבה שנים לא ידעתי בכלל שהיא נפטרה. ברגע שאני ויחזקאל יצאנו מהשבי, דן ראה בנו אויבים, כך שלא הייתי בהלוויה, ולא היה לי תהליך אבל מסודר”.

כיום גמרמן נשואה בשנית באושר לאולג, והם גרים באופקים. גמרמן היא אמנית יוצרת בכמה תחומים: מציירת, כותבת שירים ומחזות, מביימת כותבת מוזיקה ומלחינה. את ההצגה האוטוביוגרפית “להחביא את החיים”, שמבוססת על השנים שבהן חיה בקהילה הסגורה, ביימה בעצמה. בין היתר, היא גם מרצה על סיפור החיים שלה.

אי אפשר לדבר על גמרמן במונחי יקיצה. “לא הייתה אצלי כזו", היא מספרת. "אחרי משהו כמו שלושה חודשים בתוך השבי הפיזי, כשהייתי כלואה כל היום בבית וראיתי רק חדר תפילה ומטבח, הבנתי שאין לי מה לחפש שם ורציתי לעזוב. כתבתי מכתב לחברה שהייתה לי לפני כניסתי לקהילה וסיפרתי לה את האמת על מה שקורה בפנים בתקווה שהיא תצליח לעזור לחלץ אותי משם, וקיוויתי למצוא דרך כלשהי להבריח את המכתב החוצה. אך המכתב נתפס בידי אחד התלמידים, ואת ההשפלה שעברתי בעקבות זה לא אשכח לעולם. כך הסתיימה התקווה שלי לברוח משם, ובריחה הייתה בלתי אפשרית. חשבתי שאצטרך להיות שם כל חיי. מצד אחד השלמתי איכשהו שזה המצב, מצד שני הייתי מרדנית, הפרתי פקודות של מנהיג הקהילה, לא הייתי מוכנה להיות רובוט ממלא פקודות, והוא לא הצליח לשבור אותי ולקחת לי את האישיות. בשבילו הייתי במקום הכי נמוך בהיררכיה של הקהילה: גם אישה וגם בעלת מוגבלות. ברגע שיחזקאל היה מוכן לעזוב, ובזכות זה שההורים שלי קנו עבורנו דירה, השחרור מהשבי היה אפשרי”.

ביולי 2003 עזבה גמרמן את הקהילה רשמית. “זה יום השחרור שלי”, היא מצהירה, “אבל זה גם היום שאחריו לא זכיתי לראות יותר את חברתי אור. שני חפצים מעשה ידיה ותצלומים ספורים הם כל מה שנותר לי ממנה”.

מעט מדי חקיקה

העצרת שמארגנת גמרמן נועדה, כאמור, להעלות מודעות לנפגעות כתות. רחל ליכטנשטיין, מנכ”לית המרכז הישראלי לנפגעי כתות, אומרת שמהפניות שמתקבלות במרכז אפשר להתרשם כי באופן כללי יותר נשים מצטרפות לכתות מאשר גברים. “במקרים מסוימים אנו מקבלים עדויות של נשים וגברים יוצאי אותה כת", היא מספרת. "הנשים מתארות את האיסורים והלחצים שהופעלו עליהן, והגברים, לעומת זאת, אינם מודעים אליהם ולא חוו אותם, כמו הגבלה על יציאות מהבית, ניתוק קשר עם אנשים בסביבה, דרישה לקשר אינטנסיבי עם המנהיג, חובת דיווח ווידוי בפני מנהיג הכת, ענישה פיזית, נידוי ופגיעות מיניות. דווח לנו על מקרים של נשים שבעת שהייתן בכת נמנע מהן קבלת טיפול רפואי ולכן הן מתו, של נשים שהתאבדו בשל היותן נתונות ללחצים נפשיים קיצוניים ודיכאון חריף. מובן שמנשים אלו נמנעה אפשרות לקבל עזרת אנשי מקצוע מחוץ לכת. ישנם מקרים שבהם הכת מייצרת מצבים שעשויים להסתיים במוות, כגון הנחיות של צומות ממושכים עד כדי הרעבה, שהייה בתנאי מזג אוויר קיצוניים, דרישה לעבודה גופנית אינטנסיבית ללא מתן שעות שינה מספיקות. נתקלנו באישה שהועבדה בפרך, ובתוך כך הייתה אמורה לנהוג בשעות הלילה כחלק מחובותיה בכת. באופן לא מפתיע, היא מצאה את עצמה מעורבת בתאונת דרכים קטלנית”.

ד”ר רחל ורצברגר, אנתרופולוגית וחוקרת דתות חדשות וממקימות מרכז מידע ישראלי לדתות עכשוויות במכון ון ליר, מסבירה כי בעולם הרחב נושא הכתות, או דתות חדשות, כפי שהיא מעדיפה לקרוא להן, עלה לסדר היום הציבורי כבר בשנות ה־70 של המאה הקודמת. בארץ, היא מעריכה באופן מאוד זהיר, מדובר בסך הכל בכמה אלפים בודדים שהם חברים בקבוצות דתיות חדשות קטנות מהסוג הזה.

“כאשר מדברים על קבוצות כאלה, הכוונה היא לקבוצה של אנשים המייצרים לעצמם מעין דת חדשה, אלטרנטיבית ושונה מהדת המקובלת", מסבירה ד"ר ורצברגר. "המקור שלה יכול להיות בדת ממוסדת כמו הנצרות או היהדות או בתערובת של אמונות ומנהגים ממקורות דתיים שונים. הרבה מהקבוצות מתכנסות סביב מנהיג מאוד כריזמטי, ולדאבוננו יש מקרים ידועים שבהם המנהיג מנצל את כוחו ופוגע במאמיניו. בעולם אנחנו מכירים מעט מאוד חקיקה ייעודית נגד כתות, בעיקר ביפן ובצרפת. בארץ, אחרי פרשת גואל רצון, נתקל משרד הרווחה בצורך להתמודד עם שיקום של יוצאי ויוצאות כתות, בעיקר מבחינת התקציבים.

הדבר הניע את כתיבת הדוח בנושא ב־2011 ואת הצעת החוק הנוכחית. השאלה היא אם יש צורך בחוק ייעודי. אנחנו במרכז המידע טוענים שלא בטוח בכלל ושייתכן שהסעיפים הקיימים בחוק הפלילי - מספיקים. בכל מקרה, שאלת הטיפול בנפגעים של קבוצות כאלה היא שאלה המורכבת מהרבה היבטים: פילוסופיים, משפטיים וטיפוליים, שנוגעים באחריות של אדם על חייו ובאחריותה של מדינה על הנשים. הדוגמה הקרובה ביותר היא נשים מוכות - נשים בוגרות שנכנסו מרצונן למערכת יחסים עם אדם שפגע בהן”.

ומה מקום המגדר?

“אנחנו עדיין חיים בחברה פטריארכלית וברוב הדתות - החדשות והישנות - גברים נמצאים בעמדת סמכות. נשים נמצאות בעמדה מוחלשת, ואם יש מנהיג שמנצל את הכוח שלו ופוגע, הוא פוגע בחלשים יותר, ומכאן בחלשות. מעבר לכך, חשוב לציין שיש קבוצות דתיות חדשות שבהן יש מנהיגה אישה, ושם נשים לאו דווקא חלשות יותר מהגברים”.