מרחוב הגיא משקיפים על הסיפור. הווילות המזדקרות של הר אדר והבתים הפחוסים של קוביבה וקאטנה. מתחככים, נאחזים, לופתים. אלה זקוקים ללחם, אלה למשפצים, למנקים, לגננים, לכל מתחזקי היומיום. תלות כפויה שמייצרת חיכוך, חיכוך שמחדד עוינות אשר השבוע יצאה בעוצמה מהארון. ביום שאחרי הפיגוע המתועב, צועדי הר אדר פוסעים לצד עצי האורן. כבכל בוקר חולפים על פני הבודקה של הביטחון. בחזית מנקרות המסגרות השחורות לזכר אור אריש בן המקום ויוסף עותמן מאבו גוש, שנרצחו בפיגוע יחד עם לוחם מג"ב סולומון גברייה. המסגרות - הן שיכתיבו מסע מזורז בעקבות התסכול והזעם. 
 
מתגלגלים ברחוב האלה והאורן, מוצאים חצרות שהתרוקנו מפועלים לאחר הסגר על הכפרים. הצפלין שמצלם מעל מזכיר שהתכלת כאן מוגבלת. שכהרף עין השמיים עלולים להתענן. 
 
הבוקר הזה נעול שער הברזל. מאחוריו מורידים הטריילרים קוביות בטון, והדממה עולה בכפר בידו. על רקע המועקה האפורה סביב עולה ריקי הראל בחולצת הליכה כתומה, בנעלי ספורט תואמות ובפסיעות נמרצות. "על שאלתך איך המרגש אענה במילה אחת: חרא, ממש חרא". הראל, קצינת שב"ס בעברה, חשה נבגדת. מרגישה שבגבה ננעצה הסכין והיא עדיין שם. "נתנו להם בגדים לילדים, צעצועים, אוכל, שלא לדבר על פרנסה - ותראה". 
 

הכירה את האנשים ואולי לא ממש הכירה, וזה ודאי מרתיח עוד יותר. הרוצח נימר ג'מל היה בן הדוד של המנקה שלה טלאל. לפני שנה הוגדרו בני המשפחה "מעוכבי שב"כ" ורישיון עבודתם נשלל. לא מזמן, מצויד ברישיון חדש, שב אליה טלאל. היא קיבלה אותו וחשבה שהחיים חושבים להסתדר. ופתאום 7:20 בבוקר יום שלישי.  
 
תמשיכי להעסיק אותו?
"אין מצב שייכנס לבית שלי".
 
תחזיקו מעמד בלעדי הפועלים?
"ברור. ננקה לבד, אז החלונות יהיו קצת מלוכלכים, אך מצפונית ארגיש טוב יותר".

ומה יאמר המצפון שלך בקשר לפרנסתם?
"שיעשו חושבים, לא רוצה שהנכדים שלי יחוו טראומה כזאת שוב". 
 
עם שתי בנותיה וארבעת נכדיה גרה הראל ביישוב. הגיעה לפני 30 שנה, ממש כמונו. דבריה מחזירים אותי להר, למקום שבמשך חמש שנים היה ביתי.   
נחתנו בקיץ 87', לאחר שהקבלן חוסיין פרעון מאל־עזריה השלים את הנווה הצנוע שלנו ברחוב מבוא החרוב. היינו בני 40 ומאושרים. תחושה ברורה שעשינו את זה.

גבעת הרדאר, כך נקראה אז, הייתה הזדמנות להתרווח על דשא משלך ועדיין להחזיק בדעות שמאל נחרצות. העובדה שהיישוב נוגע בקו הירוק, שהוא קצת רגל פה רגל שם, אפשרה להרגיש שאתה אומנם בשטחים אך לא עמוק מדי, שאתה כובש אך רק טיפה, שאתה מתנחל אך לא ממש. 
 
השכנים קיבלו אותנו כל כך יפה. חיזקו בנו את התחושה שפעלנו נכון. שממש ציפו לנו. כמה ימים לאחר שעברנו באתי עם בני למכולת אפלולית בבידו. איתי - אז בן 10 - אמר למוכר שהוא עצוב כי השאיר את חבריו בירושלים. "אין בעיה, בוא אלינו", השיב האיש, "הילדים שלי יהיו חברים שלך". 
 
פעם, לאחר חצות, חזרתי ממשמרת בקול ישראל וגלגל התפוצץ לי בלב הכפר בידו. מהבתים הגיחו אנשים, הציעו תה תוך שהם מרכיבים לי את הגלגל הרזרבי. הרגשתי שאחוות עמים מתרחשת מול עיני.
 
חמישה חודשים לאחר אותו לילה בבידו פרצה האינתיפאדה. איש לא ידע אז שהיא תהיה הראשונה. הידיים שעזרו להחליף גלגל השליכו אבנים על המכוניות שלנו. בשנים הקשות - שבהן כבר לא היינו שם - עקפה האינתיפאדה את הר אדר. לכל היה נדמה שגם הפלסטינים מקבלים את האבחנה שזה יישוב של "חצי־חצי", של "כן ולא". השבוע התברר לי, בצורה כל כך כואבת, עד כמה לא הבנתי. 

איסם עות'מן. צילום: יוסי אלוניאיסם עות'מן. צילום: יוסי אלוני



הקרבה ותחושת הכזב

את עודד ריבק אני עוצר בדרכו לחדר הכושר. 12 שנה הוא כאן. איש נדל"ן שמעסיק מנקה מבידו. באותו בוקר נמהר חשש שהמפגע הוא האיש שלו, כי ממש התאים לפרופיל המשודר. ריבק מצהיר שהוא ליכודניק על פי השקפתו, אך יודע לומר את המילים הנכונות. הוא מבין שחיים פה שני עמים וברור לו שחיץ מייצר עוינות. את הפיגוע - של מטורף או של שהיד - אין להשליך על מאה אלף איש. אם יאסרו עליהם להיכנס, יהיו הכפרים לדודי קיטור, "והם יהיו כמרקחה". 
 
ואתה תקבל את עזה מתחת לחלון שלך?
"כן, עזה. רק הדו־קיום שומר על סטטוס קוו ונותן לחיים להתגלגל איך שהוא".
 
הפרלמנט המצומצם של הר אדר מתכנס בפתח המינימרקט של יוסי, מול בית הכנסת "הראל". כל השנה מתפללים יחד אשכנזים וספרדים. בחגים רוטציה. ביום הכיפור הזה תורם של האשכנזים ל"כל נדרי" בבית הכנסת. הספרדים יאמרו אותם דברים אבל במתנ"ס ובאוהל גדול שהוקם לידו. 

שלושה ימים לפני כיפור והפרלמנטרים שעל ההר כבר תוקעים בשופר. "בית סוריכ תמיד שקטים", קבע אחד. "הם יותר גרועים מקטאנה", טען אחר. "ואתה עוד נותן להם לאכול", הביע שלישי טרוניה מהדהדת.
 
לשולחן מצטרף ציון גל, מוותיקי המקום. לפני כמה ימים התפוצץ אצלו צינור מתחת לרצפה. הוא קנה חומרים, הביא פועלים. שניים מבידו, אחד מקוביבה. "ופתאום נהיה הבלגן". ציון נתקע עם רצפה פעורה, עם הציוד בחוץ, וביום כיפור הזה ודאי יתפלל שהפועלים יקדימו את היורה. "תבין", אומר לי יעקב שיושב גם הוא במעגל, "בלי הערבים המקום מת". 
 
עד כדי כך?
"מאיפה נביא את עוזרי הבית, את הבנאים, את הרצפים?".
 
יוסי של המינימרקט רוצה לצאת טוב עם הקליינטים שלו. לטווח קצר הוא תומך בסגר, "אבל בטווח הארוך צריך לתת להם להיכנס". חנן, ששתק עד עכשיו יורה בו: "תגיד, מרצ נהיית לנו?".
 
לפני תשעה חודשים, ולאחר 21 שנות קולינריה מפוארת, נשרף "המטבח של רמה" בנטף. רמה בנתה את התפריט שלה על חומרים שליד הבית, שמרה על קשר הדוק עם האדמה. עכשיו היא מנסה להשתקם ומקווה ש"אי־שם בחורף" תחזור לעסקים. בינתיים אין לה מילים לתאר את האוזן הקשובה שהיא מוצאת אצל השר משה כחלון. "ביבי לעומתו צלצל פעם, אך חוץ מפאקה־פאקה לא יצא כלום". 
 
בסרטי האבטחה של ליל האש צולמו צעירים מקטאנה משליכים בקבוקי תבערה על המסעדה. אבל רמה, שמדברת איתנו תוך כדי טיגון עגבניות לשקשוקה, נזהרת לא להטיל למחבת גם את פועליה דאז. אחד מהם הציל לה את הבית, משום שהכיר את החצר וידע לתת הוראות לכבאים. "בגלל שהיה חושך לא ראו שאני ערבי ונשמעו לי", הסביר אחר כך. וחוץ מזה קיבלה סימפתיה מתושבי קטאנה. סוכת אבלים העמידו בכפר למוחרת השריפה.  
 
לא כאב לך שמהכפר השכן, זה שאת נותנת פרנסה לאנשיו, התנכלו לך?
"ודאי שכאב, אבל אצלך כל השכנים שלך דורשים את טובתך?"

לפחות לא זורקים עלי בקבוקי תבערה...
"אז הם נלחמים בך דרך עורכי דין". 
 
ויש אזהרה בפי רמה. אלה ימים שבהם מתלהט השיח, ההתלהמות גואה, ואלה לא ימנעו עוד פיגועים. היא משיבה ב"כן" נחרץ על שאלתי אם יש להתיר לפועלים לחזור. כליאתם של עוד אנשים שלא יוכלו להתפרנס בשקט תעבוד נגדנו. הצעד המחמיר לא יקנה ביטחון מוחלט, "כי אין דבר כזה". 
 
הנה הר אדר הסמוך כמשל. יישוב שהוקף בכל התשתיות הביטחוניות, בכל הגדרות האפשריות ובכל זאת נפרץ. כמעסיקים אחרים רמה הייתה לוקחת ומחזירה פועלים במעבר הדמים. היא מספרת שהבודקים הכירו את הנבדקים, ולהפך. ייתכן שהקרבה, האינטימיות שנסרגה שם, היא שנטעה תחושת כזב שהכל יתנהל תמיד למישרין. 
 
אז מה בכל זאת ניתן לעשות?
"למצוא שיטות טובות יותר להגן על השומרים, כי המעבר ההוא היה מאוד פגיע". 
 
נטף נמצאת בתחומי הקו הירוק, אך פועליה מקטאנה שמעבר לו. לאחר 35 שנה היו לחלק ממרקם החיים של רמה. "ואין צורך להיות שמאלני יפה נפש כדי להכיר בזה". היא מרגישה שהמציאות שבנתה איתם עמידה, בלתי חדירה לגחמות הזמן. אחד הפועלים הוא המורה לערבית. יש לו ארבע קבוצות בנטף, ואין לה ספק שאחרי הכל ימשיכו ללמוד אצלו. 
 
קשרים מהוססים נקשרים גם בנסיבות חברתיות. היא הייתה בחתונות שלהם, הם הוזמנו לחתונות בניה. ברמדאן, כשמקצת המשפחות מקבלות אישור לבוא לישראל, הן מתדפקות על דלתה, "כי כסף לנסוע לתל אביב אין". לא מזמן חגגו ביישוב יומולדת 50 לאחד הפועלים מקטאנה.     
 
אפשר לדבר על חברות עם הערבים?
"יש חברות, אך לא ברמה המאוד אינטימית. הקודים התרבותיים מאוד שונים". 
 
עם הנשים היא מחליפה מתכונים, אבל עיקר החיבור הוא עם הגברים. הם אלה שיוצאים מהבית. לאחר שאשתו ילדה ביקש אחד מהם חזיות הנקה ותחתונים מתאימים. "לא מתבייש לפנות כי את כמו אחות שלי", הסביר לה. פמיליאריות מסוימת מחלחלת גם ליחסי עובד־מעביד. בקונפליקטים על שכר היא יכולה לזרוק משפטים כמו: "אני חושבת שאתה מנצל את מעמדך", או "אתה לא הוגן" בלי לחשוש שייעלב.

מהם היחסים עם השכנים מהצד השני, אלה מאבו גוש?
"בגנים שלנו יש מטפלות משם, הנכדות שלי לומדות ערבית אצל מורות מאבו גוש". 

 
"דרגה גבוהה בשמיים"

אוהל האבלים לזכר בן הכפר יוסף עות'מן נמתח מחזית ביתו אל צדו האחר של הרחוב. על השולחנות קערות תמרים לחים. נערים מוזגים מתרמוסים קפה לכוסיות נייר. משאית מביאה עוד גל של כיסאות פלסטיק חומים, לקראת ערב יצטופפו הכל באוהל המרשים. שוטרים מגיעים, "הנשיא תכף פה", עובר הלחש. אבל כעבור כמה דקות השוטרים נעלמים, וריבלין עדיין אין. 
 
לצדי גברים דוממים. נאבקים בצער. עוצרים את הדמעות שלא יסגירו את סערתם. ילדה כבת 8 עם חיוך מלאכי מציצה מהחצר שבה יושבות הנשים עם האם ג'יהאן. "מה שלומך, אדון?". קוראים לה תסנים, "זה מים של גן עדן", מבארת לי האם.    
 
"הרגשה מאוד מרה", אומר לי איסם, אביו של יוסף ויונק מהסיגריה. איש דק שהעברית בפיו מצוחצחת. "הלך על קידוש השם הבן וכהרף עין נגדעו החלומות שלו ושלנו". בפעם האחרונה דיברו לפני שלושה ימים. קצר. תמיד קצר. תמיד מיהר לחזור להר אדר. תמיד חשש שבהיעדרו יקרה שם משהו. 
 
באותו בוקר, קצת לפני שמונה בבוקר, שמע איסם על התקרית ומיהר למחסום. בהתחלה לא נתנו לו להיכנס. כשנתנו, הבין שבדם בנו קנה את ההיתר. קצין - הוא לא זוכר אפילו מי - בישר שיוסף איננו. אחר כך בא ראש מועצת אבו גוש עיסא ג'אבר, חיבק ונתן דרור לדמעותיו. אבל האב נזף בו שלא יבכה, "אסור שיראו אותנו חלשים". 
 
עכשיו זאת השעה למעשה חזק. צריך לקחת מהם את האישורים. חד־משמעית לקחת. "טענת הפרנסה כבר אינה תופסת, זאת פרנסה שמולידה מחבלים". יש לפלסטינים רשות עצמאית - שיסתדרו. "ונסתדר גם אנחנו". 180 אלף מובטלים מחפשים עבודה. אם אין די באלה, אפשר להביא תאילנדים, סינים, אינדונזים. "למה להתייפייף לפני כל העולם כשהילדים שלנו נרצחים?". איסם, שמשתתף בחוגי תנ"ך "עם צדיקים" מגייס כאן את המקורות. "הקם להורגך השכם להורגו", הוא מצטט. 
 
"תראה מה עשו לי, המפקד", איסם מתחבק עם סנ"צ נתן זיו, מפקדו במג"ב תחנת צובה. "אנחנו ביחד", לוחש לו מאיר ממעלה החמישה. בצעד מדוד מגיעים עכשיו אתי ועוזי קירמה, אחריהם שובל של מקורבים. לפני שנה בדיוק, חמישה חודשים לאחר שהתחתן, נהרג רס"ם יוסי קירמה בפיגוע בסילוואן. על האם אתי טי־שירט שחורה, שעליה מודפסת תמונת בנה, על צוואר האב שרשרת עם אותה תמונה.
 
מאזכרת בנם באו ישר לכאן. "כשישבתי שבעה אתה באת אלי, עכשיו אני בא אליך", אומר אבא של יוסי לאבא של יוסף. והאבא של יוסף קובע: "הבן שלך גיבור", והאבא של יוסי משיב: "שלך גיבור", וזה של יוסף ממשיך: "לשניהם תהיה דרגה מאוד גבוהה בשמיים". וזה של יוסי לוחש: "מסכים איתך".
tguvot@maariv.co.il