בריחת ששת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע הוציאה את הכביסה המלוכלכת של השב"ס החוצה: מחדלים נחשפו, מפקדים הושמצו, ציפורניים נשלפו, וכל הזמן הזה ישבה אורית אדטו, נציבת השב"ס הראשונה בתולדות ישראל, מול המסך הקטן, ולבה נחמץ. קשה היה לה לחזות בהתקפות על הנציבה הטרייה קטי פרי ובהצעות לערוף את ראשה עוד בטרם יבשו הרגבים על טביעות הבריחה בחולות.
היא עצמה הייתה באותה הסיטואציה באירוע דרמטי דומה שהתרחש במשמרת שלה. “ב־2002, בתקופת האינתיפאדה השנייה, ברחו שני אסירים ביטחוניים מכלא שקמה", היא מספרת היום. “הם הצליחו לקפוץ מהמסדרון הפנימי של בית הסוהר לגג של אגף השב"כ הצמוד, וממש כמו בסרטים זרקו חבל שנתפס בתלתלית על החומה, עשו הליכת זיקית על החבל, עברו מעל ראשה של המערכת האלקטרונית ונחתו מהצד השני".
ואף אחד לא ראה?
“שני סוהרים באגף השב"כ שמעו צעדים על הגג. אחד מהם אמר לשני, לך תבדוק, אבל השני אמר, עזוב, בטח עושים לנו תרגילי ערנות. אבל הראשון התעקש, עלה על הגג והספיק לראות את האסירים קופצים מקצה החומה. הם ברחו, אחד מהם נפצע, כי בכל זאת לא קל לקפוץ מגובה של עשרות מטרים, והתחבאו במפעל בירה. לכדו אותם אחרי כמה שעות, אבל התפיסה המהירה לא עשתה רושם על אף אחד, כי הסיפור התפוצץ ברעש גדול והכותרות שלו היו: ‘כיסא הנציבה מתנדנד'".
גם הפעם הכותרות הרבו לעסוק בתפקוד הנציבה.
“חשבתי עליה ונזכרתי בעצמי. זה היה שבר נוראי. לא עברו 12 שעות מאז הבריחה וכבר היו כותרות במהדורות המרכזיות בנוסח ‘ספק אם הנציבה תוכל להמשיך בתפקידה'. האמירה הזו כיכבה, ואני שאלתי את עצמי מתי אמרו את זה על ראש ארגון שקרו לו תקלות חמורות הרבה יותר, כשאנשים נהרגו במשמרת שלו, כשאירועים תחת אחריותו הסתיימו באסון".
לדעתך זה קורה משום שאתן נשים?
“אני לא רוצה לקחת את זה לשם, כי זה נורא נוח, אבל שירות בתי הסוהר הוא האחרון בשרשרת המזון. מתי הציבור מכיר אותו? רק כשמתרחשת תקלה. לארגוני הביטחון האחרים במדינת ישראל יש הרבה הילה וזוהר, ואם יש תקלה, כי תמיד יש תקלות, הם מתקנים ואף אחד לא מחפש אשמים. לשב"ס אין הילה. וגם כשהוא עושה דברים נהדרים זה לא מעניין את אף אחד".
כשהחלו לרמוז על הצורך בהדחת הנציבה פרי, יצאת להגנתה.
“בוודאי. איך לא? לבי היה עליה ובגלל זה גם הפרתי את השתיקה שלי, כי כשקורה אירוע חריג בשב"ס, ישר מתקשרים אליי ואני לא מסכימה להגיב עד שאכיר את הנתונים ואדבר עם הנפשות הפועלות. באירוע בריחת האסירים, כששמעתי את האמירות הקשות סביב הנציבה, הכרבולת של קרב התרנגולים שבי ישר יצאה לדרך, ולמרות שלא הספקתי לדבר עם קטי, אמרתי את מה שהיה לי לומר".
"חשבתי איזו מכת מחץ חטף הארגון שסוף־סוף הצמיח מתוכו מפקדת שעשתה את מסלול הליבה מבפנים ועומדת בראשו עם תוכניות מאוד ברורות, ואיזה אסון זה יהיה אם ירוצו לפתרון הפופוליסטי להוריד את הראש של הארגון ולהביא עוד פעם מישהו מבחוץ ש'יתקן' אותו. מספר שבועות לאחר האירוע דיברנו, כמפקדת בעבר למפקדת בהווה. ההתקפות אף פעם אינן קלות, בוודאי בהיקף ובעוצמה שהוטחו בה. כולנו בני אדם. אבל היא מאמינה בדרך ונחושה להמשיך לטפל בתיקון הליקויים, בחיזוק הפקודים ובקידום הארגון כפי חזונה", הוסיפה.
את אומרת שלא ירוצו לפתרון הפופוליסטי להביא מישהו מבחוץ, אבל גם את הוצנחת לשב"ס מבחוץ.
“דווקא אני שבאתי מבחוץ אומרת שזו תהיה מכת מחץ לארגון כי ייקחו שנים רבות עד שייתנו לו הזדמנות שנייה למנות ראש חדש מתוכו. צריך להבין שאנחנו בעידן חדש, שב"ס הוא ארגון מקצועי ואחד השותפים המובילים בארגון בתי הסוהר הבינלאומי. די, אנחנו כבר במקום אחר".
מה ההבדל בין הנציבה פרי לבינך?
“הגיל. אני הייתי נציבה צעירה, מוניתי לתפקיד בגיל 45. קטי בת 56, ואין היום ראשי ארגונים מתחת לגיל 50. אני באתי מבחוץ ונדרשתי לעקומת למידה מאוד מהירה, וקטי היא המינוי הטבעי של הצומח מבפנים, ואני חושבת שזו ההזדמנות של הארגון למנף את הידע והמקצועיות שלה כדי לקדם את עצמו".
איך עם כל הידע והמקצועיות, הפשלה הכי משמעותית בשנים האחרונות התחוללה במשמרת שלה?
“פשלות קורות תמיד. גם אצלי היו בריחות וגם אצל האחרים. ברגע שיש רפיון בשגרה, האסירים מנצלים אותו. יש להם את כל הזמן שבעולם, הרבה מאוד חוכמה וסבלנות אין קץ להגיע לנקודה שיוכלו לעשות משהו. התכנון עד הביצוע יכול לקחת שנים. גם בתקופתי וגם לפניי ואחריי הייתה תמיד נקודת כשל מקומית שנוצלה על ידיהם".
אנחנו מדברות על חתיכת נקודת כשל.
“נכון. זה מזל נאחס. כואב לי הלב שדווקא בשמונת החודשים הראשונים של הנציבה קרה דבר כזה. החדות והערנות צריכות להיות לכל אורך הזמן. אין מקום לרפיון. האירוע גם קיבל יותר תהודה כי לפני שבע שנים היה ניסיון בריחה דומה באותו בית סוהר, אז יש פה אמירה, מה, לא למדתם מהניסיון הקודם? אפילו מהחקירה של האסירים עצמם אפשר להבין שהיה כאן חוסר תפקוד של בעלי תפקידים שונים, או לפחות תפקוד רשלני במסגרת בית הסוהר. אבל זה לא מעיד על כל הארגון. ואסור לשכוח שגם העצימו את האירוע".
"ברגע שהתקבלה החלטת הנציבה לפזר את אסירי הג'יהאד האסלאמי בין בתי הסוהר, חלק מהם מחו והדליקו כמה תאים בקציעות וברמון ומיד קפצו ואמרו שגורמים ביטחוניים מביעים חשש שההחלטה של הנציבה תגרום למהומות. נו, באמת, מה קרה? שרפו כמה תאים? שב"ס יודע להתמודד עם זה. חברים, תנו לארגון לנהל. אני מדברת על הממשלה ועל התקשורת. הייתה תחושה שהם מחממים את היצרים", אמרה.
לנציבה אין אחריות?
“לאורך החקירות מסתבר שהתכנון של הבריחה והתהליך כולו התחילו בתפר שבין המינויים. קטי קיבלה ארגון שלמעלה משנתיים היה בלי מפקד בפול טיים ג'וב. לממלאי המקום הייתה הרבה אחריות אבל לא את המינוי הסופי ואת זקיפות הקומה של ראש ארגון. אני חושבת שהעובדה שהממשלות הקודמות לא מינו נציב ומפכ"ל במינוי מלא החלישה את הארגונים".
איזו עצה היית נותנת לנציבה?
“לזקוף את קומתה. גם היא, גם אני, נמוכות קומה אבל מספיק חזקות להביט קדימה ולהמשיך לעבוד".
היא הייתה הנציבה הראשונה של שירות בתי הסוהר. אישה צעירה עם רקורד צבאי אך ללא רקע בתחום, שגררה מחאות מבפנים ומבחוץ. אבל אדטו הוכיחה שהיא יודעת מה היא עושה. היא בנתה יחסי אמון עם הסגל הבכיר וקשר בלתי אמצעי עם האסירים, ואף על פי שעמדה בראש הארגון באחת התקופות המאתגרות בתולדות השב"ס, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה ובתקופת מאסרו המתוקשר של השר אריה דרעי, זכתה להערכה ולשבחים גם ממתנגדיה.
היום היא בוחנת את התנהלות ראשי הארגון בפרשת בריחת האסירים בעין ביקורתית. מינוי הנציבה השלישית בשב"ס בהשראת התפקיד שלה, פורץ הדרך, לא מבלבל אותה עם העובדות העגומות. “מתוך המידע על הבריחה שהתרחב לאחרונה, חד־משמעית היה תפקוד לקוי של הדרג המבצעי והמודיעיני בתוך בית הסוהר", היא אומרת נחרצות. “היה עיוורון למה שאנחנו מכנים ‘סימנים מעידים' שכשהם מופיעים, כל הנורות שלא נדלקו היו צריכות להידלק".
למשל?
“תשע פעמים הגיעה ביובית לפתוח סתימות בכלא. תשע פעמים מצאו חול בביוב. אלו סימנים ברורים. לא צריך לראות סרט אקשן בשביל להבין את זה. המפקד היה צריך לחשוב מה לא מסתדר כאן. המפקדים הרי חיים את המתרחש ביחידתם ופה היה ממש ליקוי מאורות. לא יכול להיות שאף אחד לא הבין את המשמעות ופעל בהתאם".
איך את מסבירה את זה?
“השיטה שהתפתחה במשך השנים האחרונות, שמדברים עם האסירים הביטחוניים דרך הדוברים שלהם, גורמת לכך שיש פחות מידע על מה שקורה בתוך הכלא. אתה פחות משוחח במישרין עם האסירים, פחות מרגיש אותם. אני זוכרת את עצמי בשיא הטירוף של האינתיפאדה, כשמספר האסירים הביטחוניים קפץ בבת אחת מ־300 ל־3,500 והמרצחים הכי כבדים היו אצלנו, ואני הולכת ומבקרת אותם בתוך התאים ומתעקשת להיכנס לחצר הטיולים גם כדי להבהיר להם מי הריבון וגם כדי לדבר איתם בגובה העיניים ובלי מתווכים".
"הייתי פונה לאחד האסירים ושואלת שאלה, וראיתי אותו מסתכל לצדדים ואת הדובר שהתקרב וניסה לנטרל את השיחה. האסיר היה אומר, אני לא מבין עברית. הייתי אומרת לו, אל"ף, אתה מבין עברית מצוין, ובי"ת, במקרה יש איתי פה אנשי סגל שישמחו לתרגם לנו את השיחה. וכך יצרתי סיטואציה שבה אין מצב שאני צריכה דוברים. זה היה מסר גם למפקדים בארגון שאתם הריבון ולא אף אחד אחר", סיפרה.
חוץ מהמפקדים, מי עוד, לדעתך, נושא באחריות לאירוע הבריחה?
“הדרג המדיני מסתכל על התמונה הרחבה, ומשיקולים ביטחוניים וגם מטעמי נוחות, הוא משדר צורך בשקט. כשאתה רוצה שקט תעשייתי, יש לזה מחיר. זה לא מה שמסביר את הבריחה, הבריחה הייתה כשל ביטחוני־מודיעיני. אבל גם הדרישה לשקט משפיעה על הארגון, ולאט־לאט יש תחושה שברגע שיש חוסר שקט, למשל כשיש איומים בשביתת רעב, השיחות עם ההנהגה של האסירים הביטחוניים עוברות לפעמים מעל הראש שלך וההחלטות המדיניות מתקבלות לא תמיד בהמלצתך".
הדרג המדיני משפיע על קבלת ההחלטות המקצועית?
“כן. אחת הדוגמאות הבולטות הייתה הוועדה שכינס גלעד ארדן בתפקידו כשר לביטחון הפנים לבחינת תנאי הכליאה של מחבלים בכלא. כבר אז הוא הבין שמשהו יצא מאיזון. מצד אחד הלימודים שלהם נפסקו בזמן שגלעד שליט היה בשבי החמאס, כי אמרנו שהם מקבלים הרבה מעבר למה שאמנת ז'נווה מחייבת, בעוד שליט יושב אצלם ולא קיבלנו אפילו מידע על התנאים שלו. ומצד שני התקבלה החלטה לאפשר לאסירים נגישות לטלפונים ציבוריים בתמורה להסמכתם שיציבו חסמים לטלפונים הניידים. הגענו למצב אבסורדי שההחלטה הזו התקבלה מעל ראשו של מפקד שב"ס, והממשלה מסמסה את ההחלטות להחמיר בתנאים".
למה גישה לטלפון ציבורי לאסירים היא בעייתית?
“אחד העקרונות שמבחינים בין אסיר ביטחוני לפלילי הוא הקשר עם העולם החיצון. לאסיר פלילי יש ביקורים וחופשות וגישה לטלפונים, גם לביטחוניים יש מידה מסוימת של ביקורים, תלוי בסיווג הביטחוני, אבל מדרגה ראשונה בלבד, ואסור שיהיה להם קשר עם העולם החיצון, כי הוא מנוצל, אפילו בחלקו, לתכנון וביצוע פיגועים ולחיבור לארגוני טרור. אי אפשר למנוע את הקשר לגמרי, כי מחוץ לביקורי משפחות בסיסיים יש גם ביקורי עורכי דין שהם מחוץ להאזנת השירות, וכך כמובן צריך במדינה דמוקרטית. אבל בואי נגיד שהגם שרוב עורכי הדין עושים מלאכתם נאמנה, יש גם כאלה שמעבירים מידע וגם טלפונים. לכן גישה לטלפונים ציבוריים היא פתח להרבה מאוד בעיות".
בתקופתי כנציבה נדרשתי לסוגיה הזו, כי כבר אז הצליחו להבריח טלפונים לאסירים ביטחוניים וזה היה רק טלפון, היום הברחת סמארטפון מסוכנת פי כמה, כי זה מחשב לכל דבר שנמצא בידי אסירים חכמים שמסוגלים לעשות איתו הרבה יותר מאשר לדבר. אבל כשגלעד ארדן ניסה לקדם את החסמים לטלפונים הציבוריים, היה לי ברור שהשב"כ וצה"ל, בדיוק כמו שראינו באירוע הבריחה האחרון, יתחילו לשאול מה יקרה אם החסמים ידליקו את הגדה ומה יקרה אם הג'יהאד יתחיל לשגר רקטות", הוסיפה.
לדבריה, "חשש, חשש, חשש. המילה הזו מלווה אותנו כבר שנים, ואני חושבת גם בתור אזרחית וגם בתור מי ששירתה בארגוני הביטחון שאנחנו מנהלים את עצמנו יותר מדי על בסיס החשש שמא משהו יקרה. הארגונים יודעים לבצע את העבודה ואי אפשר להסתובב כל הזמן בתחושה שכל צעד שהם יעשו יבעיר את השטח".
הארגונים רוצים לפעול, אבל המדינה קושרת להם את הידיים?
“גם וגם. השב"כ והצבא, מתוקף תפקידם והמידע שיש ברשותם, אולי מעדיפים שלא יהיה יותר מדי רעש בתוך בתי הסוהר כי יש לו השפעה על הרחוב. היום החיכוך בין הדרג המדיני לדרג המקצועי הרבה יותר גלוי. גם בעבר הוא היה לא נוח, אבל לפחות הוא נשמר יותר בשקט. למשל האירוע במירון. אני יכולה להעריך את מפקד מחוז צפון, ניצב שמעון לביא, שקם ואמר עוד באותו לילה מיד אחרי האסון שהאחריות הכוללת היא עליו לטוב ולרע. מזמן לא שמענו אמירה כזו. לא הייתה אמירה דומה מהמפכ"ל, ואילו השר הממונה אמיר אוחנה בכלל שתק, ואחרי דממה של כמה ימים הוא הכניס איזה מושג מעניין, ‘יש אחריות, אין אשמה'. המשמעות היא שדרג מדיני רחב היה מעורב כך או אחרת בקבלת ההחלטות".
היא אישה תוססת ופעילה חברתית עסוקה. לפני שהפכה לנציבת שב"ס כיהנה כקצינת ח"ן ראשית בצבא. מי שהייתה פורצת דרך לנשים בהנהגה הבכירה ממשיכה לעסוק בתחומי ביטחון ומגדר גם כיום. אדטו חברה ואחת ממייסדות “פורום דבורה", שעוסק במדיניות חוץ וביטחון לאומי, ויו"ר ארגון “גשר", הפועל לחיבור וחיזוק הקשר בין חלקי העם ובין מדינת ישראל ליהודי התפוצות.
“גשר עשה קפיצת מדרגה עצומה בשנים האחרונות", היא מאפיינת. “בתחילה עסקו בארגון בעיקר בצעירים ובני נוער ובמפגשים בין דתיים לחילונים. ואני באתי ואמרתי, זה בסדר גמור, הבנתי אתכם, אבל אם אנחנו רוצים להשפיע על החברה, אנחנו צריכים שגרירים לחיבור בין החלקים השונים".
כך הוקם מכון גשר למנהיגות: “חיברנו אנשים מכל הקבוצות והמגזרים והוצאנו אותם לשבוע היכרות עם קהילות בעולם שגם בהן יש שוני מגזרי ולמרות זאת הן חיות באחווה ובחיבור מלא. התנאי היה שכשהם יחזרו, הם יעשו עם זה משהו בישראל". 380 שגרירי השפעה חברתיים צמחו מהמפגשים הללו וממשיכים להשפיע על הארץ ומתוכה לתפוצות. “החוסן החברתי הוא מרכיב משמעותי בביטחון הלאומי", אומרת אדטו בפשטות.
גאוותה הגדולה על הסללת התפקיד שביצעה בשב"ס ובצבא לנשים אחריה. “לפעמים מכתירים לפורצי דרך אנשים שהיו בתפקיד מסוים, וזו טעות בעיניי, כי פריצת הדרך היא התפקיד שעשית שאפשר המשכיות לבאות אחרייך", היא מבארת. “אני קיבלתי את שב"ס עם שתי מפקדות כלא, אחת מהן כמובן בנווה תרצה, וכשסיימתי היו שבע מפקדות בבתי סוהר, כולל בתי סוהר גדולים וביטחוניים, והייתה אישה ראשונה בדרגת תת־גונדר ושתי קצינות מוכשרות שמיניתי ושהפכו לימים לנציבות הבאות. זו הכוונה לפריצת דרך ושינויים חברתיים ולא לאירועים חד־פעמיים רבי־תהילה וזוהר שמסתיימים ובזה תם הטקס".
מה ההבדל בין צה"ל לשב"ס?
“פריצת הדרך של הנשים בשירות בתי הסוהר קפצה בסדר גודל לעומת הצבא. בשב"ס מונתה תת־גונדר כבר בתקופתי, ומאז צמחו שתי גונדריות ושתי נציבות. אבל מאז שעזבתי את הצבא כקצינת ח"ן ראשית לקח לצה"ל עשר שנים עד שמונתה האישה הראשונה, אורנה ברביבאי, לתפקיד אלופה באכ"א, וחלפו עוד 11 שנה עד שמונתה פרקליטה צבאית ראשית בדרגת אלוף. כך שלארגונים הגדולים בישראל יש הרבה מה ללמוד משב"ס מבחינת מיצוי פוטנציאל הנשים".
איך היה המעבר מהצבא לשב"ס?
“כשהייתי בצבא לא שתיתי קפה, ואז הגעתי לשב"ס, ארגון גברי ששותים בו קפה שחור חזק, ואני עם כוס התה והעשבים. אני זוכרת ששמעתי רחש סביבי. הייתי מוזרה בכל מקרה. נפלתי עליהם כמו חייזר: גם מישהי שלא צמחה מבפנים, אפילו לא שוטרת שתפסה עבריינים ומכירה אותם ולכן יכולה גם לשמור עליהם. באתי מהצבא, הקפיצו אותי בשתי דרגות לצורך התפקיד, שזה כשלעצמו היה לצנינים בעיניהם, ובנוסף אני אישה, מה לעשות. לפני 20 שנה זה היה הלם טוטאלי. מה זה להציב אישה בראש ארגון ביטחוני, איך זה בכלל יכול להיות? ואחרי כל זה אני גם שותה תה. אבל אז קרה דבר מעניין, לאט־לאט גם חלק מהמפקדים הגיעו לפגישות העבודה עם תה במקום קפה. הייתה תחושה שהארגון מתאים את עצמו לראש החדש".
אולי הם רצו להיות נחמדים אלייך כדי שלא תשתי תה לבד?
“זו יכולה להיות פרשנות אחת", היא צוחקת, “אבל אני חושבת שזה היה הרצון לאותת לי שהם מוכנים לקבל את השינוי ולהתאים את עצמם אליו. אבל אז קרה דבר הפוך: בגלל שהייתי המון בשטח וביקרתי במתקני הכליאה ביום וגם בלילה, באופן מתוכנן וגם בהפתעה, פגשתי את החיים האמיתיים ואת הסוהרים שמציעים לי כוס קפה עם הל, ולא יכולתי לסרב כדי לא להעליב. כך קרה שמביקור לביקור הקפה השחור נכנס לחיי ותה העשבים נשאר בעיקר אצל המפקדים".
איך הם התייחסו אלייך?
“שב"ס היה רגיל שכל מי שמגיע לתפקיד חדש, מביא איתו את האנשים שהוא סומך עליהם. וכשאני הגעתי, בגלל שידעתי שאני מראש נכנסת במינוס 300 מעלות, אמרתי לפיקוד הבכיר: ‘אני יודעת שאתם לא סומכים עליי, אבל אני סומכת עליכם, ואם תוכיחו לי שאני צודקת, אני מתחייבת שלא אביא לפה אף אחד מבחוץ'. וכך היה".
ואיך היה החיבור אלייך כאישה?
“באולמות הדיונים תמיד היה קר, ולגברים אף פעם לא קר. אז מתוך התחשבות לבשתי חולצות עם שרוולים ארוכים. אחרי כמה ימים ניגש אליי אחד הבכירים ואמר לי, ‘סליחה שאני שואל, אבל יש לך איזו בעיית עור? כי את כל הזמן עם שרוולים ארוכים'. אמרתי לו, יש לי בעיית התחשבות. גם השילוט היה מצחיק. עד בואי היה כתוב בשלטים ובמסמכים ‘לשכת הנציב', וכשהתחלתי לכהן כנציבה, לא שינו את הכיתוב אלא הוסיפו את האות ה'".
לדבריה, "באותה תקופה היה מקובל לכנות אותנו ‘אדוני הנציב', אבל מפקד בית סוהר ביטחוני אמר לאנשים שלו, ‘אני לא אקרא לאדטו גבירתי הנציבה בשום מצב'. לימים הוא היה אחד המפקדים הכי מפרגנים ויעילים שלי. בשיחת הסיכום לפני פרישתי מהתפקיד הוא אמר לכל הסגל: ‘גברתי הנציבה, טעיתי בגדול'. וכשפרשתי הגישו לי ברכה ובה אקרוסטיכון של שירות בתי הסוהר, ובאות ב' הם כתבו ‘ביצים - פריט לא רלוונטי, כי הביציות ניצחו בגדול'".
במשמרת שלה היה על אדטו לנהל משברים ומצבי קיצון. הבולט שבהם היה מאסר השר אריה דרעי בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים. “היה לי הכבוד המפוקפק להיות אחראית על בתי הכלא בתקופה שבה אריה דרעי, שר בישראל, הורשע בפלילים ונכנס למאסר", היא אומרת.
“בזמן הזה נחשפתי באופן בלתי אמצעי לפוליטיקאים, חברי כנסת ושרים בכל מה שלא קשור לתפקידם המקצועי. הופעלו עלינו מערכות לחצים בלתי סבירות ובלתי נפסקות סביב תנאי המאסר והביקורים של דרעי. כולם רצו לבקר אותו כל הזמן, והם השתמשו בחסינות שלהם שמאפשרת להם להיכנס למתקן ציבורי כדי לפקח על הגוף המקצועי ולבדוק שהוא מבצע את תפקידו כראוי. זה לגיטימי בתנאי שלא כולם רוצים פתאום לממש את זכותם הפוליטית רק במתקן כליאה אחד. לפעמים שלושה חברי כנסת ושני שרים מדי יום".
הבהרתי להם שיש בכך פגיעה בעקרון השוויון, ושאי אפשר לנהל ככה בית סוהר. לא ייתכן שמפקדי וקציני המתקן יהיו עסוקים כל היום בלמצוא משרדים לחברי הכנסת ובקבלת פנים לשרים. הסברתי, וכמעט הורידו לי את הראש. לאורך כל הדרך היו דרישות ובקשות מיוחדות, וטלפונים מוזרים אליי שאמצא את היועץ המשפטי של שב"ס כי לא תופסים אותו ויש בקשות של האסיר דרעי שהוא צריך לאשר. צריך להבין שבתקופה ההיא אריה דרעי היה נערץ על שליש מהאוכלוסייה של מדינת ישראל ובאותה מידה על שליש מהסגל שלי", הוסיפה.
לדבריה, "אנשי שב"ס הרי לא שונים מהציבור, ולכן היה צורך לנקוט בצעדים שיאפשרו שקיפות מלאה ולנהל את המאסר תחת הזכוכית המגדלת של התקשורת. וזה היה לא פשוט, כי היו בקשות לאשר חופשות שלא מן המניין או ניסיונות לקדם תקנה שאסירים בעלי משפחה ברוכת ילדים יקבלו ביקור משפחות פעמיים בשבוע ולא פעם אחת כמקובל כי מספר המבקרים מוגבל".
הופעלו עליכם לחצים לשיפור בתנאי הכליאה של דרעי?
“לא, כי מלכתחילה לא שמנו אותו בתא של שמונה אלא בתא של שניים. בכל זאת הייתה התייחסות והבנה שהוא צריך את חייו".
ואסירים אחרים לא צריכים את חייהם?
“לא כולם. יש כאלה שמסתדרים בקבוצה גדולה".
איך התמודדתם עם עצרת הרבבות ברחבת הכלא ביום כניסת דרעי לשם?
“היה לי ברור שזה הולך להיות חתיכת מבצע, ולכן ביקשתי תצ"א וחלוקת גזרות כדי להיערך מבחינה ביטחונית, אבל בשב"ס הסתכלו עליי כאילו מה אני רוצה מהחיים שלהם. כי מה, זה האסיר המפורסם הראשון שנכנס לכלא? לא הייתה בכלל הבנה של משמעות האירוע. וביום של הכניסה פנו אליי ואמרו שאשתו של דרעי צריכה להניק את התינוקת. אמרתי להם, אין בעיה, תפתחו לה את דלת הכניסה לחדר צדדי שתניק ותחזור לעצרת. סיימנו עם העצרת, נכנסתי לתדרוך עיתונאים ואחד מהם שאל, למה היחס המועדף לאשתו של דרעי? אמרתי לו, הייתי מסייעת לאשתו של כל אסיר להאכיל את התינוק שלה".
ולמרות העיסוק האינטנסיבי באסיר דרעי, אדטו השתדלה להתפנות לנושאים דחופים אחרים. האינתיפאדה השתוללה במלוא עוזה, מספר האסירים הביטחוניים הלך וגדל, ומלבדם היו גם האסירים הפליליים, שבניגוד לסגל קיבלו את המינוי שלה בטבעיות.
“האסירים מאוד כיבדו אותי", נזכרת אדטו. “קראו לי ‘גברת אדטו', ‘גברתי הנציבה' ופרגנו להחלטות שקיבלתי. בדרך כלל בית סוהר שיש בו מפקדת אישה נהנה מרמת אירועי אלימות נמוכה יותר. יש משהו בשיח הלא כוחני ויותר ענייני שמייצר איזו רגיעה. ויחד עם זאת יש גם ניסיון תמידי לנצל חולשות. האסירים כל הזמן בוחנים את המדיניות ולא מפסיקים לחפש חריקות וסדקים. ולכן התגובה צריכה להיות מאוד תקיפה ועקבית".
למשל?
“למשל כשהאסירים הביטחוניים ביקשו להכניס את התינוקות בזמן ביקורי המשפחות לצד שלהם בעשר הדקות האחרונות, כדי שיוכלו לחבק אותם, החלטנו לאפשר להם, למרות שאי אפשר להעביר תינוק דרך מגנומטר. אבל ביום שמצאנו טלפון מוברח באחד החיתולים, הודעתי שאין יותר חיבוקי תינוקות, כי הכלל הוא קודם כל ביטחון ורק אחר כך יחס הומני. אותו המקרה היה עם תבלינים. הם ביקשו וקיבלו אישור להכניס תבלינים משלהם לכלא, אבל ביום שמצאנו טלפון קטן מוחבא בתוך לימון, נגמרה חגיגת התבלינים".
כיום יש לא מעט תלונות על תת־תנאים בחלק מבתי הסוהר.
“הביקור הראשון שלי בכלא שאטה כנציבה עשה לי פלאשבק לילדות. כי נולדתי בקריית טבעון ומדי פעם נסעתי עם הוריי לגן השלושה בסחנה וראיתי משם את המפלצת הענקית שהיה בית הסוהר. וכשהגעתי לשם כנציבה וראיתי את המפלצת מבפנים, אמרתי שאולי היה לי עדיף להמשיך לראות אותה רק מבחוץ. הדבר היחיד שהייתי משאירה בכלא זה את תחנת הרכבת בתור מונומנט. את כל השאר הייתי הורסת. זה לא מקום ראוי למחיה, אין מיזוג, יש בקושי אוורור".
גם כלא דמון לא להיט, ואת היית זו שפתחה אותו.
“קיבלתי את שב"ס כשבית הסוהר דמון על הכרמל כבר היה סגור. זה המקום שלימים קרה בו אסון השריפה הנורא. אבל בצוק העתים, כשמספר האסירים הביטחוניים גדל, פתחתי אותו לשב"חים, זאת הייתה אחת הטעויות הגדולות, כי הוא קיים עד היום, אבל לא הייתה לי ברירה. מבחינת תנאי הכליאה במתקנים אנחנו חצויים לגמרי. יש מתקנים מתקדמים ויש מיושנים עם תשתיות רקובות. באיילון או שאטה נמצאים 12 ולפעמים גם 16 אסירים בתא עם שירותים ומקלחת אחת, וזה לא אנושי".
"לעומת זאת בכלא הדרים יש שניים־שלושה אסירים בתא, המבנה חדיש, הדלתות חשמליות, לא צריך להסתובב עם צרור מפתחות. יש בזה גם חיסרון, כי התקפת סייבר על בית סוהר שכולו דיגיטלי ומאובזר, בדומה להתקפה שהייתה על בית החולים הלל יפה, היא אסון לאומי, ולא הייתי רוצה להיות מפקדת כלא ביטחוני שכל הדלתות שלו נפתחות וכל המידע על המשכי המאסר נמחק", אמרה.
איך מתמודדים עם סכנות כאלו?
“יש גיבויים, וגם תוכניות בנייה שאומנם היו על הפרק לאורך כל השנים והשתנו תוך כדי תנועה. כרגע יש תוכנית ממשית לבניית מתקן כליאה ענק במגידו שיהיה מתקדם ביותר ויכיל אלפי אסירים".
יש לא מעט מקרי התאבדות בכלא, גם של אסירים מפוקחים. איך זה קורה?
“מי שגמלה בלבו החלטה גמורה לשים קץ לחייו, ימצא בסופו של דבר את הפרצה הקטנה שתאפשר את זה. ישראל היא אחד המקומות הבודדים בעולם שיש בו בתי כלא עם שירותים ומקלחת סגורים בדלת אטומה כדי לשמור על פרטיות האסירים. וזה המקום היחיד שאי אפשר לראות מה קורה בו, והרוב המוחלט של מקרי האובדנות התרחש שם. מה עשו לאחרונה? החליפו לדלתות סמי שקופות שאי אפשר לראות דרכן את הגוף והפרטים, אבל כן רואים את הדמות והוסיפו גם מכשור לאסירים בסיכון, שמזהה ומצפצף אם הדופק מתחיל להאט".
אדטו נישאה בגיל צעיר, התגרשה פעמיים, וכיום היא בת 66, אם לשלושה וסבתא לארבעה. בשנים האחרונות היא בזוגיות עם רופא אורתופד שהוא גם מהנדס וגם טייס לשעבר ובעיקר נגר שמסתת שולחנות מעוצבים לסלון שלה. כשעמדה להשתחרר, חשבו שתפנה לפוליטיקה.
“הייתי תפוח האדמה הלוהט וכולם חיזרו אחריי", היא מחייכת. “אבל בלבי גמלה החלטה חד־משמעית לא להתקרב לכנסת, כי האינטגריטי היה נר לרגליי וידעתי שפוליטיקה ויושרה לא הולכות ביחד. ויתרתי גם על הצעות להצטרף לרשויות המקומיות, כי עסקתי מספיק בביטחון, חינוך ופינוי אשפה. רציתי משהו חדש".
החיים החדשים כללו כהונה כסגנית התאחדות בתי הסוהר הבינלאומית ופתיחת חברת ייעוץ וניהול בתחומי מודיעין, טרור והקצנה דתית במקומות יוצאי דופן כסיירה לאון, דרום סודן וטנזניה. כיום היא עמיתה ומרכזת את נושא בתי הסוהר וטרור במכון לחקר הטרור במרכז הבינתחומי.
ובכל שנות פעילותה היא מקדמת את זכויות הנשים. “אני לא חושבת שיש חיילת או קצינה שעברה מסלול שלם במערכת הצבאית ולא הוטרדה ברמה מסוימת", היא קובעת בצער, “אבל החיילות היום מודעות לזכויות שלהן, והן יודעות שיש למי לפנות ואם זה לא עובד מבפנים, הן יוצאות החוצה".
את הוטרדת?
“בשב"ס לא הוטרדתי, כי הייתי הבוס, אבל במערכת הצבאית היו כמה אפיזודות. אף אחת לא הגיעה לכדי אירוע קשה, כי ידעתי להדוף אותן במועד".
למרות הזמן וההתקדמות, עדיין נשמעים רעשי רקע סביב שילוב הנשים ביחידות הלוחמות.
“בשיחת הפרידה אמרתי לרמטכ"ל שעשינו עבודה נהדרת בתחום, אבל שאני יכולה לצפות מראש את שיירות המתנגדים עולים אליו לרגל ואת מצעד השמרנים והרבנים שיגיעו אליו כדי לנסות לעצור את התהליך. ולא טעיתי. עד היום שילוב הנשים הוא מלחמת עולם. מספיק לשמוע את ח"כ אבי מעוז מדבר על התפקיד המיותר של יוהל"ן בצבא. אבל החיים חזקים, ונשים מתקדמות בכל ארגון למקומות הבכירים ביותר".
ולא שזה פשוט וקל: “בשלבים הראשונים כל המשכורת שלך מופרשת לטובת המטפלת. אצלי הייתה שותפות בריאה עם בעלי לשעבר, ואחר כך הילדים גידלו את עצמם והיו עצמאיים מגיל מאוד צעיר. ועדיין הייתי משקיעה. חברותיי בבה"ד 12 היו מסתכלות על השעון ואומרות לעצמן, כבר האכילו ורחצו את הילדים? יופי, עכשיו אפשר לצאת הביתה. ואם הילד התקשר, הן היו אומרות לו, תזמין פיצה. אני הייתי עוזבת את הבית בבוקר כשהצלחות מוכנות עם האוכל שרק צריך להכניס למיקרו ולחמם. וכשחזרתי הביתה, עם מדי האלוף משנה הייתי תופסת את המטאטא ומכניסה בגדים למכונה. השכנה שלי הייתה מכנה אותי פועלת מכרה - יוצאת בחושך וחוזרת בחושך, אבל הילדים למדו שצריך לחלום ולהעז ועם כל הקשיים והתסכולים להגיע להצלחה ולעצמאות".
היית שנים במדים, במערכת קשוחה ומאופקת, כמעט בלי איפור ותכשיטים. היום את מתפרעת?
“הנשיות הייתה חשובה לי כל הזמן, ותמיד הלכתי לפי החוקים, אבל עם נעלי עקב ולק ורוד או כסוף ועגילים וטבעת ככל שהתירו התקנות. כשהתמניתי לקצינת ח"ן ראשית, הסתכלתי קצת לצדדים ואמרתי לעצמי, למה אנחנו צריכות להיות כל כך מאופקות? והוספתי עוד טבעת ועוד צמיד, והחלפתי את הכומתה המגעילה לנשים שנראתה כמו כרבולת לכומתה הרגילה. הלכתי למטכ"ל ואמרתי להם, אם גם הנשים ילכו בכומתות רגילות, זה יעלה פחות כסף. ושיניתי את התיק ונעלי הגולדה לצבעים יותר נחמדים. ואז באתי לשב"ס וקיבלתי חום. כולן היו עם לק אדום זוהר, ושיער פזור ועגילים ארוכים. נשמתי עמוק והבלגתי ונתתי דוגמה אישית עם עגילים צמודים ושרשרת עדינה וצבע לק סולידי".
והיום?
“מיד אחרי שהורדתי את המדים התחלתי להשתולל. לבשתי אדום עם עגילים אדומים וטבעת אדומה. וסט דומה בטורקיז ובכתום. הייתי צריכה להתפרע. לקח זמן והטירוף שכך קמעה. אני יכולה להגיד שגם היום, בכנסים הבינלאומיים כשכולם מחויטים ומהודרים, אני תמיד עם משהו נשי, מגפיים, חגורה עם נצנצים. אני מתלבשת בהתאם לגילי. אני לא אוהבת שנשים מתלבשות בבגדים של הבנות שלהן, בטח לא של הנכדות שלהן. אבל אני לא אלבש מחויט. זה לא הסגנון שלי. ואם אני חייבת, תמיד יהיה איזה טוויסט קטן של פרח צבעוני רקום על המכנסיים המחויטים".