מחר ישתתף דביר שנרב לראשונה במרוץ השנתי "רצים בצבע", שאותו מקיימת עמותת נט"ל - נפגעי טראומה על רקע לאומי - למען נפגעי פוסט־טראומה על רקע מלחמה וטרור. המרוץ המסורתי, שיתקיים  זו השנה השמינית, ייערך הפעם בסימן משתתפים ש"רצים עבור מישהו", כלומר בן משפחה שנהרג.

מתוקף כך, שנרב, בן 21 וחצי מלוד, הבן השלישי במספר מתוך 12 ילדיהם של הרב איתן שנרב ורעייתו שירה, ירוץ עבור אחותו, רנה שנרב ז"ל, שנרצחה ב־23 באוגוסט 2019, בהיותה בת 17, בפיגוע ממטען מאולתר במהלך טיול משותף עם דביר ועם אביה במעיין דני שלמרגלות היישוב דולב. דביר, המשרת זה כחצי שנה בצה"ל, נפצע  באורח קשה באותו פיגוע.

רנה שנרב ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)רנה שנרב ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)


"ארוץ 10 קילומטרים", מספר שנרב. "רצתי לפני כשנה את מרתון תל אביב ואני מתאמן באופן כללי על ריצה. אחרי הפיגוע התחלתי להתאמן עם מאמן אישי. הוא ליווה אותי מבית החולים, וכל תהליך השיקום היה צמוד אלי. המאמן הזה היה חלק מקבוצת ריצה של נט"ל, והמון כלים שהוא קיבל מהעמותה הוא העביר אלי".

כמו מה למשל?
"הריצות היו המרכיב המשמעותי ביותר בתהליך השיקום שלי, גם נפשי וגם פיזי. את הריצות הייתי עושה יחד עם המאמן, ובכל הריצות היה לנו שיח על החיים, על ההתמודדות ועל השכול. זה משהו שמאוד בנה בי יציבות ונתן לי המון כוח להמשך. הוא זה שסיפר על המרוץ. הייתי רץ איתו לבד, ואחר כך הצטרפתי לקבוצת ריצה שהוא המדריך שלה, 'רצי דני לוד', על שמו של דני גונן ז"ל שנרצח באותו המעיין שבו היה הפיגוע שלנו. כל הקבוצה תגיע למרוץ הזה".

מי שעוד תשתתף במרוץ לראשונה היא לירון ציטרון, 41, עובדת בחברת תוכנה מפתח תקווה, שתרוץ לזכר דודתה אילנה נאמן ז"ל ולזכר בן דודתה סמל אלון פיינטוך ז"ל. נאמן נרצחה ב־15 במאי 1974 בהיותה בת 17 וחצי בפיגוע במעלות, שבו נלכדו כבני ערובה תלמידים מצפת שלנו במעלות. במהלך ניסיון החילוץ נרצחו 22 מבני הערובה, ונאמן ביניהם. "אילנה הייתה בטיול הזה עם אחות נוספת במשפחה, רונית, שניצלה", מספרת ציטרון. "שתיהן רצו לברוח, רונית הייתה אז בכיתה ט', ואילנה אמרה לה: 'תברחי את, כדי שלאבא לא יכאב על שתינו'".

אילנה נאמן ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)אילנה נאמן ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)


פיינטוך ז"ל, מחיל השריון, בן 19 בנופלו, בנה של יהודית, אחות נוספת של אמה של ציטרון, נהרג ב־3 באוגוסט 2006 בקרב בדרום לבנון במהלך מלחמת לבנון השנייה, עת ספג טנק המרכבה שלו פגיעה ישירה וקטלנית של טיל נ"ט שנורה על ידי חיזבאללה. הוא נפצע אנושות, פונה לבית החולים רמב"ם שבחיפה, ולאחר שעות אחדות מת מפצעיו.

"הגעתי למרוץ מפרסומים, וגם חברה שהשתתפה בעבר המליצה", מספרת ציטרון. "כשקראתי לעומק את מטרות המרוץ זה עוד יותר נתן לי דרייב להשתתף כדי להנציח את שני בני משפחתי. במרוץ מחר אבחר במסלול של 5 קילומטרים. אני
משתתפת מדי פעם במרוצים שונים, והפעם ארוץ עם בעלי, יריב".  

אלון פיינטוך ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)אלון פיינטוך ז''ל (צילום: באדיבות המשפחה)

לבחור בחיים

במרוץ, שיתקיים החל מהשעה שמונה בבוקר בגני יהושע תל אביב, ישתתפו כ־4,000 רצים - בהם לוחמים בעבר ובהווה, תלמידי מכינות, בני נוער, צעירים מהארץ ומהעולם וגם רצים מקצועיים וקבוצות ריצה תחרותיות -ויזניק אותו שר הביטחון בני גנץ. מטרת המרוץ היא להעלות את המודעות לפוסט־טראומה על רקע מלחמה או טרור ולגייס תרומות על מנת שהעמותה תוכל להמשיך להעניק את הסיוע הנפשי לכל אותם מתמודדים.

המרוץ מאופיין בצבעוניות שלו בשל אבקות הצבע הנזרקות על הרצים שכמו נותנות צבע לפוסט־טראומה, אותה פציעה שאינה נראית לעין ושרבים כלל לא מודים או אפילו מודעים לכך שהם מתמודדים איתה. יובילו אותו קבוצות הדגל של נט"ל "רצים עם רמי" - קבוצות ריצה והליכה במתכונת ייחודית לאנשים המתמודדים עם פוסט־טראומה על רקע טרור ומלחמה, הפועלות בירושלים, תל אביב ומודיעין.

"שנת 2021 הייתה בסימן פוסט־טראומה, ואנחנו רואים כי מתחילת השנה ועד היום חלה עלייה של כ־33% בפניות לוחמים משוחררים לקו הסיוע של העמותה, בהשוואה לשנת 2020", אומרת מנכ"לית עמותת נט"ל אפרת שפרוט. "המקרה המזעזע של איציק סעידיאן הוביל לוחמים משוחררים רבים לפנות ולבקש סיוע ולא להתמודד לבד עם מה שעובר עליהם, וכך חל זינוק של 560% בפניות לקו הסיוע של נט"ל באותו שבוע של המקרה בהשוואה למרץ 2021. אלפי אנשים ירוצו מחר למען אותם מתמודדים הסוחבים את אותה טראומה שאינה מרפה, ואנחנו כאן עבורם".

איציק סעידיאן (צילום: חדשות 12)איציק סעידיאן (צילום: חדשות 12)


עבור ציטרון, הסיפור של דודתה אילנה ז"ל תמיד היה ברקע. "השם השני שלי הוא אילנה", היא אומרת. "תמיד התעניינתי, תמיד סיפרו את הסיפור, מי הייתה אילנה, מה היא אהבה לעשות. אחרי שאילנה נרצחה, סבא שלי לא נתן לשקוע באבל, לא אסר על ילדיו האחרים לצאת לטיולים. תמיד רצה שנזכור את אילנה, שבין היתר הייתה ספורטאית ואהבה בעלי חיים. לזכור ולא לפחד לדבר על זה. לשמר את הזיכרון שלה, אבל לא לשקוע באבל. המוטו היה לבחור בחיים. זה סיפור שחי לגמרי במשפחה עד היום, כל שנה יש אזכרה".

ספרי על אלון ז"ל
"כל בני הדודים במשפחה שלנו קרובים אחד לשני. אצל סבא וסבתא שלי ז"ל כל 20 הנכדים היו נפגשים כל שבת. תמיד הייתה שמחה כשנפגשים. אירועים משפחתיים, גיוסים, הכל חגגו אצלם. אלון היה מלח הארץ, אהב טיולים, היה חברותי מאוד. אחרי שהוא נהרג בחרנו להמשיך להנציח אותו: המשפחה עשתה צעדות לזכרו ובחרה להמשיך בחיים ולהנציח את הדברים הטובים. המשפחה לקחה כוחות מהמקרה של אילנה, שקרה לפני שנים. אמו של אלון, שהיא גם אחות שכולה, בחרה באותה דרך כמו אבא שלה - לגדל את הילדים והנכדים עם שמחת חיים ותמיד לזכור את אלון, את הצד החיובי, ולעשות דברים שהוא אהב. התחתנתי שבוע וחצי אחרי שאלון נהרג. זה היה קשה, אבל המשפחה באה לכבד אותי באירוע".  

"בחרתי בדרך התמודדות שבה הקושי והגעגוע מלווים אותך, אבל לא מכניסים אותך לחור שחור", אומר שנרב. "אני מאוד נמצא במקום של הזיכרון והגעגוע, אבל במקביל לא מוריד רגל מהגז, עושה דברים שאני אוהב וממשיך להתפתח גם בצבא וגם מחוצה לו. הגעגועים תמיד שם. רנה ז"ל הייתה קטנה ממני בשנתיים, היינו בקשרים מאוד טובים. מעלינו היו שתי אחיות נשואות, אז היא ואני היינו הגדולים בבית, והיה לנו קשר מאוד מיוחד. אני הכי חווה את החסר שלה בסעודות שבת בבית, שבהן כולם יושבים יחד. זה ללא ספק המעמד שבו הגעגוע גובר".

לו יכולת, מה היית מספר לה היום?
"הייתי משתף את רנה בכך שהיא חלק משמעותי בהצלחות שאני חווה. אני מרגיש שהיא מלווה אותי בהצלחות שלי. לפני פחות משנה, למשל, רצתי 42 קילומטר במרתון תל אביב, וזה היה לי מאוד משמעותי. גם הייתי מספר לה על הגיוס לצבא לתפקיד משמעותי".

איך נראה תהליך השיקום שעברת?
"את השיקום הנפשי אי אפשר להגדיר, ואילו לגבי שיקום פיזי, חודשיים אחר הפיגוע התחלתי כבר לתפקד כמו שצריך. בהמשך הדרך עברתי ניתוחים נוספים. גם אחרי הגיוס עוד הייתי צריך להתאשפז כתוצאה מההשלכות של הפיגוע. אבל אני מרגיש שבתחום הפיזי התגברתי על זה, ואילו התחום הנפשי זה משהו שמלווה אותי ואני לא הולך להילחם בו".

הסיפור של כולנו

שניהם מתרגשים לקראת ההשתתפות במרוץ. "עד היום כל המרוצים שרצתי היו על שם אנשים שלא הכרתי באופן אישי", אומרת ציטרון. "הפעם התחושה היא שאני ממשיכה, שאני רצה בשבילם, כל הכוחות שיש לי למרוץ הם בגלל העניין האישי. במותם הם ציוו לנו את החיים. אנחנו משפחה מאוד אוהבת, ואני מרגישה קרובה לשניהם למרות שנולדתי אחרי שאילנה נרצחה. אני מרגישה צורך עז לשמר את הזיכרון שלהם ולרוץ בשבילם, ואני כבר מספרת את הסיפור שלהם לדור הבא".

"אני חושב שזה מרוץ מאוד מיוחד שמחבר אליו מגוון אנשים שרצים למען מטרה מאוד מיוחדת וחשובה", אומר שנרב. "אני אישית לא מוגדר כפוסט־טראומטי, אבל יכול לחוות ולהרגיש את הקושי של אנשים שעברו אירועים מטלטלים כאלה ואחרים. אני חושב שהמרוץ בא לאפשר להמון אנשים – תכל'ס לכל עם ישראל - לבוא ולכבד את האנשים שמתמודדים עם קושי יומיומי. אני מאוד מאמין בחיבור. אני יודע שהסיפור שלנו הוא לא הסיפור של משפחת שנרב בלבד, אלא של כל עם ישראל. כך גם במקרה של כל אדם אחר שחווה טראומה על רקע לאומני: זה לא רק הסיפור שלו, אלא של כולנו. המרוץ הזה בא להמחיש זאת, לחבר ולחזק את כולם".