"עסק עוזבים בשיא, לא בתחתית": הבעלים של "קפה פינגווין" מסביר על החלטתו להיפרד

הטלפון של אילן אופנהיימר לא מפסיק לצלצל. מרגע היוודע הבשורה על סגירתו של “קפה פינגווין”, מהמוסדות המיתולוגיים בנהריה, אחרי 82 שנה, המקום העמוס גם בימים שבשגרה - מלא עד אפס מקום.

אופנהיימר מסביר כי מכל רחבי הארץ מגיעים אנשים שרוצים להיפרד מהמקום, שנקשר אצל חלקם לרגעים החשובים בחייהם. “ידעתי שיהיו תגובות, והן נעות מבכי ודמעות לחיוך וצחוק”, מספר אופנהיימר בן ה־75. “אנשים מספרים לי איך הכירו את בת זוגם במקום, איך התחתנו פה, בילו פה - וזה עוד כלום לגבי הסיפורים של תושבי נהריה”.

כך הפך המפעל הנטוש בנהריה למקום שוקק חיים לקהל שאוהב תרבות

איך אתה מרגיש עם זה?
“המון אמוציות. זה לא פשוט, בייחוד לאור העובדה שאני מנהל עסק שעובד טוב. ביום שישי האחרון הגענו ל־300 סועדים בערב. אבל איך סבתי האהובה אמרה? ‘עסק עוזבים בשיא, לא בתחתית’. הגיע הזמן לסגור”.

למה בעצם?
“לא החלטתי לבד. יש לי שותפה, אחותי חנה צדוק, שתחיה, הגדולה ממני בעשור ואנחנו מסתדרים שיגעון. חשבנו על הצעד הזה כי אנחנו רואים מה קורה בסביבה הקרובה, ויודעים שלפי הסטטיסטיקה, עסק מתפורר אחרי שהוא עובר לדור שלישי - ולא בגלל ניהול לא נכון. לאחותי יש שני ילדים ולי יש שלושה, בסך הכל מדובר בחמישה ילדים.

כשחמישה אנשים מעורבים במקום, אף פעם לא תהיינה החלטות זהות. לכל אחד האינטרסים שלו. הקדמנו תרופה למכה אופציונלית. הכי אגואיסטי מצדי היה להמשיך לנהל את הפינגווין ולהרגיש כמו מלך העיר. אבל זה לא אני. המשפחה מעל לכל, ואת הערכים האלה למדתי מאבא שלי. אני מאמין שהוא היה גאה בי על המהלך הזה, כי אני חושב שערכים משפחתיים הם הבסיס לכל עסק”.

אורחת קבועה מהוליווד

“קפה פינגווין” נוסד על ידי אביו של אילן, ארנסט אופנהיימר, שניהל עסק מצליח בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה. “הוא ניהל כלבו של בגדים ובקומה העליונה הייתה מכונת קפה, אבל מעבר לזה לא היה לו שום ניסיון בתחום המסעדנות”, אומר אילן. “בשנת 1936 ברחו אבי ומשפחתו מאימת הנאצים ועלו לישראל.

אבי ניסה להשתלב בעבודה חקלאית, אבל אחרי שביקשו ממנו לשתול גזר והוא שתל הפוך, הוא הבין שזה ענף שהוא לא יתפרנס ממנו. ‘קפה אני יודע לעשות - אז זה מה שאעשה’, אמר לעצמו. הוא שמע שהרבה יקים מגיעים לנהריה, אז החליט לקנות בשדרות הגעתון בעיר בית קפה קטן עם מקומות ישיבה, שהתרחב עם השנים”.

בשנת 1940 נערכה הפתיחה החגיגית של המקום החדש שנקרא “פינגווין”, על שם הוצאת ספרים מפורסמת בשם זה. בתחילה מי שסייעו לארנסט בניהול המקום היו אשתו מריאנה והוריו, הוגו וריחה, שעלו עמו לארץ. קהל הקליינטים הראשון, בימי המנדט הבריטי, היה קצינים בריטים. “המון חיילים בילו שם ואנשי ארגון ‘ההגנה’ נהגו להיעזר באבא שלי”, מספר אילן.

“הם היו אומרים לו להביא כמה ‘חתיכות’, בחורות יפות שתשבנה לידם ותנעמנה להם את הזמן, וכשדעתם הייתה מוסחת, אנשי ‘ההגנה’ היו מבריחים מעפילים לחופי נהריה. זה מטורף. אני מחכה לשמוע מאיזה יהודי שפנה אליי וסיפר שהוא פגש בבריטניה קצין בריטי שהיה בפינגווין באותה תקופה והורד בדרגה בגלל העניין הזה. אם זה יאומת, זה סיפור חזק”.

מה אתה זוכר כילד מהמקום הזה?
“בעיקר זוכר אותי עובד כאן. בכל הזדמנות עבדתי. הייתה לנו גינה עם 800 מקומות ישיבה ובילדותי הייתי מגרף את הגינה, ממיין בקבוקי זכוכית בארגזי עץ כבדים ומקלף תותים בכמויות. זה היה המקום הראשון בארץ שהגיש בשנת 1960 תות שדה”.

עד מהרה הפכה “הפינגווין” לציר תרבות ובילוי מרכזי ושמרה על המעמד לאורך השנים: “זו הייתה פנינה מרכזית שכולם עברו בה בדרך לצפון ומהצפון. כשצילמו את הסרט ‘יהודית’ עם סופיה לורן ופיטר פינץ’ בשנת 1966, הם נהגו לסעוד אצלנו ערב־ערב. זו הייתה תקופה אחרת, כי אם היום גדודי מעריצים היו מתנפלים עליהם, בתקופה ההיא היה נימוס, כלומר לא היו מצלמים או עושים עניין.

השחקנית הישראלית דליה לביא הייתה אורחת קבועה מהוליווד. גם כל תצוגות האופנה נערכו אצלנו: אחרי טקס בחירת מלכת היופי בתל אביב, היפהפיות היו יוצאות לסיבוב על כרכרות בנהריה ומגיעות למסעדה שלנו. הגינה שימשה בימי הקיץ גם להופעות ואני זוכר שאבא שלי היה נוסע ל’קפה נגה’ בתל אביב, שבו בילה מנצח תזמורת חיל האוויר אריך טייך, והוא תיווך בין אבא לאמנים צעירים שיופיעו ב’פינגווין’, בהם בומבה צור, שייקה אופיר, יפה ירקוני, צדוק סביר, אורי זוהר, הגשש החיוור, אריק לביא, פרדי דורה ולהקות מחו”ל כמו ‘לוס פרגוואיוס’”.

אבל לא רק אמנים פקדו את המסעדה, גם בכירים בצמרת הפוליטית, הצבאית והמדינית: “דוד בן־גוריון ולוי אשכול היו מגיעים קבוע. אנשי המודיעין וקציני משטרה היו יושבים פה ארוכות, מרגלים וסוכנים בילו פה בכמויות. בתקופת המצור על נהריה בשנת 48’ היו תלויים עיתונים על הקירות כדי שהתושבים ידעו מה מתחולל במדינה.

יצחק רבין והנשיא יצחק הרצוג ביקרו פה רבות. כשהיו מלחמות, אנשי הדרג הביטחוני היו מקימים מעין חמ”ל ב’פינגווין’. אגב, אבא שלי היה דומה שתי טיפות מים למשה דיין, מלבד הרטייה. יום אחד נהג מונית, חבר של אבא שלי, בא לדיין מאחור כי חשב שהוא אבא שלי, נתן לו צ’אפחה וצעק: ‘ארנסט!’. כשדיין הסתובב אליו עם הרטייה, הנהג כמעט התעלף”.

מה הייתה הייחודיות של המקום?
“תמיד מישהו מבני המשפחה היה כאן. אנשים הכירו אותנו, אם זה בתקופה של אבא ואמא ואם בתקופה שלי. אני כבר 50 שנה פה, ולא עוזב את העסק. מסעדנות היא סיפור מורכב. אתה רואה מה שקורה בארץ, אין עובדים, ואחד הדברים המופלאים ב’פינגווין’ הוא שלא סגרנו אף יום, למעט ערבי יום כיפור, יום השואה, יום הזיכרון וערב ראש השנה. תמיד המקום היה פתוח”.

ובקורונה?
“הושפענו מהקורונה כמו כל עסק במדינה. היה לנו שירות טייק־אווי שרץ כמה שנים עוד לפני הקורונה, ויש לנו שישה טוסטוסים שמסתובבים בעיר. אנשים באו לקחת מהדלפק בחוץ. המשכנו למכור. כמו שאמרתי לך – לא סגרנו יום אחד. גם לא בשיטפונות הגדולים. המורשת שאבא שלי הנחיל לי היא לא להחסיר אף יום”.

לדוג ולנוח

אביו של אילן, ארנסט, ניהל את המקום עד 1969, ואז השכיר אותו למשך שלוש שנים (תחת המותג “פינגווין”) לאיש העסקים מנפרד כץ, עד שבשנת 1972 תפס אילן את המושכות ולקח את הניהול לידיו. “בשנת 1968, בעקבות כתבה שקראתי בעיתון גרמני על אדם שמחזיק 200 מסעדות, נסעתי לגרמניה בכדי להעמיק בנושא ועבדתי ברשת מסעדות ענקית”, הוא מספר.

“שימשתי שם כמנהל מרכזי של 24 מסעדות, אחת מהן הייתה במגדל הטלוויזיה במשחקים האולימפיים במינכן בשנת 72’. דן שילון, שהיה אז מנהל מחלקת החדשות של הערוץ הראשון, סידר לי ולחברי הטוב מיכאל שוורץ ז”ל סרט VIP שאפשר להסתובב בכל המקומות האטרקטיביים שם. בילינו בדיסקוטק 20 דקות לפני שאירע הרצח הנוראי של 11 הספורטאים. זו טראומה שמלווה אותי עד היום”.

לאחר שלוש שנים וחצי בגרמניה חזר אילן לארץ, ומאז הוא מנהל את העסק. “אבא היה גאה בי והסתובב עם חזה נפוח במסעדה כשראה שהכל דופק”, הוא נזכר. “חשוב לציין שכוח העזר שסייע לי לשרוד בעסק הוא אשתי האהובה מיכל, שנתנה לי כתף וגב. תמיד ידעתי שאני מגיע לבית חם. אני לא חושב שניתן לנהל עסק בלי גיבוי ואהבה מהבית כמו שאני קיבלתי, ואני אסיר תודה על כך”.

אחת החוויות הבלתי נשכחות עבורו בתקופת ניהולו את המקום היא הגעתו לישראל של המתאבק קווין ואן אריק, אז בשיא כוכבותו: “הוא הוזמן לצלם פרסומת ל’שטראוס’ והם רצו שהוא יבוא לאכול אצלי במסעדה. ברגע שנפוצה השמועה, אנשים טיפסו על הגדרות והגגות וחששתי שעוד רגע קורסת התקרה, אז אמרתי ל’שטראוס’ שבשום אופן אני לא יכול להרשות לעצמי שהוא יבוא הנה וביטלתי את העניין. זה היה אחד הימים המפחידים בחיי”.

בשנת 1987 פנה אופנהיימר לראש עיריית נהריה דאז, חיים לבב, בהצעה לפתח טיילת לאורך חוף הים של נהריה: “הרעיון היה ליצור מקום אטרקטיבי שאין כמותו בארץ, כולל אטרקציות של מכוניות מתנגשות וגלגלי ענק - אבל גם פיצריות, מאהל בדואי, פאב ועוד. אני זוכר שצ’יץ (שלמה להט), ראש עיריית תל אביב דאז, בא לבקר בטיילת ואמר לי: ‘זו טיילת אנושית. אין פה בטון כמו בתל אביב’. אחרי ארבע שנים פרשתי מהניהול, כי היה לי קשה לתפקד תחת ראש העירייה ז’קי סבג. הטיילת עד היום מתפקדת אבל זה לא כמו מה שהיה”.

מה השתנה בתרבות הבילוי בנהריה?
“העיר התחרדה, וזה מאוד משפיע. גם חברים שלי, שבעבר היו מגיעים ל’פינגווין’, מעדיפים ללכת למסעדה כשרה ואומרים לי שבגלל ששם מפרידים בין בשרי לחלבי אז מעדיפים ללכת לשם. זה מורגש. בערב שישי, ‘הפינגווין’ הוא אחד מהמקומות הבודדים שפתוחים. כל השאר סגור”.
לפני שמונה שנים הצטרף לניהול “הפינגווין” בנו, אמיר (42), שכהגדרת אביו הוא “מסעדן מבריק ומוכשר”.

בשנת 2005 הקים אילן את מסעדת “אדלינה” בקיבוץ כברי, מסעדת שף מצליחה שתמשיך לפעול בניהולו ובניהול בנו גם אחרי ש”הפינגווין” תיסגר. “אני סומך על אמיר שימשיך לנהל את המקום בצורה מצוינת כמו עכשיו ואני, מבחינתי, אלך בעיקר לדוג ולנוח”, הוא מסכם.

מסעדת “הפינגווין” תיסגר בינואר 2023, ובארבעת החודשים הקרובים, בין החגים לבחירות, יש הזדמנות לכל מי שמעוניין לחלוק רקוויאם נוסטלגי למסעדה הוותיקה ביותר בישראל.