בעקבות הפרסום במעריב, בו חשפנו כי המדינה מסרבת להכיר במנחם נבו כניצול שואה לאחר ששהה בחו"ל מספר שנים, קיבל היום (שלישי) בית משפט השלום בתל אביב את הערר שהגיש הסיוע המשפטי בשמו של נבו, וקבע כי הוא מכיר בו כניצול שואה הזכאי לקצבה חודשית.
נבו בן ה-89, שנמלט עם משפחתו מגרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה בעת שהיה בן ארבע, ביקש מהרשות לזכויות ניצולי שואה להכיר בו כניצול שואה הזכאי לקצבה חודשית. אולם, בשל תקופה בה שהה בחו"ל בשליחות המדינה בשנות ה-50, הרשות סירבה לבקשתו. נבו פנה לסיוע המשפטי במשרד המשפטים, ובעקבות עתירה שהגיש הסיוע המשפטי בשמו, קבע כעת בית המשפט – נבו יוכר כניצול שואה שזכאי לקצבה חודשית.
בשנת 1938 נמלטה משפחתו של נבו מגרמניה כשהוא בן ארבע, ולאחר מסע מפרך הם הגיעו לאורוגוואי, כשכל שאר בני המשפחה המורחבת לא שרדו. בשנת 1952, כשהיה בן 18, גויס על ידי הסוכנות היהודית ונשלח בישראל, כאן הצטרף לקיבוץ ארז בדרום ואף היה בין מקימי קיבוץ גבעת זייד, והשתלב כתלמיד במחזור יא' של המכון למדריכי חו"ל של הסוכנות היהודית בישראל. לאחר ששהה בארץ כשנה, התבקש על ידי הסוכנות היהודית לשוב לאורוגוואי ולהקים בה ובפרגוואי השכנה מסגרות נוער חלוציות בכדי להכין צעירים לעלייה לארץ, שליחות שנמשכה עד לשנת 1958 במהלכה שב לישראל והתמקם בקיבוץ אור הנר.
במשך שנים ארוכות נבו כלל לא פנה לממש את זכותו לקבל הכרה כניצול שואה הזכאי לקצבה, בהתאם לחוק נכי רדיפות הנאצים, אולם כשעשה זאת לראשונה בשנת 2017 הופתע לשמוע כי בקשתו מסורבת על ידי הרשות לזכויות ניצולי שואה למרות שנמלט מגרמניה בעת תקופת השלטון הנאצי, בטענה שהוא עלה לארץ לאחר שנת 1953, זאת על אף שהגיע לישראל כבר בשנת 1952 ורק בשל בקשת הסוכנות היהודית שב ויצא את גבולות הארץ. בהמשך לכך, נבו פנה לסיוע המשפטי במשרד המשפטים וביקש לסייע לו במיצוי זכויותיו, ועורכת הדין מיכל פומנרץ הגישה מטעם הסיוע המשפטי ערר לבית המשפט השלום בתל אביב, בדרישה לשנות את החלטת הרשות.
בשבוע שעבר ניתן פסק הדין על ידי השופטת (בדימוס) אושרי פרוסט פרנקל, שציינה בהחלטתה כי "דחיית הבקשה על ידי המשיבה אינה עומדת בקנה אחד עם תכלית החוק אשר נדרשת להיטיב עם הניצולים, וכן סוטה מעיקרון ההגינות והצדק במקרה הנדון", וקבעה כי נבו יוכר כניצול שואה בהתאם לחוק נכדי רדיפות הנאצים. השופטת כתבה בהחלטתה כי "העורר, אשר נותק מעיר הולדתו בטרם עת, ונאלץ לעזוב למדינה אחרת, הקדיש את מיטב זמנו לטובת הסוכנות היהודית, לטובת מטרה נעלה. התייצבותו למשימה זו ראויה להערכה ומן ההיגיון והשכל הישר שאין להעניש את העורר... זאת ועוד, דעתי היא כי ניתן להכיר בעורר כעולה החל משנת 1952 , שהרי החל את מסעו כאן, בארצנו, המשיך להיות שלוח של הסוכנות היהודית מטעם מדינת ישראל, ולאחר מספר שנים חזר ארצה על מנת לממש את כוונתו להשתקע במדינת ישראל".
תגובת הרשות לזכויות ניצולי שואה: "אנו לומדים את פסק הדין ונכבד כל החלטה סופית של בית המשפט".