"קרה פה דבר שלא קרה אף פעם", שיתפה היום (שני) חן גולדשטיין-אלמוג, ששוחרה משבי חמאס לאחר שנחטפה עם שלושת ילדיה. "חשבנו שישראל לא תירה ירייה. שקודם כל מוציאים אותנו ומחזירים להם מה שהם רוצים. ככל שעברו הימים הבנו שזה הסתבך. כשתקיפות חיל האוויר הפכו מטורפות, התחלנו לחשוב שאולי מקריבים אותנו כדי להחזיר את השקט לעוטף".
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
15 ימים לאחר ששוחררה משבי חמאס, חן גולדשטיין-אלמוג סיפרה היום לראשונה על 51 הימים בהם שהתה עם שלושת ילדיה, אגם, גל וטל ברצועת עזה. בריאיון לתוכנית "בחצי היום" בכאן רשת ב', סיפרה עדות מצמררת, כי היא שמעה משלוש חטופות ששוביהן תקפו אותן מינית.
"שמענו שלושה סיפורים ממקור ראשון ועוד סיפור שסיפרו לנו", אמרה, "דברים שקרו כמה שבועות אחרי השהות בעזה. הן פצועות פיזית. עם האופן שפגעו בהן מינית וחיללו את גופן - הן לא יודעות איך הן יתמודדו. אם היו משחררים אותן יותר מוקדם זה היה נחסך מהן. ראינו גם בחור שהיכו אותו".
על רגע החטיפה סיפרה כי היא וילדיה הבינו שאבי המשפחה נדב ובתם הבכורה ים נרצחו בביתם בכפר עזה. "חלקנו היינו עם הגב, אבל כולנו עברנו לידו כשהוא נשאר שם ולא נפרדנו. הבנו את זה כבר שם בדרך. כשלקחו אותנו אמרתי לילדים, 'ים כבר בטוח לא איתנו'. ונדב גם, זה היה ירי מטווח אפס לחזה. מסתבר שהם היו שם עוד כמה ימים בבית עד שבכלל אפשר היה להגיע ולחלץ אותם".
בשבי, "התברר אחר כך שלא רק אדם אחד מהשומרים שלנו, אלא יותר, היו בפשיטה על הבית שלנו". היא סיפרה כי היא וילדיה לא הופרדו: "היינו כל הזמן ביחד. היה יותר דיכוי רגשי לאורך התקופה שלנו שם. נלקח החופש, היו הפסקות גדולות בין ארוחות ולפעמים קצת חשנו רעב".
"חודש וחצי היינו בדירה מרכזית שגם יש שם קו טלפון", סיפרה על המקום שאליו נחטפו, "אחר כך היה אובדן שליטה כלשהו. הרגשנו שגם הם חסרי אונים. ההתקפות הלכו וגברו עד כדי כך שדירות שאנחנו נמצאים בהם חוטפות הדף. התחילה העברה יותר אינטנסיבית של מקומות".
חן העידה שהיא הופתעה: "הילדים הפתיעו אותי בקור הרוח שלהם ביום שלקחו אותנו, ובביטחון שלהם במהלך התקופה". מה שהפתיע אותה, לדבריה, היה "הביטחון שהם דיברו עם השובים שלנו בעברית. הם למדו הרבה מילים בערבית. הם המון כתבו, ציירו. הצטברו הרבה חומרים, והם אמרו שיביאו לנו, אבל לא".
היא מספרת, "היה איום אחד פעם אחת. משהו לא נראה להם באופן שבו אני מסתובבת, או חופשייה, בדירה הראשונה שהגענו אליה. עלה איזה שהוא איום שאולי יאזקו אותי, אבל זה לא קרה. זו הייתה הפעם היחידה שאיימו עליי בדבר כזה".
על הרגעים לפני שחזרו היא משתפת, "השחרור שלנו לקח יומיים-שלושה שאמרו לנו 'היום אתם מופיעים ברשימה' - וזה לא קרה. גם הבנות שהיו איתנו מאוד שמחו איתנו, ואנחנו מאוד שמחנו, אבל הכל היה בערבון מוגבל. עד הרגע שבאמת יצאנו, לא רצינו לשמוח כדי לא להתאכזב. נחלנו המון אכזבות לאורך השהות שלנו שם".
על הימים של אחרי היא אומרת, "אני עוד מעכלת. אני בכאן ועכשיו עם הרבה מחשבות על מה שעברנו ועל מי שנשאר שם", אומרת, "אנחנו מנסים לחבר משהו מחדש מכל השברים של חיינו, אבל עם הרבה מחשבות על הבנות שנשארו שם. עברו שבועיים והן עוד שם".
"הבנות שהיו איתנו ציידו אותנו בהרבה מסרים למשפחות שלהן", משתפת, "ואני בטוחה שהן היו ברגשות קשים שהן עוד נשארות. חשבנו שהחטופות שנשארו שם יבואו יום או יומיים אחרינו. חנוכה הגיע והן עוד לא כאן, זה מייאש ומתסכל ומכעיס".
"חייבים לעשות הכול כדי להוציא אותם", אמרה על החטופים שנותרו מאחור. "את הנשים, את הנשים הפצועות, את החיילות, את הבנים האזרחים, החיילים, המבוגרים. חייבים להוציא את כולם. שהם לא ישברו שם. הם בסכנה יום-יומית. הם זקוקים לטיפול רפואי, חלקם דחוף. גם נפשי".