"אין בכלל שירותי חינוך לילדים, הסופרים כמעט ריקים, אם מתקלקל לך המזגן אין לך טכנאי כי אף אחד לא רוצה לבוא", מתאר אהרון גמזו, תושב כפר סאלד שבגליל העליון זה 21 שנה, את המצב ביישובו בחודשים האחרונים. "מדובר ב־25 אלף תושבים שנשארו ללא מענה".
הווטרינרים שנשארו עם בע"ח והזוג שחגג מול ענני עשן: מיהם "המפונים" שלא התפנו?
לאחר הפינוי: התושבים שהחליטו לא לחזור יותר לצפון
כשפרצה מלחמת “חרבות ברזל" ב־7 באוקטובר התפנו רוב תושבי הצפון מבתיהם בידיעה שישובו כשהמצב יירגע ומתוך תקווה ואמונה בסיסית שהמדינה תדאג להם לסידור עד שיוכלו לשוב. עבור רבים מתושבי קו העימות בגבולות לבנון וסוריה המציאות הייתה קצת אחרת, שכן היישובים שפונו בתמיכת המדינה הם רק היישובים במרחק של שלושה קילומטרים וחצי מגבול לבנון בלבד (על אף החלטת הממשלה 975 שקבעה כי יש לפנות יישובים במרחק של עד חמישה קילומטרים).
התושבים הנותרים ביישובים שלא פונו נאלצו להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית של חשש לחדירות מחבלים, ירי רקטות בכינון ישיר ותלול מסלול, שיגור כטב"מים לאזור, נוכחות צבאית משמעותית, חסימת צירי גישה למקום מגורים או עבודה, סגירת מערכות חינוך, ירי מסיבי של כוחות צה"ל בסמוך למקומות המגורים, אי־אספקת שירותים חיוניים, זכאות מצומצמת לחל"ת או דמי אבטלה, אי־מתן פיצוי לעסקים שקרסו, חוסר מענה רגשי לילדים ומבוגרים ועוד.
“בהחלטת הפינוי של המדינה יש שלושה אספקטים: ביטחוני, צבאי ואזרחי", מסביר גמזו. “בהחלטת הממשלה נכתב כי יש לפנות יישובים משלא ניתן לדאוג או לספק שירותים בסיסיים עבור האוכלוסייה והתעלמו מזה לגמרי בהקשר אלינו. כשפרצה המלחמה כל ראשי המועצה באזור אמרו לתושבים שיש התרעות חמות מהצבא וביקשו מכולם להתפנות".
"כמו שאתה יכול לדמיין, אתה מכניס מה שאתה יכול לבגאז’ ונמלט על החיים שלך. אחרי שבועיים הגיעה החלטת ממשלה שהחליטה לפנות עד מרחק מסוים, אבל אחרי חודש־חודשיים אנשים התחילו לחזור לבתים כי נגמר להם הכסף לשכור דירות באזורי הפינוי כי המדינה לא שילמה על כך. יש כאלה שעזבו גם לצמיתות את היישוב. אתה משלם את המחיר שלילדים אין חינוך ולך אין פרנסה אבל יש לך בית. גם ההורים וגם הילדים נדפקים".
בעקבות המצב הוקם פורום “מגן עוטף לבנון" המייצג 19 יישובים שהגישו עתירה לבג"ץ בנושא אי־מתן פתרונות מצד המדינה: עבדון, אבירים, פסוטה, ריחאניה, חורפיש, עלמה, כרם בן זמרה, מנות, מצפה הילה, כפר סאלד, כפר בלום, שמיר, עמיר, גונן, גשר הזיו, שדה נחמיה, נווה זיו, נאות מרדכי ולהבות הבשן. הפורום גם יזם בימים אלה עצומה שנועדה להעלות למודעות הציבורית ובעיקר למודעות קברניטי המדינה את מטרותיו.
“אין לנו שום זכויות"
שבעה מהיישובים הם בטווח של עד חמישה קילומטרים מהגבול, אולם בפועל לא פונו. שבעה יישובים נוספים הם בטווח של חמישה עד שמונה קילומטרים מהגבול ושגרת חייהם נפגעה קשות. “בתכל'ס, אנחנו קיימים שלא במתכונת של פורום מתחילת המלחמה, והחלטנו למסד את זה לפורום בחודש האחרון מתוך הבנה שזה נדרש להשגת המטרות", אומר גמזו, ממקימי ומובילי הפורום.
“הגשנו ב־1 בינואר עתירה לבג"ץ. היה דיון ראשון כבר ב־3 במרץ והשופטים הבינו שהייתה טעות במקרה שלנו, ונתנו למדינה חודשיים לתת פתרון, זה כמו מישהי שמגיעה בחודש תשיעי לבית החולים ואומרים לה לחכות עוד חודשיים, ובטח המדינה גם תבקש הארכה. הם עשו את זה כמה פעמים ולא הביאו שום פתרון, והמצב הולך ונהיה יותר ויותר קשה".
"אישית הייתי כבר ב־13 דיונים בוועדות השונות בכנסת, חברי כנסת באים לבקר אותנו ועכשיו זה יותר פורמלי. מה שקורה הוא שעכשיו אנחנו גם מתאחדים עם עוד פורומים אחרים בשיתוף פעולה, שזה גם מדהים. תחשוב שאלו אוכלוסיות שונות עם מארג אינטרסים שונה אבל לטובת הצפון כולנו ביחד. הפורום נולד מתוך האזרחים".
גמזו מגדיר את עצמו “מתפונה": “אני חי על חשבוני לגמרי בחולון ועד כה הוצאתי בסביבות ה־100 אלף שקלים, וכמוני יש 6,000 מתפונים נוספים, ואז אתה אומר לעצמך: ‘מה יהיה הלאה?’. המטרה של הפורום היא להיות הקול של אותם אנשים, לאגד את הקולות, להבין את הצורך ולשקף אותו מול מקבלי ההחלטות".
"החל"תים נגמרים, אנשים נשארים ללא פרנסה. כלא מפונים אין לנו שום זכויות, אנחנו כמו אנשים בכל מקום, אנחנו אפילו לא זכאים לסיוע נפשי לילדים. ביקשנו מהצבא מורות חיילות, והתשובה הייתה שמסוכן אצלנו אז הם לא שולחים. רק בשבועיים האחרונים הסכימו להביא לנו מורות, אחרי חצי שנה של מלחמה. אנחנו מעלים את הנושאים האלה שלב אחד למעלה ורוצים לדאוג לרשת ביטחון כלכלית, ביטחונית, נפשית ועוד".
אתה מרגיש שמקשיבים לכם?
“זה עקב בצד אגודל, אתה מתקדם עוד טיפה ועוד טיפה. אנחנו לא במקום שציפיתי שנהיה בו כי אנחנו נתקלים בממסד אטום. בדיון האחרון בכנסת הציגו לנו הקמת יישובים חדשים. אמרתי לסמנכ"לית משרד ראש הממשלה: ‘יש יישובים מדממים קיימים, מה הקשר ליישובים חדשים?’, אז היא ענתה לי: ‘אתה לא חבר כנסת, אתה לא אמור לדבר עכשיו’. אז מה נשאר?".
“אני מתגוררת כבר 12 שנה במושב עבדון שבגליל המערבי הנמצא שלושה קילומטרים וחצי מגבול לבנון, ולמרות זאת אנחנו לא מפונים", אומרת אולגה יפרח, ממקימי ומובילי הפורום. “הייתי בטוחה שזו טעות. כתבתי מכתבים ולא קיבלתי תשובה, ואז יזמנו את העתירה לבג"ץ וגם לפני זה לא קיבלנו תגובה רשמית מאף גורם, והתגובה הרשמית הייתה תגובת המדינה בבג"ץ".
"התאגדנו וחשבנו מה אפשר לעשות ואיך לפעול, התחלנו להירשם לוועדות בכנסת, ליצור קשר ישיר עם חברי כנסת ושרים. ברמה של בן אדם בודד הרגשתי שמקשיבים לנו, אבל באופן קונקרטי, למרות שהם מבינים את המצוקה, לא יצא לנו מזה משהו מחייב, אבל אנחנו לא מוותרים וממשיכים".
ב־7 באוקטובר עזבה יפרח את המושב לכחודשיים ושבה אליו בסוף דצמבר. “על כל המשתמע מכך", היא אומרת. “הפיצוצים, הבית שרועד, האזעקות, הכט"במים, היירוטים ולימודים של מעט שעות במקלטים של ילדים משכבות שונות באותה כיתה, הורים שלא יכולים לצאת לעבודה, ללא מסגרות לילדים עד גיל 3 בכלל וכו’. כרגע יש את המפונים ויש את שאר הארץ, ואנחנו נפלנו בין הכיסאות. המדינה לא מכירה בזה שנפגענו ואנחנו גם לא כמו שאר הארץ. החל"תים של השכירים נגמרו, כעצמאית העסק שלי נפגע קשות ומטרת הפורום היא לגרום למדינה להכיר בזה שיש לנו קשיים כלכליים גדולים, ועסקים שנפגעו בגלל שהם נמצאים ליד הגבול לא זוכים למענה".
"אני מאמינה שלפורום שמייצג 25 אלף תושבים יש יותר כוח מאשר לאולגה מעבדון או אהרון מכפר סאלד והתוצאות בפועל יראו אם זה נכון או לא. המחשבה שלנו היא להציף את הצרכים של המושבים והיישובים שנפגעו ושהמדינה לא מכירה בהם ובצורכיהם. אנחנו לא דורשים פינוי אלא אנחנו רוצים את היכולת הכלכלית לחיות פה או לעזוב במידה שנוכל. יש לי משפחות במושב שהילדים שלהן לא מסוגלים לקבל את המצב הזה, המצב הנפשי שלהם מאוד קשה והם לא יכולים להיות במושב, אז בעזרת תרומות הם נמצאים מחוץ למושב. אלו תרומות של נוצרים אוהבי ישראל שעוזרות ל־130 משפחות, אבל גם זה זמני".
“דברים מתחילים לזוז"
“הפורום נולד בצורה מאוד טבעית, אני לא חושבת שמלכתחילה היה רעיון של מישהו לקום ולהרים פורום, זה נולד מחבורת אזרחים שכל אחד מהם רצה לדחוף למה שהוא מאמין וחושב שנכון וצריך, ולאט־לאט התחלנו לאחד כוחות. זה קרם עור וגידים בצורה מאוד מתונה ומדורגת", אומרת רעות נון אלישע, תושבת כפר בלום זה 14 שנה, ממקימי ומובילי הפורום.
“אני מרגישה שחברי הכנסת והשרים שאנחנו פוגשים מקשיבים לנו, אני חושבת שיש הבנה של המצוקה שלנו ושל המצב ההזוי שאנחנו שרויים בו, אבל האם זה מספיק בשביל לשנות? זה לא מספיק, כי יש עוד כמה אנשים בדרך שנצטרך להגיע אליהם. אנחנו מנסים להגיע לכל המקומות כדי להזיז דברים. דברים מתחילים לזוז. יש לנו עוד דרך לעשות".
נון אלישע, שבעלה מגויס למילואים, התפנתה עם ילדיה לכשלושה חודשים וחצי ואחריהם שבה אל ביתה. “בעיניי יש לנו שני יעדים מרכזיים", היא מסכמת. “היעד הראשון הוא להביא לכך שנקבל זכויות שוות כמו היישובים המפונים, כדי שנוכל לדאוג לזה שכל האנשים פה יוכלו להמשיך לחיות בכבוד ושיבינו שאין הבדל בין אדם מכפר בלום ובין אדם שגר בבית הלל מבחינת הזכויות. והיעד השני, בשיתוף פעולה עם פורומים נוספים, הוא לקדם מתן מענה ארוך טווח כדי שבסופו של דבר התושבים שהתפנו עצמאית יוכלו גם לחזור לחיות בבית שלהם".