כשהיה רק בן 16, שלפו שלטונות הצבא את איציק ברזילי מהמעברה שבה התגורר עם הוריו מאז שעלו מעיראק ושלחו אותו לקורס קדם־צבאי של חיל מודיעין. עוד לפני שברזילי הגיע לגיל גיוס, פרץ מבצע קדש, והוא מצא את עצמו בלב העשייה הביטחונית, שבה עסק במשך שנים רבות, ובשיאה ניהל אגף במוסד.

עם ברזילי היו ביחידות הסודיות עוד עשרות יוצאי עיראק, "שעשו את עבודתם נאמנה", לדבריו. בשלישי הקרוב, בשעה 21:00, ישתתף ברזילי בערב מיוחד שייערך בתיאטרון גבעתיים במסגרת פסטיבל מספרי הסיפורים, לרגל תרומתם יוצאת הדופן של יוצאי עיראק לעולם הביטחון הנסתר של ישראל.

מאז המחצית השנייה של המאה ה־19 היה לקהילת יהודי עיראק מקום של כבוד במדינה. הם השתלבו במערכת הכלכלית במדינה, ייבאו סחורות, עסקו בבנקאות ועבדו במערכת המוניציפלית ובמשרדי הממשלה. שר האוצר הראשון של עיראק היה יהודי בשם ששון יחזקאל, שכיהן בתפקיד בשנים 1920־1925. רוב היהודים התגוררו בערים, בעיקר בבירה בגדד. כשנפתחו בתי ספר מקצועיים בעיראק, שהייתה נתונה תחת השלטון הבריטי, היה מספר היהודים שלמדו בהם גדול הרבה יותר ממספר התלמידים המוסלמים, והם זכו להשכלה אקדמית רחבה במגוון תחומים.

כל זה השתנה ב־1941. בחג השבועות של אותה שנה התנפלו שוטרים, חיילים ואזרחים על יהודי בגדד, ביצעו בהם מעשי רצח ואונס אכזריים ובזזו את בתיהם. בפרעות שכונו הפרהוד נרצחו לפחות 179 יהודים, והן היוו הזרז להקמת התנועה הציונית בבגדד ולעליית יהודי עיראק לישראל במבצע עזרא ונחמיה עשור מאוחר יותר. במסגרת המבצע הגיעו לישראל 123 אלף עולים.

היקים של המזרח התיכון

"בגיל צעיר הצטרפתי לתנועה החלוצית כדי להגן על היהודים וכדי שפרעות 41' לא יחזרו על עצמן", מספר אליהו כהן, שישתתף בערב המיוחד בפסטיבל מספרי סיפורים. "הייתי מדריך נשק, מדריך לעברית ולספורט ומאוחר יותר מפקד אזור, וכל זה במסגרת מחתרתית כמובן".

כשהיה בן 20, החליט כהן לסרב לבקשת ההגנה להישאר בעיראק ועשה את דרכו לארץ ישראל. במשך חמישה לילות הוא הלך במשעולים נסתרים. בימים הסתתר בוואדיות. המסע הסתיים בטהרן, שם השתתף בהקמת מחנה עולים. "קלטנו את היהודים העיראקים שברחו מהמדינה ושיכנו אותם בהיחבא בבית קברות בעיר, עד שהגיע זמנם לעלות לארץ", הוא מספר.

כשהגיע לישראל נקלט כהן בקיבוץ גן שמואל, שם איתרו אותו אנשי המודיעין הישראלי. בתחילת שנת 1951 התייצב ביחידת ש"מ 2 (שירות מודיעין), שהייתה הגלגול הראשון של יחידת 8200. "כמו הרבה אנשים שהגיעו לישראל אחרי קום המדינה, הרגשנו רע שלא השתתפנו בהקמת המדינה", הוא מודה. "היה לנו דחף אדיר לתרום כדי לפצות על החיסרון הזה".

התפקיד העיקרי של היחידה היה האזנות לצבאות ערב, לארגונים ערביים ולמשרדים ממשלתיים. "הערבים השתמשו בקודים ובהצפנות, והתפקיד שלנו היה לקלוט את התשדורות ולשבור את הקודים, דבר שלא ידענו לעשות", מספר כהן. "בארץ לא היה מי שידע לעשות זאת. לא הייתה לנו הדרכה או ספרות בנושא. הפעלנו את המוח כדי להגיע לפתרונות. ניצלנו את החולשות והטעויות שלהם ופיצחנו את הקודים".

הצעירים שעשו את דרכם לשירות המודיעין, ידעו כמובן את השפה הערבית על בוריה, אבל גם את המנהגים וההליכות של האוכלוסייה המקומית. הם למדו ערבית ספרותית בבתי הספר וגם דיברו שפה נוספת, אנגלית או צרפתית. הם היו בקיאים באסלאם ובמנטליות הערבית ויכלו לספק תובנות שחרגו מעבר לתרגום המילולי של הידיעות שהתקבלו ופוענחו.

ברזילי מספר שרוב הנערים שהגיעו לארץ היו בוגרי תיכון, ורמתם הייתה גבוהה במיוחד. "עליתי בן 11.5, לאחר שסיימתי בית ספר עממי בעיראק ועשיתי בחינות ממשלתיות בחמישה מקצועות", הוא מספר. "באתי לארץ עם ידיעת ערבית מעולה ואנגלית לא רעה, כמו רבים מחבריי. היינו דור שלם של נערים שעלו ארצה ומצאו את עצמם בלב העשייה. המודיעין מצא אותנו במעברות ולקח אותנו לתרום ולעשות ביחידת ההאזנות - וזה הפך להיות הדדי לחלוטין – התורם והנתרם".

עם ברזילי ביחידת ההאזנות היו יוצאי עיראק מבוגרים שעסקו באלחוטנות בארץ הולדתם. "היו בהם כאלו שניהלו סניפי דואר ותקשורת או עבדו ברשות הנמלים והרכבות", מספר ברזילי. "הם תרמו תרומה משמעותית להצלחת צה"ל במערכות השונות".

תלמידי מדרש תלמוד תורה בבית ספר בבגדד. צילום: ארכיון התמונות, יד יצחק בן צבי

מטבע הדברים, על התרומה של היחידה לביטחון המדינה קשה לספר, גם אחרי שבעה עשורים. כהן, מי שהיה ממקימי 8200 ושירת בתפקידים בכירים מאוד גם במוסד, מספר על ההישגים שהותרו לפרסום. "הצלחנו לפענח את השיחה שנערכה בין עבד אל־נאצר למלך חוסיין בפתח מלחמת ששת הימים, שבה נאצר הפציר בחוסיין להצטרף למלחמה", הוא אומר ומתכוון לשיחה המפורסמת שיירט המודיעין הישראלי ביום השני למלחמת ששת הימים, ובה נאצר הוליך שולל את חוסיין כשהתרברב בהישגי חיל האוויר המצרי בשעה שרובו הושמד. "בנוסף, אפשר לספר על גילוי המשחתת המצרית איברהים אל־אוול, שנשלחה להפגיז את חיפה. התרענו על התקדמותה והמשחתת הושמדה".

בזמן הקמת יחידת ש"מ 2 היו בה שלושה אגפים: מינהלה, האזנה ופענוח. בשני האגפים המקצועיים שירתו בעיקר יוצאי עיראק. ב־1956, כשגבר הצורך בדוברי ערבית שיתלוו ליחידות הלוחמות למשימות האזנה, הוקמו שלוש יחידות פיקודיות שמהן נוצר הגדוד הנייד. באותה שנה גם שונה שם היחידה ל־515. "היו מי שאמרו בחיוך כי השם שונה כדי לציין שיש ביחידה 500 עיראקים ו־15 אחרים", מציין כהן. "אחד הדברים שהתאימו את יוצאי עיראק לתפקיד מעבר להיותם מלומדים, היה העובדה שהם הגיעו לארץ עם הון תרבותי ועם כישורים אישיים מיוחדים כמו יכולת אנליטית וקליטה. לא בכדי העיראקים נקראו 'היקים של המזרח התיכון'".

מלבד המודיעין הסמוי, יהודי עיראק שירתו ביחידת "חצב", שעסקה באיסוף מודיעין ממקורות גלויים: שידורי טלוויזיה, רדיו, ספרות ועיתונות. "כשהתחיל האביב הערבי כולם חשבו - כולל שר בכיר בממשלה - שבסוריה האירועים יסתיימו בתוך חצי שנה, כמו שקרה במצרים ובתוניסיה", מספרת סמדר אלעני, דור שני לחיל המודיעין, שעסקה בתחום במשך 21 שנה, וגם היא תספר את סיפורה בערב המיוחד. "אנחנו, הנגדים והאזרחים שעובדים שנים בתחום, אמרנו להם שבסוריה הסיפור אחר ושהעסק לא ייגמר מהר, אם בכלל. הם לא רצו לקבל את הגרסה שלנו. והנה, אנחנו רואים שמה שהיה הוא שיהיה. אנחנו, בני הדור השני, גדלנו בבתים שמהם ספגנו את השפה והתרבות. למרות הלחץ החברתי והזלזול בשפה, התעקשתי ללמוד ערבית. גם כי אנחנו חיים במזרח התיכון וגם כדי להבין את התרבות של ההורים שלי. כך התגלגלתי למודיעין.

הייתה לי זכות לעבוד עם עיראקים מהעלייה של שנות ה־70, ומהם למדתי המון דברים שקשורים במנטליות, בקודים התרבותיים ובחתירה הבלתי מתפשרת לשלמות. העיראקים למעשה קישרו בין המדינה שזה עתה קמה למרחב המזרח־תיכוני, ומכאן הגדולה של העדה הזו. כדי להיות טובים בתחום לא מספיקה רק ההבנה הטכנית או ידיעת השפה על בוריה, צריך להבין את המהות. אנחנו, הצברים, לא מבינים שכשמנהיג ערבי מצטט פסוק מהקוראן - זה לא במקרה, וכשהוא מזכיר אירוע מראשית ימי האסלאם - זה לא במקרה. הוא מכוון לקהל המוסלמי כדי שיעשה היקש פשוט ויגזור גזירה שווה בין מה שהיה אז לבין היום".


מידע שלא יסולא בפז

ציונית פתאל־קופרווסר, דור שני ליוצאי עיראק ששירתו במודיעין, השתחררה לאחרונה בדרגת סגן אלוף מאמ"ן. בתפקידה האחרון הייתה היועצת לעניינים פלסטיניים אצל מתאם הפעילות בשטחים. ספרה "התמונות שעל הקיר", שעוסק ביהדות עיראק, תורגם לערבית וזכה בעיראק להצלחה כבירה, בעיקר בקרב האליטה החברתית של המדינה. "כדי לעסוק בתחום צריך להכיר את התרבות, לא רק את השפה", אומרת פתאל־קופרווסר, שגם היא תשתתף בערב שיוקדש לפועלם של יוצאי עיראק בקהילת המודיעין.

"צריך להכיר את המנהגים, לדעת איך להתנהג ואיך לפנות אל הצד השני. כאיש מודיעין אתה חייב שתהיה לך יכולת לנתח ולהבין תמונת מצב שהיא מעבר להבנת השפה. מכיוון שגדלנו בבתים יהודיים שצמחו בתרבות הערבית, יש דברים שלקחנו איתנו אל התפקיד. במסגרת התפקיד קראתי עיתונים, צפיתי בחדשות, ידעתי איזה ספרים הם קוראים ואיזו מוזיקה הם שומעים – זה היה חלק מההוויה שלי. הדור הראשון לא היה צריך לעשות את זה, וכדור השני ספגנו את זה בבית, גם אם רצינו להיות ישראלים. הדור החדש כבר צריך ללמוד את זה בקורסים. הרבה מיוצאי עיראק באו חדורי ציונות. תסתכלי על השמות שלנו: ציונית, תקווה, הרצל ובלפור. אלו שמות שנתנו בעדה העיראקית. זו הייתה שכבה די גדולה שהגיעה לארץ מתוך הבנה שזה המקום שלהם".

קבר אחים בבגדד של נרצחי פרעות הפרהוד. צילום: מתוך מתוך הספר "עיראק" בהוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי

אליהו כהן, שהוא גם אחיו של השר לשעבר רן כהן, מספר אף הוא על משפחה ציונית. "אמא לא רק ידעה על הפעילות שלנו, היא אפילו השתתפה בה ושימשה כתצפיתנית", הוא מספר. "ערכנו את הפגישות של התנועה הציונית בבתים, והשתתפו בהן לפעמים גם שליחים מהארץ. היא דאגה לשמור עלינו".

לדבריו, התנועה החלוצית בעיראק וזרוע ההגנה מנו כ־2,000 איש שפעלו במחתרת. "היינו שומרי סוד, וזה פעל לטובתנו כשקיבלו אותנו למודיעין בארץ", הוא מציין.

אחד היהודים שפעלו במחתרת היה דודה של פתאל־קופרווסר, עזרא רביע. הוא הגיע לארץ בשנת 1946 בגיל 15, אחרי פרעות הפרהוד. רביע הצטרף לאצ"ל והיה מסתערב. "לפני כל מבצע הוא היה הולך לפני המחנה ככוח חלוץ כדי לאסוף מידע", היא מספרת. "הוא נהג כמו ערבי ומצא את מותו באחת הפעולות. גדלתי על סיפורי הגבורה שלו, והיה ברור לי שאשאר בצבא שנים רבות מהמקום של שליחות וציונות, כמו הדוד שלי".

תפקיד המסתערבים לא היה זר ליוצאי עיראק. למעשה, הם הקימו את היחידה במוסד. "היו לנו קציני שטח מסתערבים גם בארצות היעד וגם בארצות אחרות", אומר כהן. מי שלקח חלק בהקמת היחידה במוסד. "את הנושא הזה פיתחנו בעיקר על ידי יהודים עיראקים ובזכות אותן תכונות שהיו להם".

הודות לעובדה שהעיראקים שהגיעו לארץ לא היו רק משכילים, אלא גם אנשי רוח ותרבות, הם הצליחו להתערות בקרב השכבות הגבוהות בחברה האירופית. חלקם הצליחו לגייס מקורות מהימנים ולהעביר באמצעותם מידע שלא יסולא בפז.


הטראומה שלא חלפה

תרומת יוצאי עיראק נודעה גם ביחידה 154 של אמ"ן, שהוקמה ב־1949 והפעילה רשתות סוכנים במדינות אויב. אנשי היחידה גייסו והפעילו את הסוכנים, ובין היתר גם תחקרו בשטח שבויים ומסתננים. "הם עשו עבודה שהיא מעבר לכל גבול", מציין כהן.

גם השב"כ הקים יחידות מסתערבים, המבוססת על יהודים יוצאי מדינות ערב, אך סיפורה של אחת מהן לא היה הרואי כלל. הקמת היחידה מתוארכת ל־1952. על פי הפרסומים, עשרה צעירים ששירתו בה נטמעו בחברה הערבית. הם חיו בה לאורך זמן במטרה לפעול אם וכאשר תפרוץ מלחמה בין ישראל למדינות ערב, וערביי ישראל ישמשו כגיס חמישי. המסתערבים עברו הכשרה שתהפוך אותם לערבים פלסטינים, למדו את הדיאלקט הפלסטיני ושיננו את חוקי האסלאם. הם למדו גם תרגילים מודיעיניים שונים ונשלחו לעבודה במפעלים שונים בארץ עם זהות בדויה וסיפור כיסוי מדויק. חלקם נישאו לצעירות ערביות והקימו משפחות. בתחילת שנות ה־60 הבינו בשב"כ שהיחידה איננה רלוונטית והוחלט לפרק אותה. הגברים נאלצו לחשוף את סודם בפני משפחותיהם וביקשו מנשותיהם לבחור אם לעזוב אותם או להתגייר ולחיות איתם כיהודים. חלק מהנשים בחרו להישאר עם הבעלים ועברו תהליך גיור, אחרות עזבו. מסמכים מעידים שאצל רובם הטראומה לא חלפה.

כיום יוצאי עיראק ובני הדור השני מתבוננים בכאב במה שנשאר מהמדינה שהייתה ביתם. "כואב הלב", אומר כהן. "חוץ מהפרעות ב־41', ליהודים היו שם שנים טובות. הם הקימו שם למעשה מדינה בתוך מדינה. אני זוכר איך ביום כיפור בגדד הייתה סגורה לגמרי, כי היהודים היו חלק חשוב מהחיים של העיר. נתנו לעיראק הרבה מאוד, ויש שכבה גדולה של אנשים שמתגעגעים ליהודים ולביצועים שלהם".

"אני שומעת הרבה קולות שלפיהם לא רק מתגעגעים ליהודים ולתרומה שלהם לעיראק, אלא מדברים בצורה חיובית על מדינת ישראל", אומרת אלעני, שמפרסמת מאמרים בתקשורת הערבית. "העיראקים מבינים שאין להם סכסוך טריטוריאלי עם ישראל ויודעים שיחסים טובים איתנו יסייעו לשקם את המדינה. הכניסה של המדיה החברתית גרמה להם להבין שכל מה שלמדו בבית הספר הוא שקרי. הם מתחילים להבין את האמת".

לדבריה של אלעני, יש בעיראק שכבה של אינטלקטואלים שקוראים לכונן יחסים עם ישראל. "באירועים האחרונים בהר הבית ראיתי גילויי תמיכה גורפים בישראל ובמדיניות שלה", היא מספרת. "הם מאוד מאוכזבים מהפלסטינים בשל העובדה שבין מבצעי הפיגועים על אדמת עיראק היו לא מעט פלסטינים. המדינה בת אלפי השנים אומנם מתפרקת, אבל יש שכבה צעירה שמעוניינת לשנות ומאמינה שהם יחוללו שם שינוי".

"יש להם ציפייה שנחזור לעיראק, אהבה ליהודים וגעגועים", מוסיפה פתאל־קופרווסר. "הם כותבים בגלוי בדף הפייסבוק שלי. לפני כמה שנים, אם היו עושים זאת, היו תולים אותם בכיכר העיר. בעצם זה שיש רשתות חברתיות שמאפשרות שיח עם הצד השני, הם מבינים שאין לנו קרניים ושאנחנו לא מפלצות, אלא בני אדם כמותם".