"שכחו לצערי מהפיגוע שלנו", הודה שמעון ביטון, המנהל את מושב אביבים ב־21 השנים האחרונות. "כל שנה אנחנו עושים טקס גדול בט"ז באייר, התאריך העברי, ואני מזמין משרדי ממשלה, קציני צבא, מוסדות ציבוריים ולפעמים, בגלל קשרים פוליטיים, אני מצליח לגנוב איזה חבר כנסת. אם מדובר בערב בחירות הם באים, ואם לא, אז לא. מכיר את התירוצים 'לו"ז צפוף', 'חבל שהודעת מאוחר מדי'? ארבעה חודשים לפני זה מאוחר? בסוף באות המשפחות השכולות, מגיעים הניצולים, חברי הקיבוצים השכנים, ואני מאוד שמח על כך".
ביטון, 57, הוא לוחם ותיק. הוא מוכר היטב מהפגנות חקלאיות על מכסות המים, נגד יבוא פירות וירקות. תמיד הוא בשורה הראשונה, מוכן לעמוד מול כל גורם ולהרעים בקולו, אבל כשמחזירים אותו 50 שנה אחורה, ל־22 במאי 1970, הוא מתקשה לשחרר את הבלמים וקולו נסדק. ביטון היה ילד בן 7 כשאוטובוס שהוביל את ילדי מושב אביבים שעל גבול לבנון לבית הספר במושב דוׂבֵ"ב, ספג שלוש רקטות בזוקה. 12 הרוגים נספרו באותו יום, ביניהם אביו מכלוף ושלושה מבני דודיו.
"הילדים שלי מעולם לא שמעו אותי מספר את הסיפור", ביטון הודה כשישבנו במשרדו. "כשאשתי ניסתה לדובב אותי, זה לא יצא. אמרתי לה 'בואי נעבור הלאה'. לפני שנה במקרה הייתי עם הנכדות בחוף הים, הן ראו את הצלקות בבטן ושאלו 'מה זה?'. לא ידעתי איך לספר להן. הייתי ילד בגילן כשזה קרה".
"קראתי למקום 'קבר חי'"
ביטון הוא הילד הראשון שנולד במושב אביבים בגלגולו הנוכחי. למעשה, המושב הוקם ב־1958 על ידי עולים שהגיעו מרומניה. הרומנים לא החזיקו מעמד ביישוב ששוכן בגליל העליון, ממש על גדר הגבול, לא רחוק מקיבוץ יראון. אחרי פחות משנה המקום נעזב והגיע גרעין נח"ל, שהחזיק את הקרקע עד 1963, אז הופיעו במושב עולים חדשים שרק הגיעו ארצה מהרי האטלס שבמרוקו.
"הוריי בכלל הופנו לטבריה", ביטון מספר. "כשיצאו מעתלית, חלק מהמשאיות נסעו לכיוון אחד ואחרות לצד אחר. לא שאלו אותם לאן הם רוצים, הם לא באו כמו העליות שהתנחלו מגדרה לחדרה. הם רצו לעלות לארץ ישראל, זה מה שעניין אותם, אז הם נזרקו בטבריה, והאחים של אבי הגיעו לאביבים. לקח חודש ימים עד שהם מצאו את הוריי ושמרו להם בית. הקרן הקיימת העסיקה את הגברים שבחבורה להכשיר אדמות, לנקות אבנים, לטעת מטעים. ברור שזה היה מכוון מי הולך לאן. אני תמיד מנסה להגיד שזה מאחורינו ולא נחזור לאותן תקופות, כי היום אנחנו ביחסים מדהימים עם הקיבוצים, השכנים. עושים עסקים איתם, שכנות טובה. הילדים לומדים באותו חינוך. פעם יכולת להכניס ילד מאביבים ללמוד בקיבוץ יראון? לא הייתה חיה כזו. אם אתה מאביבים, אין לך סיכוי".
ילדי אביבים למדו אז עם ילדי דוב"ב באותו בית ספר. דוב"ב הוא מושב לא רחוק, שגם הוא הורכב מעולים ממרוקו ופרס. ילדי כיתות א'־ג' למדו בדוב"ב, וילדי כיתות ד'־ח' באביבים. אוטובוס אגד היה יוצא מדי בוקר מהסניף בצפת, עובר בדוב"ב, לוקח את הגדולים, מוריד אותם באביבים ובכיכר היה אוסף את הקטנים ומביא אותם לדוב"ב. עובר את אותו מסלול מדי בוקר.
"הייתי מורה שנשלחה אז ליישובי הספר", מספרת יונה אריכא. "לקחו מורות מהמרכז ושאלו 'היכן את רוצה ללמד, בצפון או בדרום?', אני בחרתי בצפון. אמרו לי 'אביבים' והלכתי לחפש את המושב על המפה, לא ידעתי היכן הוא נמצא. כשהגעתי, קראתי למקום 'קבר חי'. אני מראש העין, אבל העיר תמיד הייתה פתח תקווה, אז תאר לך שאתה מגיע מעיר שפתוחה לכל הכיוונים למקום שיש בו אוטובוס פעמיים ביום".
אותו בוקר, יום שישי, 22 במאי 1970, היה חמים ושגרתי. מכלוף, אביו של שמעון, הודיע שיצטרף להסעה מאחר שכמה שבועות לפני כן עבר תאונה עם הטנדר וכעת היה צריך לקבל בחיפה אחד חדש. רמי ירקוני, נהג ההסעה, הציע שמאחר שהתחבורה הציבורית לא ממש ספרה את היישוב, מכלוף יצטרף אליהם ובסוף הסיבוב יגיע עם האוטובוס לצפת ומשם כבר ידאגו להביאו לחיפה.
"לא רציתי ללכת באותו יום שישי לבית הספר", נזכר ישראל פרץ. "אמרתי לאמא שלי 'לא בא לי. יש בעוד יומיים ל"ג בעומר ואני רוצה ללכת להילולה במירון'. היא סיפרה את זה לאבי, שמיד שאל 'אתה באמת לא רוצה?'. מרוב כבוד ופחד אמרתי 'אני מיד הולך'. לקחתי את התיק ויצאתי".
פרץ לא היה היחיד שביקש להישאר באותו יום באביבים ולוותר על הלימודים. "יהודה אוחיון, מהכיתה שלי, ברח לאמא שלו", נזכר יוסי פרץ. "היא מצאה אותו והביאה אותו בכוח להסעה. אני זוכר שכשהאוטובוס החל לנסוע, צעקו לנהג שיחכה. האם רצה איתו והוא בכה ולא רצה לעלות".
ישראל: "היא דחפה אותו מהדלת הקדמית והוא יצא מהדלת האחורית".
"לא ידעתי מי מת"
יוסי היה אז בן 9, ישראל בן 7. למרות שם המשפחה הזהה, אין ביניהם קרבת דם. 50 שנה עברו והם זוכרים כמעט כל פרט מאותו בוקר טרגי. איך נכנסו לאוטובוס, אפילו באיזה מושב הם ישבו. "באוטובוסים הישנים, במקום שהיו הגלגלים, היה מושב מוגבה שנחשב להכי מבוקש", יוסי נזכר. "עודד ביטון היה הג'באר של המושב. איתו לא היו מתעסקים. הוא תמיד היה נותן לי לשבת איתו ליד החלון".
נסענו יחד למקום הפיגוע, באחד הסיבובים הסמוכים לקיבוץ ברעם. השקט הפסטורלי והירוק מסביב היו גם אז, לא היה אפילו רמז קל שעומד להתרחש אסון באותו בוקר. "לא הייתה ממש גדר גבול, אלא גדר בקר, ארבעה חוטים וזהו", מספר שמעון ביטון. "אני נהגתי אז להיכנס ללבנון, למארון א־ראס, כדי לגנוב חמורים. לא היה צבא, היו מקסימום מגדלי שמירה מינימליים. לא הייתה התייחסות לאיום הביטחוני, אבל אני זוכר שבתור ילד, באחת השבתות, פתאום הבחנו שמישהו בודק את שעוני חברת החשמל. אבי מיד הבין שזה לא יכול להיות, זו הרי שבת, אז הוא עיכב את הבחור ושלח אותי שאקרא לרכז הביטחון. הם תחקרו את האיש ובאיזה שלב כלאו אותו בחדרון קטן עד שהצבא הגיע. יותר מאוחר התברר שהוא היה איזה סוג של רכז מודיעין שהגיע מלבנון ובדק היכן נמצא בית הכנסת ביישוב ומתי נערכות התפילות".
במקום הפיגוע, ליד קיבוץ ברעם, יש היום אנדרטה גדולה. המחבלים ישבו ליד גדר הגבול, שכמעט נשקה לכביש, מול הכפר יארון בלבנון, ומשם ירו את רקטות הבזוקה. הנהג, ירקוני, שנהרג בפיגוע, איבד שליטה, סטה מהכביש והתנגש בעץ. כל השלושה מכירים היטב את העץ, שעדיין עומד במקומו.
"לא ידענו כלום, לא הבנו מה קורה", מספר ביטון את זיכרונותיו כילד בן 7. "כשהאוטובוס קיבל את הבזוקה הראשונה, זה קרה בחלק הקדמי של הרכב, ואני ישבתי באמצע, ממש ליד הדלת. אבי ישב מלפנים. האוטובוס נתקע בעץ וקיבל טיל נוסף ממש היכן שישבתי. היה שקט ואחרי זה צרחות. דילגתי קדימה כי רציתי לראות את אבא. ילד בן 7, לא יודע אם הוא חי או מת. זוכר שבאיזה שלב היה עוד פיצוץ. חשבתי שהיה זה חייל שחילץ אותי, כי ככה זה נחרת בזיכרוני, אבל אחת המורות סיפרה שהיא זו שהוציאה אותי".
יונה אריכא הייתה מורה בת 22 ביום הפיגוע. גם היא לא שוכחת את המראות הקשים מאותו בוקר. "טראומה זו לא מילה", היא נאנחת. "לפני שנתיים שאלתי את שמעון ביטון 'אתה זוכר מה אמרת לי באותו יום?'. הוא ענה שלא, והזכרתי לו שהסתכל עליי ואמר 'המורה, הרגו את אבא שלי'. גם עכשיו אני רועדת כשאני נזכרת. הדבר הראשון שחשבתי היה איך להציל את הילדים, פחדתי שהאוטובוס יעלה בלהבות. דחפתי את הדלת האחורית ואמרתי להם 'לרדת, לרדת'. היה תלמיד בשם מור יוסף שיצא והתחיל לרוץ ואני ישר קראתי 'מור יוסף, תחזור מיד'. הוא חזר ואז הושבתי את כולם. הרגעתי אותם, האחריות נתנה לי כוחות. זוכרת שהראשון שהגיע למקום היה חייל שעלה לאוטובוס ונעמד. אמרתי לעצמי 'מטומטם, למה אתה לא עושה משהו?'. רק יותר מאוחר, כשעיכלתי מה עברנו, הבנתי שהוא היה בהלם ממה שראה".
ביום שביקרנו במקום הפיגוע, יוסי הסתכל מסביב. "כשאני עובר כאן, אני תמיד מברך 'הגומל'", סיפר. "זוכר שהמורה יונה צעקה לכולנו לרדת, ואני, שתמיד נחשבתי לתלמיד מסודר, לא שכחתי לקחת איתי את הילקוט. נשברה לו הידית והתעקשתי להישאר איתו. הייתה לי פגיעה חזקה בראש. זה היה יום חמסין והבגדים התייבשו עם הדם. כמה כאב לי כשהסירו אותם. אני קורא לאירוע הזה 'שואה'". ישראל: "כשרציתי לצאת, ראיתי דם וילדים שוכבים על הרצפה ולא ידעתי מי מהם מת ומי חי. דילגתי מעליהם. זוכר שעמדתי ליד יוסי. הראש שלו היה פתוח, הוא דימם וגם אני נטפתי דם".
"תמיד חיינו בפחדים"
אלה היו ימים נטולי רשתות חברתיות, מבזקי חדשות וסמארטפונים. למושב הגיעו ידיעות מקוטעות על הפיגוע. "תחשוב שאלה אנשים שנמצאים בארץ רק שבע שנים, בקושי ידעו עברית, לא ידעו כל כך להסתדר, המצב הכלכלי היה קשה, ופתאום נחתה עליהם מכה כזו", אומר ישראל. "יום שישי, מושב דתי, כולם עוד בהכנות לשבת. אבי היה במטע כששמע על הפיגוע, ולאחי חנניה היה את הטנדר היחידי במושב. כל ההורים באו אליו וביקשו שייקח אותם. קפצו עשרה מאחור, שניים מקדימה. הם הגיעו ליד האוטובוס וצרחות ופאניקה. אחי איבד שליטה והתהפך. אמי שברה צלעות ולאחי נקטעו שתי אצבעות".
יהודה אוחיון, הילד שניסה לברוח מהאוטובוס והוחזר אליו על ידי אמו, מצא את מותו בפיגוע יחד עם עוד שמונה ילדים. ארבעה מהמבוגרים שהיו באוטובוס נהרגו. המחלצים הראשונים שהגיעו היו מקיבוץ ברעם הסמוך. ביטון הובהל עם אמבולנס לבית החולים בצפת ומשם במסוק לבית החולים רמב"ם בחיפה. כעבור עשרה חודשים הוא החלים והשתקם וחזר הביתה.
"אתה חושב שמישהו טיפל בי לעומק בשנת 1970? כלום", ביטון חייך במרירות. "עשרה חודשים שכבתי בבית החולים, חזרתי לפה, שמו לי תיק על הגב ואמרו 'לך לבית הספר'. זהו. מתו חברים, מת אבא שלך, קשה לך, אפילו לא שאלו אם אני צריך תמיכה. תתמודד עם מה שיש. אנחנו שלושה ילדים בבית. כשאבי נהרג, אמא הייתה בת 23. אני הבכור, ויש לי אחות שהייתה אז בת פחות משנה. היה לנו משק ולול שצריך לדאוג לו. לעזור לאמא לאסוף ביצים, להוציא זבל. להגיד לך שנשארו לי נזקים מאז? אני כרגע לא מרגיש".
ביטון לא מרשה לעצמו להתפרק, אבל יוסי פרץ סובל מפוסט־טראומה. "כל פיגוע או תקרית מחזירים אותי ליום ההוא", הוא מודה. "היום עם הפוסט־טראומה אני כל הזמן שומר על ערנות. כל יום מחכה לשמוע תרחישים, במיוחד בלילות, מדמיין כניסה של מחבלים. גדלתי עם זה. נהגתי כילד להרטיב במיטה, ישנתי עם ההורים עד גיל מאוחר, ובצבא ביקשתי לסגור מעגל. במלחמת לבנון הראשונה עשיתי הכל כדי להשתתף, למרות שביקשו לתת לי פטור. התעקשתי ואז, כנהג, נתקלתי במלחמה במלוא עוצמתה כשהמראות החזירו אותי לאוטובוס. חטפתי דלקת פרקים, הלב נפגע".
ניסית לטפל בעצמך?
"פעם שלחו אותי לטיפול, והפסיכולוג ביקש 'תעצום עיניים, פתח מגירה, שים את המחשבות ותסגור אותן ביחד עם התמונות והזיכרונות'. זה עשה לי רק נזק. אולי אם הייתי מקבל את הטיפול כילד, זה היה עוזר, אבל זה היה כמו תיק במשקל מאה קילו שאתה סוחב במשך שנים ומוריד ממשקלו עשרה קילו. לא תרגיש, תישאר באותו מצב".
ישראל מספר שגם לו יש צלקת נפשית רצינית מהפיגוע. "ריח השריפה וחריכת הבשר נצרב אצלי במשך שנים ועלה לא פעם במהלך הילדות שלי. מי טיפל בנו? לדעתי כולנו סובלים מפוסט־טראומה. תמיד חיינו בפחדים". לפני שש וחצי שנים נפטרה לאה רביבו, ניצולה שהסתובבה במשך שנים עם רסיס במוחה. היא הצליחה לחיות איתו עד סוף 2013, עד שהזדהם וגרם למותה.
לישראל יש בעיה דומה. "יש לי שמונה רסיסים בראש, ואני מקרה דומה לזה של רביבו", סיפר. "אחרי הצבא גיליתי את זה כשהתעלפתי ולא ידעתי מה הסיבה, זה נראה כמו מחלת הנפילה. בדקו ומצאו אצלי חבילת רסיסים. התחלתי טיפול בכדורים, ויום אחד, בביקורת שגרתית, סיפרתי שההתעלפויות נעלמו. הרופא הציע שאפסיק עם הכדורים ושאהיה במעקב. הגעתי לטיפול נמרץ. היום הכדורים הם כמו אוכל בשבילי. חייב להיזכר לקחת אותם, כי הם מייצבים אותי. אם אפסיק, אז זהו. נגמר".
לישראל 49% נכות. הוא ויוסי מתפרנסים מלולים של תרנגולות מטילות כמו רבים מתושבי האזור. שמעון הוא היחיד מבין השלושה שעשה מסע ארוך כדי לצאת מהאירוע הטראומטי. יש לביטון לול, מטעים גדולים, הוא מנהל את המושב, משמש כיו"ר ועדת מכסות במועצה לענף הלול, רכז חקלאי של מרום הגליל ודירקטור באגודת מים בגליל.
"אני כולי צלקות ואפס אחוזי נכות", הוא הודיע. "אמי לא לקחה עורך דין כדי שהבן שלה יקבל אחוזי נכות. היא דאגה איך לתת לו אוכל, שיהיה נקי, מסודר וילך לבית הספר. זה מה שעניין אותה. התגייסתי לצבא וקיבלתי פטור, אבל נלחמתי להעלות פרופיל. שירתי כנהג מובילי טנקים ובמלחמת שלום הגליל. אין נקודה בלבנון שלא הכרתי, ומבלי לחשוש. פינוי חללים, שלל, הייתי בפלוגות לוחמות, וכשחזרתי לפעמים הייתי עוצר פה בהר, מעבר לגבול, ורואה את האנשים של אביבים כמו חיילים על לוח דמקה. מבין שבנו את היישובים האלה כסוג של מוצבים, כי ככה יישבו את הארץ. גבול הצפון, בקעה, ערבה, עוטף עזה. את מי שמים במעטפת? מושבים וקיבוצים. אני דווקא אוהב את זה".
כשביטון השתחרר מהצבא והציעו לו מאגף השיקום לא מעט תוכניות לעתיד, הוא בחר בכיוון הבלתי צפוי. "אמרתי שאני רוצה להיות נהג אוטובוס", סיפר. "הסבירו 'מגיע לך יותר'. אמרתי 'זה מה שאני רוצה'. אחרי הצבא התחלתי לעבוד בהסעות של המועצה האזורית מרום הגליל כנהג אוטובוס שמסיע ילדים מאביבים ודוב"ב לבית הספר בקיבוץ סאסא. עשר פעמים ביום על הכביש, עם 50 ילדים בתוך האוטובוס. אתה רואה את האנדרטה מצד שמאל בהלוך ובצד ימין בחזור. לימים נולדו לי ילדים שנסעו בהסעה ואני ממשיך לנסוע על הציר. תמיד אומרים, 'אתה יודע שמישהו יכול לירות עוד טיל כזה'. בעיה? מישהו מהצד השני משתגע, לוקח קורנט ושם לך אותו בול בקבינה. מה לעשות? אני הרגשתי צורך, כי זו בעצם הייתה תוכנית השיקום שלי. זה עזר לי להתחזק ולהתבגר".
ולא עובר בראש אותו פיגוע?
"תשאל אם אחרי 50 שנה אותה שריטה באביבים נסגרה קצת? אני מודיע לך שהיא לא. אחרי 15 שנה כנהג אוטובוס מוניתי לנהל את מערך ההיסעים במועצה. הייתי צריך להסיע כמעט 4,000 תלמידים ביום ומתי הייתה נדלקת נורה אדומה? כשהאוטובוס לאביבים לא היה מגיע בזמן. רבע שעה של איחור ואמא כבר הייתה מתקשרת לסדרן ושואלת מה קרה? היי, אני עברתי את זה בשנת 70', אבל את עוד צעירה, התחתנת אתמול, מה הלחץ? אין מה לעשות, גם הזוגות הצעירים שבאו אחרי הפיגוע מכירים את האירוע, משתתפים בטקסים. אין כאן ילד שלא מכיר את אסון ילדי אביבים".
"אין חלופה למקום"
אביבים כבר לא אותו מקום נידח שהיה בשנת 1970. היום יש שם לא מעט בתים פרטיים שטובלים בירק צפוני, מרהיב, אבל עדיין מרגישים את החשש הקיומי, הכלכלי ובטח הביטחוני. רק באמצע החודש שעבר הייתה הודעה בהולה על חתכים בגדר הגבול והתרעה על אפשרות של חדירה. רכז הביטחון ביישוב העביר מסרון מיידי לחברים: "שבת שלום, הוכרז פרש טורקי באזור דוב"ב. כרגע יש כוחות במקום, אבל מי שרואה את ההודעה להישאר זמין במידה ונוקפץ". "פעם בשבוע יש אירוע כזה", ביטון הסביר. "תמיד בגלל חזירים שנוגעים בגדר, אבל פה היה אירוע אמת שאתה לא יודע איך הוא ייגמר. האיום קיים כל יום וכל שעה".
למה לא עזבתם את אביבים?
"קרה פה משהו מיוחד. הפיגוע פגע כמעט בכל בית במעגל ראשון, שני או שלישי. אצלנו בבית זה אבא שנהרג, ושני דודים - אחד שאיבד שני ילדים, והשני בן. אחרי שבע שנים בארץ זה אירוע שבקלות יכול היה לפרק את הקהילה, אבל אף משפחה לא בחרה לברוח, ולאמא שלי, כמשפחה שכולה, הציעו לעזוב. משרדי ממשלה והסוכנות הודיעו 'ממטולה ועד אילת, רק תגידי'. היא אמרה 'אני נשארת'. מה שקרה פה זה תעצומות נפש שאי אפשר להסביר. נשארו ותקעו יתד יותר חזק. שאלתי את אמי כשהתבגרתי 'למה לא עזבת?', והיא ענתה 'אבא שלך נהרג פה, הלב לא נתן לי'. אם אמא שלי לא בחרה לעזוב, אז שאני אעזוב?".
אבל כלכלית יש לחץ?
"אין חלופה למקום. היישובים האלה, כולל הקיבוצים באזור, המרכז שלהם היה ונשאר החקלאות. אם זה ייפגע, מה יש לשמעון ביטון לעשות פה? אנחנו מנהלים משק לא קטן. חקלאות יפהפייה, אבל אם אתה אומר 'אני אביא ביצים מאוקראינה ותפוחים מטורקיה', מה אני אעשה? הבן שלי אדריכל במקצועו, בתי נשואה וגרה בצפת, הבת הקטנה לומדת בקצרין הוראה. הם לא רוצים לחזור, ואני לא נהיה יותר צעיר. הם אומרים 'לא נכנסים לחקלאות. לא רוצים להיות כל ארבעה חודשים בהפגנות'. הבן שלי אמר 'מאז שאני מכיר אותך, אתה רק במלחמות'".
ישראל: "אנחנו אחרי הפיגוע כבר היינו על הקרטונים. קיפלנו את הבית, היה לנו מפתח לדירה באופקים, ליד דוד שלי. רצינו לעזוב לא רק בגלל שאני נפצעתי, אלא גם בגלל שאחי ואמי נפצעו. היה פחד. חיכינו למשאית שתיקח אותנו, ובדקה התשעים אבי אמר 'אני לא עוזב'. כבר היינו בתחושה שסוף־סוף אנחנו נוטשים את המקום הנאחס, והוא אמר 'לא'. אני חושב שזו הייתה החלטה נכונה".
אביבים עולה מדי פעם לכותרות, כי אוהבים לעשות שם את ההפגנות החקלאיות. התפאורה מתאימה וגם העבר הקודר מוסיף, רק מתברר שהשנים שחלפו לא החלישו את עוצמת הכאב, אבל כן הצליחו לשחרר חסמים שהיו. אנשי החקלאות הקשוחים החלו לשתף ברגשותיהם.
לפני מספר שנים הם הקימו קבוצת וואטסאפ של ניצולי האוטובוס. הם מצאו משפחות שכבר לא מתגוררות באביבים, את המורות שהיו. הם מחליפים שם זיכרונות, ברכות ותמונות מדהימות מפעם.
באחת התמונות רואים ילדים ממתינים לעלייה לאוטובוס ואפשר לזהות שם את ישראל ואת שמעון וגם חלק מהילדים שנהרגו באסון. "אני מדפדף יום אחד בפייסבוק ופתאום נתקל בתמונה בקבוצה של חובבי היסטוריה", פרץ סיפר. "התכתבתי עם האחראית על הדף ושאלתי מאיפה היא השיגה אותה. היא סיפרה שיש לה ידיד שאוסף תמונות של יהודי מרוקו. התמונה צולמה בשנת 1969, שנה לפני הפיגוע. בתמונה אנחנו מחכים לעלות לאוטובוס".
יוסי: "אני חושב שזו השנה הראשונה, או השנייה, שאני מסכים לבוא ולדבר על האסון. בדרך כלל הייתי נעלם. כשהיו באים ושואלים, הייתי נועל את עצמי בשירותים. היה לי קשה להתמודד עם התמונות של החברים, גדלתי עם הטראומה, אבל זה הולך ומשתחרר. לא מזמן פגשנו את המורה והיא שאלה 'אתה יוסי, נכון?'".
יונה אריכא פרשה מהוראה לפני 20 שנה, והיא מתגוררת היום ברחובות. "לאביבים לא היו במשך השנים יחסי ציבור", היא משוכנעת. "רבים הזכירו באותה תקופה דווקא את קיבוץ ברעם, שלידו היה הפיגוע, ואני אמרתי 'מה ברעם? זה אסון שקרה לאביבים'. לא ידעו למנף את זה. עכשיו, כשהילדים התבגרו, הם רוצים להכניס את האירוע לתודעה. הייתי בשנה הראשונה לטקס האזכרה, אבל אז ההורים לא ממש התעניינו וגם כשדיברו איתי, הם עברו על זה לסדר היום. פתאום הילדים התעוררו והבינו שישנן מורות שנשארו בחיים, הם חשבו שכולן מתו".
שמעון הציג תמונה כשהוא בדרך למסוק שפינה אותו אז לבית החולים. "לפני חמש שנים טופל בן המושב במחלקת העיניים של בית החולים בצפת", הוא מספר. "אחת האחיות הוציאה את התמונה ואמרה 'אני מחפשת את הילד הזה'. הוא הסתכל ואמר 'זה שמעון'. קבענו להיפגש. אני מגיע לבית החולים וכל המחלקה שלה עמדה וחיכתה לי. חיבוקים, נשיקות. היא אמרה 'כמה זמן חיכיתי לרגע הזה'. תמיד יש מישהו שנזכר במשהו חדש. אני נפצעתי בכתף וכל השנים הייתי בטוח שראיתי מישהו שירה עליי והמורה אמרה 'לא, נפצעת בפיצוץ השני'. היא זכרה. את הפרט הזה לא ידעתי עד לפני שנתיים".
לא מעט סיפורים, גם טרגדיות, קרו בזמן שעבר. שניים מבני גילם, עמרם פרץ ויוסף ביטון, נהרגו לפני מספר שנים בתאונת דרכים. פרץ היה מניצולי האוטובוס, ואילו ביטון הצליח באותו יום להתחמק ולא עלה להסעה. אחת הניצולות עמדה ללדת בניתוח קיסרי ורגע לפני כן הרופאים נתקלו בקשיים. בבדיקה שערכו, התברר שבחלל הבטן שוכב רסיס ברזל, גדול, מפעם.
50 שנה עברו, ולחלק נדמה שהפיגוע האיום התרחש רק שלשום. "זו צלקת לכל החיים וגם עכשיו כל בית במושב נושא את הפצע", ביטון משוכנע. "אנחנו קהילה שצמחה מהאירוע הכי מטורף שאפשר לחוות וכעת מגדלים ילדים, נכדים ונינים. אני שמעון ביטון נלחם 21 שנה שהיישוב ימשיך לעמוד על רגליו. היינו 40 משפחות והיום אנחנו 150. זה הניצחון. כל פעם כשמזמינים אותי לחנוכת בית, אני מסתכל על מארון א־ראס, שמעבר לגבול, ואומר 'זו התשובה. נקים כאן עוד שכונה ועוד בית'".