את האחד לא היה אפשר להציל, אבל את השני, בשם הראשון, הצליחו אלמוג ורעייתו להביא למקום מבטחים שרואה בקבלת האחר זכות ולא נטל. הוא היה התיקון והגשמת השבועה האובססיבית של האח והאב השכול, לעולם לא להשאיר חייל פצוע בשטח.
המ"פ המשיך דרומה לתל סאקי עם מחלקה אחת, ומחלקה שתיים של ערן נפגעה מטנק סורי. שלושה לוחמים נשרפו בתוך הטנק, ורק ערן עף החוצה ונפצע ברגלו. אפשר היה להציל אותו, אם מישהו היה מגיע אליו ושם לו חוסם עורקים. אבל אף אחד לא בא. בסופו של יום נהרגו 12 לוחמים מהפלוגה, המ"פ נפל בשבי, והטנקים הבודדים שנותרו הצטרפו לכוחות אחרים ונלחמו עד סוף הקרב. הם השמידו עשרות טנקים סוריים".
"לכן כשהתקשרתי אליהם שמעתי אנחת רווחה, שרק היום אני מבין אותה לעומק. ואז שאלתי מה עם ערן, ואמא אמרה, ערן הלך, אין לנו ערן יותר. היא הייתה עשויה מחומרים על־אנושיים. מעולם לא בכתה, והיה לה ברור שגם אחרי האסון כולנו מתגייסים ונלחמים. אבא שלי אמר, אם כל משפחה שכולה תחליט שהילדים שלה לא משרתים בקרבי, לא נשרוד.
"ואמא שלי אמרה, אם אתם מאמינים בילד, תשלחו אותו לקרב ואנחנו נדע להתמודד. ומיד אחרי מלחמת יום הכיפורים התמסרה לחיזוק משפחות שכולות. היא הייתה יו"ר בית יד לבנים בראשון לציון במשך 40 שנה והגיעה למשפחה אחרי משפחה כדי לחזק ולתת כוחות ולהגיד להם את מה שאמרה לנו, שאצלנו בבית לא יהיה שכול, כי החיים ממשיכים".
בקצה כל קרב
הם היו ארבעה בנים ונשארו שלושה. “אמא תמיד צחקה שהיא לא יודעת לעשות בנות", מחייך אלמוג בעצב. “ומאז, ולאורך כל חיי, אני מסתובב עם רגשי אשם שלא הייתי ליד אחי הפצוע. הייתי הגדול, המנוסה, הלוחם, הגעתי למלחמה עם לא מעט ניסיון קרבי, ידעתי מוות, נפרדתי מחברים שנהרגו עוד לפני מלחמת יום הכיפורים, ולמרות כל זה, לא הצלחתי להציל אותו".
"גם למבצע אנטבה הגעתי מהגלעד הזה. יומיים לפני שיצאנו לדרך הלכתי אליו, ומשם המשכתי הביתה, ואמא אומרת לי, בני היקר, שמע מה אני אומרת לך, אתם טסים מחר לאנטבה. שאלתי, איך את יודעת, והיא אמרה, אתה רואה את הנייר הזה? רשומים עליו שמות כל האנשים שחיפשו אותך הבוקר. אני אומרת לך, מחר אתם יוצאים. והיא צדקה".
"נתתי פקודה, נכנסנו לחורש והרגנו את כל המחבלים. ועכשיו דילמה, מה עושים עם הקשר שפצוע ונותר מאחור כשהדרך לפנינו ומאחורינו מלאה סכנות וצלפים, ואם נחזור, ייתכן שלא נמצא אותו חי, שלא לדבר על הצוות שעלול להיפצע ולמות עד שנגיע אליו בגלל העיקוף בדרך. אבל לא הייתה שאלה בכלל. חזרנו את כל הדרך אל הקשר, אף אחד לא נפגע, קשרנו אותו לאלונקה והתחלנו לעלות מחדש. הוא היה בחור ענק, ההליכה הרגלית בתוך הסבך הייתה מפרכת, אבל הבאנו אותו הביתה".
אין מקום לחולשה
אל המקום הרגיש והסוער הזה נולד ערן הקטן. “בננו ערן נכנס לדקות האחרונות של אחי ערן וחי שם 23 שנה", אומר אלמוג בפשטות. “הוא הפצוע המדמם בחברה שכל קיומו נתון לחסדי הסביבה. דרכו למדנו על התסכול והכאב של האדם המוגבל, שאז עוד קראו לו ‘מפגר' בחברה הצברית החזקה, זו שההורים שלי נולדו לתוכה בימי המנדט הבריטי. באותם ימים של היהודי החדש, הישראלי הגאה, לא היה מקום לחולשה, על אחת כמה וכמה אם החלש הוא מפגר.
"הנכדה הזאת, שנפטרה לפני שנתיים, חיה בכפר תקווה בצפון, נישאה ליוסי, והייתה גאון ליד ערן שלנו, כי היא יכלה לפחות להכין לעצמה ארוחת בוקר, ולדבר, ואפילו נתנה פעם ראיון עיתונאי".
"היו פותחים לנו את הדלת וראינו ילדים מעוותים עם פחד בעיניים, עם ריח של צואה סביבם ובאוויר, עומדים מבוישים ומבוהלים. היינו חוזרים אל העובדת הסוציאלית פעם אחר פעם, אומרים לה, בשום פנים ואופן לא נביא את הנסיך שלנו לאחד המקומות האלה. יום אחד העובדת הסוציאלית, נציגת מדינת ישראל, הנהנה בראשה ואמרה לנו משפט מכונן: ‘אולי אנחנו, היהודים, לא טובים עם מפגרים, תלכו לירושלים, יש שם מוסד של הנוצרים, אולי הם טובים יותר מאיתנו ביחס אל הילדים שסובלים מפיגור'. זו הייתה חתיכת אגרוף בבטן.
"הילד שלי, שלא מדבר, דיבר איתי וכאילו אמר, אמא נקראת על שם סבתא שנרצחה באושוויץ בגלל תורת הגזע, אתה זוכר את זה, אבא? אתה מבין שפה, במדינה היהודית היחידה בעולם, לא רוצים אותי בגלל הדרה וגזענות? כי למרות שהעם היהודי מדבר על 'ואהבת לרעך כמוך', זה רק ססמאות, כי לילדים כמוני אין כאן מקום".
אולי זה היה הרגע שבו המוטיבציה של בני הזוג אלמוג, שעד אותו זמן התמקדה בלהעניק לבנם אהבה ולעולם לא להתבייש בו, התרחבה למחוז נוסף: לבנות עבורו ועבור ילדים כמוהו מקום של אהבה ותקווה. “גם בשבילנו, לא רק בשבילו", מחדד אלמוג. “כי האופן שבו אנחנו מתייחסים לילדים כמו ערן אומר איזה אנשים אנחנו, וגם אם הילדים האלה הם אחוז אחד באוכלוסייה, הם מגדירים את כל היתר".
המטרה: חברת מופת
הכפר השיקומי “עדי נגב - נחלת ערן" הוקם בנגב לזכרו של ערן, שסבל מאוטיזם ומעיכוב התפתחותי. היעד היה לבנות מקום עטוף באהבת חסרי הישע שנזקקים לתלות מוחלטת: “כי אפשר לבנות מקומות מאוד מטופחים ואסתטיים, אבל הרבה יותר חשוב להבטיח שהדנ"א של המקום יהיה אהבת המוגבל שלא מסוגל לחתוך עגבנייה לבד, ולהתלבש ולהתרחץ או להגיד, אני כבר חצי שעה עם חיתול מלא בקקי, אני צריך עזרה".
אבל המטרה הגדולה יותר הייתה לשנות את החברה בישראל ולהפוך אותה לאנושית ומוסרית יותר. “כשהיינו עוברים כילדים ליד מוסד של מפגרים, אפילו ההורים שלי נתנו לנו להבין שהם לא בדיוק חלק מאיתנו", הוא אומר. “הם מסכנים, אומללים, לא יכולים לתרום, הם לא יצילו את עם ישראל, הם לא יביאו נובל. ביושר אני אומר, שאם ערן בננו לא היה נולד וגדל, יכול להיות שהייתי ממשיך את תפיסת העולם של יגאל אלון וגולדה, ושל ההורים שלי, וחושב שהאדם המוגבל הוא לא חלק מאיתנו".
עם דייריו נמנים נערים ונערות עם מוגבלות שכלית התפתחותית קשה, מומים גנטיים ובעיות פיזיות מורכבות, אבל גם אלפי תושבי האזור מגיעים אליו כדי לקבל טיפולי חוץ. זהו עבורם המענה השיקומי היחיד בנגב. ברוח חזונו של אלמוג, כל אחד מאנשי הצוות חדור בערכים של כבוד לאדם, אחריות אישית, אהבה ושמחה. כל צעד - גם הקטן ביותר, מייצר דחיפה אדירה במסע השיקומי בדרך לחיים טובים יותר.
שנה וחודשיים הספיק ערן אלמוג ליהנות מהמקום הזה, שהוא עצמו היה ההשראה והסיבה המרכזית להקמתו, עד שנפטר בגיל 23 ממחלת קסטלמן. 17 שנה חלפו מאז, ואפילו היום, ממרחק הזמן, הכאב על לכתו צובט ומייסר.
בת נוספת, שוהם, נפטרה לבני הזוג אלמוג חודש לאחר לידתה. “היא נולדה עם מום בלב, חסר של ארבעה סנטימטרים בחיבור אל העורק הראשי", מספר אביה. “מיד אחרי הלידה היא עברה שלושה ניתוחי לב שלכאורה היו מוצלחים ביותר, ועמדה להשתחרר הביתה. לילה לפני השחרור, בפעם הראשונה שחזרנו כדי להתארגן וקצת לנשום, קיבלנו טלפון שהיא איננה. היא הייתה צריכה להיות היום בת 32". לבני הזוג אלמוג בת נוספת, ניצן, ד"ר לחינוך שהייתה ממקימי הלשכה בהסתדרות של הממונה על תעסוקת אנשים עם מוגבלות.
צווי מעצר בבריטניה
הרבה לפני שהפך לפעיל חברתי למען האוטיסטים ופגועי המוחין בחברה, היה אלמוג לוחם ומפקד מעוטר. במלחמת יום הכיפורים שימש כמפקד פלוגה ולחם בקרב בוואדי מבעוק. במלחמת ההתשה נלחם כמפקד פלוגה מסייעת במובלעת הסורית. במבצע יונתן היה מפקד סיירת צנחנים והלוחם הראשון שכף רגלו דרכה בשדה התעופה באנטבה. הוא היה מפקד יחידת שלדג, מפקד יחידת הצנחנים, מפקד אוגדת עזה ואלוף פיקוד הדרום, ולכל אורך שירותו הצבאי המרשים היה נאמן לשבועה שנשא עם מות אחיו, לעשות הכל כדי לא להפקיר פצועים בשטח.
במהלך הקריירה הצבאית וגם לאחריה נאלץ אלמוג להתמודד עם אישומים משפטיים מצד אנשי “יש גבול", שפעלו להגשת תביעות נגד אלופים בצה"ל. “הם ניסו לטעון לפגיעה בחפים מפשע במהלך המלחמה, הריסת בתים והאשמות מהסוג הזה", נזכר אלמוג, “אבל בג"ץ בדק הכל וקבע שפעלנו ללא דופי ומתוך הזכות להגנה עצמית. אז אחרי שהם נכשלו בישראל, הם הלכו לאנגליה, כי על פי החוק הבריטי, כשגופים פרטיים מגישים תביעה, המדינה לא יכולה להתערב.
"אז נשארתי על המטוס וישבתי על כיסאות הדיילים עד שהגיע הנספח הצבאי. סידרו לי טיסה וחזרתי לארץ, ובנמל התעופה בן־גוריון התראיינתי וסיפרתי בתקשורת בהרחבה מה בדיוק קרה. ברגע שזה התפרסם, ראש הממשלה דאז טוני בלייר ושר החוץ שלו התנצלו. הם אמרו, ידינו כבולות, כי שיטת המשפט הבריטי לא מאפשרת התערבות במקרה כזה".
הבית של כולם
לאחר שחרורו מצה"ל עמד אלמוג בראש ועדת אלמוג לחקירת מחדל חטיפת חיילי צה"ל אהוד גולדווסר ואלדד רגב והנסיבות שהובילו למלחמת לבנון השנייה. במקביל, ניסה את מזלו בהשקעות בטכנולוגיות ישראליות ליישומים אזרחיים להגנה מפני טרור, אך רובן כשלו, ואלמוג התמקד בהקמת הכפר השיקומי. גם לאחר מות בנו נותר פעיל בעמותה, והוא מכהן כיו"ר הכפר וממשיך להוביל את החזון שלו.
ביום העצמאות 2006 נבחר להדליק משואה כהוקרה על פעילותו למען האוטיסטים ופגועי המוחין בחברה. עשור לאחר מכן קיבל את פרס ישראל למפעל חיים. ביוני 2022 החל לכהן כיו"ר הסוכנות היהודית. “הפנייה לכהן בתפקיד הזה הייתה מפתיעה", הוא אומר בגילוי לב. “לא חלמתי על תפקיד יו"ר הסוכנות, וזה לא היה בתוכניות שלי. אבל יום אחד הגיע טלפון שהציע את זה, אז דיברתי עם דידי אשתי, והיא אמרה, ברור, יש לך יכולת ומדובר בתפקיד מאוד חשוב למען העם היהודי".
שנה הוא בתפקיד, והיא עברה עליו ביעף. “העבודה בסוכנות היא המסע השלישי של חיי", הוא מחייך. “המסע הראשון הוא למען ערן אחי והשבועה שלא משאירים פצועים בשטח, השני למען ערן בני ולמען החלשים בחברה, והשלישי הוא בסוכנות, למען העם היהודי. זו הייתה שנה מאוד מלמדת ומרגשת במקום שמוביל את חזון קיבוץ הגלויות. כשהתחלתי את התפקיד, היה המשבר הגדול ברוסיה ואיום של סגירת משרדי הסוכנות. גם מלחמת אוקראינה, שעדיין לא הסתיימה, משפיעה עלינו, אם כי בשנתיים האחרונות השגנו שיא במספר העולים ביחס לעשור שקדם למלחמה".
שורה של לקחים
כמי שאמון על פשרות, פועל אלמוג לקדם נציגות מטעם המכון לחקר העם היהודי בסוכנות לצדו של הנשיא סביב המחלוקת על הרפורמה המשפטית. “כל רפורמה שנוגעת בעצב היסוד חייבת להיעשות בהסכמה רחבה של 80 חברי כנסת", הוא אומר. “כרגע יש סכנה של שיתוק, כי אם בג"ץ יפסול את התיקון לצמצום עילת הסבירות, הקואליציה לא תהיה מרוצה, ואם הוא יאשר אותה, האופוזיציה תתנגד".
"היינו בנחיתות מול טילי האר־פי־ג'י, ותורת הלחימה שלנו לא הייתה מותאמת למה שהאויב בנה והתכונן ומימש. אומנם הכמות יצרה איכות כי לא הייתה ברירה, אבל במובן הזה הפקנו לקחים ויש לנו היום יכולות טכנולוגיות שלא היו לנו מעולם, והן מהוות יתרון משמעותי על אויבינו. אם יורים עלינו 5,000 טילים ורובם נופלים בשטחים פתוחים, זה כתוצאה מפיתוח מערכות פורצות דרך, וגם הסטארט־אפ ניישן ופיתוחי המדע והתעשייה הם במידה רבה תוצאה של מלחמת יום הכיפורים, שהביאו את מדינת ישראל להישגים ביטחוניים שאין להם תקדים.
"אין צבא בעולם שפועל בשיטות שצה"ל פועל בהן, שחלקן מבוססות טכנולוגיה חדשנית ויצירתית. אבל כל זה לא מספיק כשאנחנו שומעים אמירות קשות והשתלחויות מפלגות. דווקא בחלק האנושי אני חושב שאין התקדמות גדולה. יכול להיות שאפילו חלה נסיגה בתחום הזה של קירוב לבבות ויחס לשונה, כשחברי כנסת אומרים שהלהט"בים יותר גרועים מגדולי אויבינו, דברים קשים מאוד נגד רעיון ההכלה וקירוב הלבבות ואהבת אדם. אתה שומע אותם ואתה מתכווץ. במקום הזה צריך לחדד ולהשתפר, כי היהדות היא קודם כל חמלה, חסד וערבות הדדית, וככל שנכיל יותר, נהיה חזקים יותר".
התרעות פיקוד העורף