בן גביר, לעומתו, לא התעסק בבכירות התפקיד, אלא התמקד בבעיה שהוא מבקש לתקן - הביטחון הלאומי של הציבור בישראל. לכן, ובאופן לא מפתיע, דווקא בן גביר, מכל השותפים הטבעיים של בנימין נתניהו שמתעסקים בגודל ובמספר התפקידים, היה זה שחתם על ההסכם הקואליציוני הראשון. בן גביר, למעשה, השתלט על כל מוקדי הכוח הקשורים לביטחון הפנים: המשרד לביטחון הפנים עם סמכויות נוספות על מג"ב איו״ש, הרשות לאכיפה במקרקעין והמשטרה הירוקה.
במשרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי - משרד עתיר תקציבים נוחים לתזוזה - יוכל בן גביר להשקיע תקציבים בערים המעורבות ולהילחם בפרוטקשן בערי הספר שלא זוכים לטיפול הולם של המשטרה. אפילו במשרד המורשת שקיבל הקפידו בעוצמה יהודית להדגיש שיטפלו בכל אתרי המורשת והעתיקות בישראל, כולל ביהודה ושומרון, ויעסקו בפיתוח ובשימור ההיסטוריה של עם ישראל. בן גביר השלים את ההשתלטות, כשקיבל את ועדת ביטחון הפנים של הכנסת. כשהשר ויו״ר הוועדה מאותה המפלגה, יותר קל להתגבר על הקשיים הצפויים להגיע מהכנסת, בדומה למה שעשה אביגדור ליברמן, כשלקח את תיק האוצר וראשות ועדת הכספים לישראל ביתנו מפלגתו.
בן גביר עמד במטרה, אך כעת, עם כניסתו ועם כניסת יתר חבריו לתפקידים המיוחלים, הם יצטרכו להתמודד עם הבעיה עצמה. הם צפויים להיתקל בקשיים רבים ולהבין שמה שרואים משם לא רואים מכאן, הקלישאה הידועה. בן גביר יצטרך להתמודד עם ראש ממשלה מנוסה שמציב שיקולים בינלאומיים על פני הבטחות בחירות, ושהוא גם יריב פוליטי שכבר הוכיח כי הוא לא מתלהב לראות את שותפיו הקואליציוניים נוחלים הצלחות.
התרעות פיקוד העורף