לעומת התכנית המקורית, שמעניקה רוב משמעותי בקואליציה בוועדה לבחירת שופטים ושליטה מוחלטת במינויים, תכניתו של רוטמן מציעה כי רק שני המינויים הראשונים ייעשו ברוב רגיל (שישה מתוך 11 נציגים), בעוד שבמינוי השלישי תידרש הסכמת נציג האופוזיציה (שבעה מתוך 11) וברביעי הסכמה של שופט נציג האופוזיציה (שמונה מתוך 11).
למרות ניסיון הריכוך החד צדדי, עדיין קיימים הבדלים משמעותיים בין ההצעה החדשה לבין מתווי הפשרה של הנשיא הרצוג ופרופ' יובל אלבשן. כך למשל, בעוד שרוטמן עדיין מאפשר רוב לקואליציה בוועדה למינוי שופטים בחלק מן המינויים, תכניתו של הנשיא הרצוג מונעת זאת, בעוד שמתווה אלבשן מציג שתי חלופות, שבאחת מהן יש לקואליציה רוב של נציג אחד בוועדה ובאחר מתקיים שוויון בין הצדדים.
כמו כן, רוטמן לא מוכן לסגת מביטול שיטת הסניוריטי, לפיה השופט הוותיק ביותר בבית המשפט העליון הוא זה שמתמנה לנשיאו, בעוד שהרצוג מציע לשמר אותה.
התרעות פיקוד העורף