“אני מתביישת להגיד את זה, אבל פעם חשבתי על המתיישבים שהם הזויים וקיצוניים, כל מה שלצערי הרב אני יודעת שהיום חושבים גם עליי", היא מחייכת. “הייתי מסתכלת עליהם ואומרת, מה זה המשיחיות הזאת? תמיד בחרו להציג את אלו עם הנראות המטורללת, שדיברו מוזר, שנראו, נו, קיצוניים".
אמירה דומה יצאה מהדובר של סון הר מלך, אלישע ירד, שלאחר הפיגוע בחווארה ביום ראשון האחרון, פרסם את הציוץ הבא: “למחוק את חווארה עכשיו! בלי להתנצל ובלי לגמגם". על הדברים האלה, שפורסמו לאחר קיום הראיון, היא סירבה לבקשתנו להגיב, כפי שנמסר לנו בשמה מאותו דובר שפרסם את הציוץ.
“באותו יום נרצחו שני נערים בדם קר, אז התגובה הייתה צריכה להיות של מדינת ישראל, בצורה מאוד נחושה וברורה", היא אומרת. “לצערי הרב, כחלק מהמדיניות הרופסת, הרבה יהודים ומתיישבים מרגישים שהחיים שלהם מופקרים. אני חושבת שהעובדה שלא דואגים לביטחון שלהם היא ההפקרות הגדולה ולא הדברים האחרים".
"ראיתי שהדחפור מאגף ויוצא הצדה, אז הלכתי לצפות בו מהצד, ואז התחילה טבעת החנק של השוטרים שכיתרה אותי. הגיעו ארבעה שוטרים, וכיתרו אותי בחוזקה ובצפיפות, הייתי במרכז טבעת חנק שאין לי שום תנועה בתוכה. כל פעם שהרמתי את העיניים ראיתי את הכתפיים שלהם מולי. כל תנועה שלי, הם מהדקים את המעגל כדי להבהיר לי שאני לא הולכת לשום מקום".
סון הר-מלך (43) היא יו"ר הוועדה המיוחדת לעניין הקרן לאזרחי ישראל וממייסדי תנועת חומש תחילה, הפועלת לביטול ההתנתקות. השבוע, לאחר ביטול חוק ההתנתקות, שהיא הייתה מהיוזמות שלו, ולאחר שעבר בכנסת בקריאה שנייה ושלישית, היא אמרה בנאומה כי "זהו יום של שמחה אינסופית על התיקון ההיסטורי" והביעה תקווה כי "נחזור ליישב את צפון השומרון, נשוב ליישובי גוש קטיף, ובעז"ה נזכה לגאול את אדמת הארץ הזו".
לכנסת היא הביאה לא רק אידיאולוגיה נחושה אלא גם סיפור אישי כואב. ב־2003 נרצח בעלה, שולי הר מלך ז"ל, בפיגוע ירי על ידי מחבלים פלסטינים. היא עצמה נפצעה באורח קשה וילדה בלידת חירום. השניים הכירו זה את זה בקדומים, לשם הגיעה ללימודי הלכה במדרשת בינת בדרום השומרון.
“חזרתי בתשובה בכיתה ד'", היא מספרת. “עוד לפני כן הרגשתי מושגחת, שמישהו תמיד הולך איתי, אבל לא ידעתי לקרוא לזה אלוקים. ופתאום כשהייתי בת 9 הסתבר לי שיש דבר כזה, הקדוש ברוך הוא. אז התייצבתי בגובה דשא מול ההורים שלי ואמרתי להם שאני רוצה ללמוד בבית ספר דתי. הם ניסו בתחילה להניא אותי מזה, אבל אני ידעתי שאני שייכת לשם. הנשמה שלי פשוט התחילה לשתות תורה, דינים, הלכות, שבת וחגים".
את הר מלך הכירה בשנה השנייה ללימודי ייעוץ חינוכי והוראת ספרות: “בכלל לא הייתי בכיוון, אמרתי שלא אתחתן בשידוך, ולא עם בן ישיבה, ובטח שלא אבחר בגבר עם זקן, ואז הציעו לי את שולי, שהיה בן ישיבה, עם זקן, הכי חננה שיש ושבר לי את כל המוסכמות. כי הוא היה בנאדם מדהים, חכם, איש שיחה מרתק, אוהב אדם ועם טוב לב אינסופי. אני תמיד אומרת לבנות שלי, חכמים ויפים יש בשפע, אבל טוב לב אמיתי זה מצרך נדיר. אם אתן מוצאות מישהו כזה, אל תפספסו אותו".
אחרי שהתחתנו התגוררו תחילה בגבעת הישיבה בקדומים, עד שהציעו להם לעבור לחומש. “אמרו לנו, יש יישוב בצפון השומרון ששלושה מתושביו נרצחו בתוך עשרה ימים, פיגוע רודף פיגוע שם, ומחצית מהיישוב לא מסוגלים לשאת את זה ופשוט עוזבים", היא מספרת. “ניסו לחשוב איך להמשיך את קיומו של היישוב, והחליטו להקים בו גרעין דתי. היו שם חמש משפחות ואנחנו הצטרפנו. אני זוכרת את עצמי מלקטת את העציצים מהקרוון המטופח והיפה שלנו בקדומים ואומרת לשולי, ‘מה אנחנו עושים? איך אנחנו הולכים אל הלא נודע?', ושולי אמר לי, ‘לימורי, מילא שאחרים מפנים יישובים בכוח, אבל יישוב יהודי שיתפנה מרצון זה משהו שאת ואני לא יכולים לראות ולעמוד מנגד'".
שנתיים ושלושה חודשים בלבד הספיקו להיות נשואים באושר. בבית כבר היה התינוק אהוביה־יאיר, בן שנה וחודשיים כשיצאו ביום המר ההוא מבית ההורים של הר מלך בכוכב השחר לכיוון ביתם בחומש. “זו דרך יפהפייה, השמיים תכולים, נוף מדברי מהמם, שום דבר לא יכול היה להעיד על מה שעומד להתחולל שם", היא מתארת בדמעות.
“היינו מאוד מאושרים. הייתה לנו זוגיות מדהימה, תינוק מתוק ויפה, ואני בהריון בחודש שישי ויודעת שיש לנו גם בת, אז בכלל שמחה גדולה. אני זוכרת את שולי אומר את תפילת הדרך ומיד אחר כך הוא התחיל לשיר את השירים מהקלטת ‘בגן של דודו' ואני מסתכלת עליו, רגע לפני שזה נגמר, ואומרת לעצמי בלב, הכל כל כך טוב, החיים כל כך יפים, ממש הייתה נשימה פנימית כזאת של תודה אלוקים, ואז אני שומעת את שולי צועק בהיסטריה, ‘לימורי תתכופפי'.
אינסטינקטיבית דווקא הרמתי את הראש וראיתי חוליית מחבלים בצד הכביש, שלושה עם נשק שמרססים את הרכב וצועקים ‘אללה אכבר'. הם חיכו לנו בעיקול. תצפיתן בראש ההר אמר להם שמגיע רכב יהודי. זו הייתה חוליה שרצחה עוד שלושה יהודים ובתוכם אמא לשמונה ילדים, וכשנתפסו, נשפטו לשבעה מאסרי עולם. הייתי בבית המשפט כשמפקד החוליה ביקש לשאת דברים ואמר, אתם אומה חלשה, אנחנו אומה חזקה ויש לנו סבלנות כי אנחנו ממילא עומדים להשתחרר".
סון הר מלך נפגעה מכדור בידה השמאלית. צלקת רחבה שרטה את פניה לרוחב, לאחר שכדור אחר חלף במעופו אל ראשו של בעלה: “אני זוכרת בבהירות ששולי קלט שאני מדממת, רכן עליי וניסה לכסות אותי, ובינתיים עברנו את המחבלים והתקדמנו קצת. שולי אפילו הצליח להטות את ההגה לכיוון תעלה בצד הדרך, ואני רציתי להגיד, ‘ברוך השם, ניצלנו', ואז הוא התמוטט".
הרכב המשיך לנסוע, רק בלי הנהג: “המחשבה הבאה הייתה, איך אני עוצרת את הרכב, ואז ראיתי ממול סלע ענק והתנגשנו בו. הרכב התהפך והכל נעצר. הייתה דממת מוות איומה. התכרבלתי בפנים להגן על התינוקת שנמצאת לי בבטן, ושאלתי את עצמי, אני חיה? מתה? כל החלק הקדמי של הרכב בער באש, והייתי חייבת לצאת. ניסיתי להעיר את שולי, להרים לו את הראש, ואז ראיתי את פתח הכניסה של הכדור, מהזקן שלו, ואת פתח היציאה מהאוזן.
"ולמרות זאת, הנחתי את היד על הגב שלו וראיתי שיש איזו תנועה של נשימה. הייתי עם יד מרוסקת, אי אפשר היה להזיז את שולי החוצה, והבנתי שאני חייבת לצאת מיד ולהזעיק עזרה. יצאתי דרך הדלת האחורית בזחילה. זחלתי גם על האדמה ועל הכביש. עבר רכב של ערבים שעצר לידי. ניסיתי לדבר איתם ובקושי הצלחתי להוציא את המילים מהפה, הם ראו אישה בהריון מדממת, פצועה, ואת הרכב הבוער, ואז הם הסתכלו עליי והמשיכו בנסיעה כאילו כלום. מהכפר אל־מואייר שמעו את קולות הירי, ופתאום ראיתי עשרות ערבים יורדים מכיוון הכפר בשירה וצהלות. ואז הגיעה מונית של ערבים מהצד הנגדי, ועצרה, והם יצאו וניסו להוציא את שולי מהאוטו ולא הצליחו, כי הדלת נמעכה על הרגל שלו, אבל הם כיבו את האש בעזרת האדמה כדי שהיא לא תגיע אליו והזמינו אמבולנס. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, למה חשבת כל הזמן על מים, למה לא חשבת על האדמה בעצמך".
שלוש שעות לאחר מכן יילדו את התינוקת שלה, היתומה: “במהלך הנסיעה באמבולנס הייתי ערה וצלולה לגמרי, כי אסור היה לתת לי מורפיום בגלל ההריון. כל הזמן שאלתי על שולי, והרופא אמר, הוא פצוע קשה מאוד, אבל נטפל בו. לא הרגשתי שום תחושה, רק זמזומים באוזניים וצמרמורות בכל הגוף. ופתאום שמעתי את הרופא מדווח בקשר שהוא קבע את מותו של שולי במקום. הסתכלתי על האורות של התקרה ואמרתי ‘שולי, אתה מת', ולא היה תא אחד בגוף שלי שרצה להמשיך לחיות. לא הייתה שום אפשרות שאמשיך לחיות בלעדיו".
שרה נולדה בניתוח קיסרי בשבוע ה־26, שהתווספו לו עוד שני ניתוחים שבוצעו בעקבות הפציעה, ונחשבה לנס: “היא הייתה מאושפזת במשך חודשיים וחצי, ואז חטפה וירוס קטלני לפגים. הרופאים ביקשו שאבוא להיפרד ממנה, ואני אמרתי, הבת שלי תחיה, אני לא נפרדת ממנה בשום פנים ואופן. ולמחרת הם אמרו, יש לך בת פייטרית".
"כי זה היה שיר החופה שלנו, כששולי כיסה את הפנים שלי, ביקשתי שלא ינגנו כדי שנשמע את המילים. אמרתי לחברה שלי, הכי קל זה להגיד בבוקר ‘חסדך', אבל גם בלילות קשים ושחורים חשוב להגיד ‘ואמונתך בלילות'. אני מגיעה מעולם הנפש ויודעת שמי שחווה אובדן, תמיד יש בו את המאבק בין הפחד הבסיסי והאנושי לבין הידיעה שהדברים אמוניים ויש מי שמנהל את העולם ומנהל אותו נכון".
שנתיים אחרי ששבה אל ביתה בחומש, החלה ההתנתקות מגוש קטיף: “ניסיתי לפעול ולשכנע, הגעתי עד הכנסת, לצערי לא עזר ואנחנו היינו הבית האחרון שנהרס מצפון השומרון".
שנה לאחר מכן הכירה את יהודה, בעלה השני: “הייתי בתהליך שיקום, וכולם סביבי אמרו, את צעירה, את תתחתני ותבני בית, וכל הזמן שמעתי את הדברים האלה כמו הדהוד לא רצוי, כי אמרתי, איך אפשר? לא יכולתי לראות את עצמי עם אף אחד חוץ מאשר עם שולי. ואז הציעו לי את יהודה. הוא היה רווק שלמד הנדסת מכונות, ואני אלמנה עם שני ילדים. כשביררתי עליו שאלתי, כל האיברים שלו במקום? הכל בסדר? כי איך ייתכן שמישהו ירצה להכניס את עצמו לסיפור כזה. ובכל זאת נפגשנו. כל הפגישה אני מדברת ומדברת והוא שותק. כשהסתיימה הפגישה, הוא יצא ואמר לחבר שלו, זו תהיה אשתי".
מדי שנה האזכרה מצוינת ביחד עם יום ההולדת של הבת שרה, באותו יום. “שולי היה החבר הכי טוב של בצלאל סמוטריץ'", היא מספרת. “כשהוא נרצח, בצלאל אמר, איבדתי את החבר הקרוב היחיד שהיה לי. אבל אני לא איבדתי את שולי. הוא צועד איתי בכל יום, צעד־צעד. כשהיה יום האישה בכנסת, שאלו אותנו מה גברים לא מבינים בנשים. כל חברות הכנסת אמרו, שאנחנו יותר טובות, יותר שוות, יותר מסוגלות להזיז הרים, ואני אמרתי, לא נותנים קרדיט מספיק לגברים. שני החברים הכי טובים שהיו לי זה שני הבעלים שלי, אין איש בעולם שהיה מצליח להבין אותי ולהיות קשוב אליי כמוהם".
סון הר מלך הגיעה לכנסת בהפתעה. לפני כן עסקה בטיפול רגשי ובהנחיית הורים, עד שיום אחד קיבלה טלפון מבן גביר: “בדיוק חגגתי יום הולדת במנהרות הכותל וחשבתי שהוא מתקשר לאחל מזל טוב, אבל הוא ביקש שאצטרף למפלגה שלו. הכרתי אותו לפני כן מהמאבקים על הקמה מחודשת של חומש. אני זוכרת שבכיתי בכי תמרורים, אבל אמרתי, אם זה מה שצריך - אתגייס. העולם הפוליטי זר לי. מסתכלים עליי פה כעל עוף מוזר. אני אפילו מדברת בשפה אחרת. לא קוראת תגובות, לא מחפשת כתבות, לא רודפת אחרי התקשורת. אני על האירוע, כל השאר לא מעניין אותי".
היא גרה בשבי שומרון ואמא לעשרה ילדים, הקטנה ביותר היא תינוקת בת שנה ושלושה חודשים, אבל עבודת הכנסת התובענית מחייבת אותה ללון בירושלים לפחות יום בשבוע, ולפעמים גם יומיים ושלושה. “תמיד אני חושבת שלהיות אמא לפחות ילדים זה יותר קשה", היא אומרת. “מול עשרה ילדים יש דינמיקה מיוחדת".
"אני רואה את הילדים שלי כמעט רק בשבתות. אבל אז אני מנצלת כל שנייה איתם, עם זאת אני לומדת פרשת השבוע, ועם זאת לבת מצווה, ולזה אני מכינה תפריט בריאות. אני אומרת בכאב גדול שהמקום הזה, הכנסת, לא מתאים לאמהות ולא מתאים לנשים נשואות. אני שומעת את זה מנשים וחברות כנסת שלא אומרות את זה בקול ולא אומרות את זה בשום מקום אחר, אבל בשיחה פנימית הן תגדנה שהכנסת לא מתאימה לנשים נשואות ולא לאמהות".
התרעות פיקוד העורף