"התחיל כמחאה אינטליגנטית - ונגמר בהתעללות": ג'ון מקוורטר הוא פרופסור לספרות אנגלית ולבלשנות באוניברסיטת קולומביה. בטור דעה שכתב אתמול (שלישי) ב"ניו יורק טיימס", הביע את החוויה האישית שלו בנוגע למחאות - והשווה אותן למחאות נגד האפרטהייד, שבהן השתתף - "לא זכור לי שהן כוונו לדרום אפריקאים באופן אישי". הוא ציין בדבריו שלטעמו, המאבק נעשה אלים מידי.
סערת קולומביה: הקמפוס האמריקאי הוא מרחב פורה לאנטישמיות חדשה
"כמו גרמניה בשנות ה-30": נאסרה כניסה של פרופ' ישראלי לאונ' קולומביה
"ביום חמישי האחרון בשיעור מדעי הרוח באוניברסיטה, תכננו לשמוע בכיתה יצירה של המלחין ג'ון קייג'. המטרה היא לשמוע אותה בשתיקה, ולהקשיב לרעש מסביב תוך כדי. אך נאלצתי לומר לתלמידים שלא נוכל להאזין. הרעש מסביב לא היו ציפורים או אנשים שהסתובבו במסדרון, אלא קריאות זועמות של מפגינים מחוץ לבניין - שלאחרונה נמשכו כל היום והערב", כתב.
"שני תלמידים בכיתה שלי הם ישראלים, ושלושה אחרים, למיטב ידיעתי - הם יהודים אמריקאים. לא יכולתי לגרום להם לשבת ולהאזין להפגנה הזו כאילו היא לא כלום, מוזיקת רקע", המשיך.
"תהיתי מה היה קורה לו במקום 'מהנהר ועד הים', המפגינים היו קוראים סיסמאות נגד שחורים. אני מהמר, זה היה נמשך חמש דקות לפני שהיו מפנים אותם. אפילו הסטודנטים עצמם. מדובר באמרות שמאיימות בהפרדה, וממותגות כסוג של אלימות. אני מניח שרוב המפגינים נגד המלחמה בעזה מבינים את זה", כתב.
"אז מדוע כל כך הרבה אנשים חושבים שמותר להפגין לא רק נגד המלחמה בעזה - אלא גם נגד עצם קיומה של מדינת ישראל?", תהה.
הוא ציין שלדעתו, הוא לא חושב ששנאת יהודים היא הסיבה להפגנות - אלא ההתנגדות לציונות ולמלחמה בעזה. "אני יודע שהרבה יהודים לא יסכימו איתי", ציין. הוא המשיך וסיפר כי הוא מכיר כמה מהמפגינים, "כולל זוג שנלקח לכלא בשבוע שעבר - וקשה לי לדמיין שהם אנטישמים".
עם זאת, הוא ציין - "יכול להיות" שיש גבול דק בין הטלת ספק בזכות הקיום של ישראל לבין הטלת ספק בזכות הקיום של העם היהודי. "חלק מהרטוריקה ומהמשמעות בתוך ההפגנות חוצות את הגבול הזה", טען.
הוא ציין שהוא מבין את הטענות של המוחים - עד לנקודה מסוימת. הוא מציג את הטענות ואומר שלדבריהם מדובר בקרב עמוק יותר נגד "השלטון המובנה של האדם הלבן". מאחורי הרעיון שלהם - היהודים חייבים לדעת איך להתמודד מול הדברים, כי הם לבנים.
"אני מבין את זה לנקודה מסוימת", אמר. "עצרות ואירועים פרו-פלסטינים שנערכו במהלך השנים לא היו עוינים לסטודנטים או לסגל או לאנשי הצוות יהודים. אי הסכמה זה לא דבר נעים. יחד עם זאת, המחאה הרועשת והבלתי פוסקת - שמשתמשת ברטוריקה כועסת מתמיד - היא הרבה מעבר למה שאדם יכול לשאת, ללא קשר לצבע עור, פריווילגיה או כוח".
הוא ציין כי הוא מבין: "אני מבין שהמפגינים וחבריהם מרגישים שזה תגובה ראויה, שמדובר בצדק חברתי. אמרו להם שצדק פירושו לערער ניצול כוח לרעה בכל אמצעי הכרחי - וגם אני לא חושב שהמלחמה בעזה קוהרנטית. אבל - הנושא מורכב. זו לא הדרך לטפל בכך. צריך לשאול שאלות קשות - אבל לא בצורה הזו".
הוא אומר שברשתות החברתיות המפגינים טוענים כי מדובר בהפגנות שלוות, ובדרך כלל מה שקורה בתוך שערי הקמפוס הוא קצת פחות קשה ממה שקורה ממש מחוץ להם. עם זאת, "אנשים חלוקים ביניהם כמה שליווים צלילי התופים מההפגנות יכולות להיות - בדיוק כפי שיהיו דעות שונות לגבי אופי האנטישמיות".
"וחוץ מזה, לקרוא 'שליו' להפגנות - זה בלתי מתקבל על הדעת. כשרב מקומי קורא לתלמידים יהודים ללכת הבייתה בהקדם, כשפעיל ערבי-ישראלי מתפרע בברודווי, וכשהקריאות הזועמות הופכות לקבועות - שכמעט ומתחילים שלא לשמוע אותן. מתחיל להיות נורמלי לראות פוסטרים ובגדים שמציגים חמאס כגיבורים".
"כשהייתי אוניברסיטת ראטגרס באמצע שנות ה-80, ההפגנות היו נגד השקעה משטר האפרטהייד של דרום אפריקה. היו קווי דמיון להפגנות בקולומביה עכשיו: קבוצה גדולה של סטודנטים הקימה מאבל, שם ישנו עשרות בכל לילה במשך מספר שבועות", סיפר. "בקרב 'הקהל הלבן' ברובו, ההשתתפות הייתה אות של מחויבות אזרחית. היו קריאות למחאה אפקטיבית - בחור אחד אפילו נשכב באמצע שדרת הקולג' כדי לחסום את התנועה, ולקח דף מהמחאות וייטנאם".
"אבל", הוא סייג, "אני לא זוכר שדרום אפריקאים בקמפוס חשו שהתמקדו בהם באופן אישי. ההבדל הגדול יותר היה שלמרות שהמפגינים ביקשו להביע את עמדתם בווליום גבוה, במשך תקופה ארוכה ולפעמים אפילו בגסות - הם לא ביקשו הכל אלא לסגור את הקמפוס, כמו שנעשה היום".
הוא מספר איך ביום שני בלילה הודיעה קולומביה כי השיעורים יהיו היברידיים עד סוף הסמסטר, "למען בטיחות התלמידים". הוא אמר שהוא מניח שהמפגינים ימשיכו במחאות גם בסיום השנה, "תוך התעללות באחד הימים המיוחדים בחייהם של אלפי בוגרים - טקס סיום הלימודים - וזאת בשם הבקשה לבטל את המלחמה ה'אימפריאליסטית' בחו"ל".
הוא סיים וסיכם, כי מה שהתחיל לטענתו כ"מחאה אינטליגנטית" - הפך בעזרת העובדה שהיא לא מפסיקה וזועמת מתמיד, לסוג של התעללות.