שמאל עממי בארה"ב: המועמד לנשיאות שישנה את חוקי המשחק

המגזין "ניו יורקר" כינה את הלילה הזה "הלילה הגדול של ברני סנדרס". זה היה בסך הכל לפני ארבעה ימים. יום ראשון בערב, סוף שבוע חגיגי באמריקה - יום מרטין לותר קינג. שעת צפייה הגיונית. עימות המועמדים הדמוקרטים. על הבמה שלושה אנשים. הבולטת היא הילרי קלינטון, המועמדת המובילה. כמה מאנשי מדיניות החוץ שלה היו השבוע בישראל, וזכו לפגישות עם כמה בכירים מאוד בצמרת הישראלית. חלקם הותירו את התחושה שהבחירות הן עניין פרוצדורלי בלבד. עוד רגע, וקלינטון היא הנשיאה הבאה. עוד רגע, והם מכתיבים את מדיניות החוץ האמריקאית. אלא שבעודם משרטטים את קווי המתאר של מדיניות החוץ, הוכתה המועמדת שלהם על ידי יריב דמוקרטי נחוש: ברני סנדרס, האיש השני שעל הבמה (האדם השלישי, מרטין אומלי, הוא מועמד שבאמת אף אחד לא סופר, אז לא נתעכב עליו). ומקורביה של קלינטון כבר מודים: לא הערכנו נכון את כוחו של ברני סנדרס.

 

סנדרס הוא סנאטור לבן שיער ממדינת ורמונט הצפונית. לפני כן היה חבר בבית הנבחרים מטעם ורמונט. לפני כן ראש עיר. ברלינגטון, ורמונט. בן 74. יליד ברוקלין. יהודי. בנו של ניצול שואה. התאים לו להופיע מול קלינטון בטלוויזיה בסוף השבוע שבו מציינים את הירצחו של מנהיג השחורים קינג. סנדרס, כשהיה סטודנט צעיר, השתתף במצעד הגדול בוושינגטון של 1963, שבו נשא קינג את נאומו המפורסם “יש לי חלום״. מאז, רדף גם הוא אחר חלום: לעשות את אמריקה צודקת יותר ושוויונית יותר. אפשר לומר הרבה דברים בגנות האידיאולוגיה של סנדרס ובגנות הרעיונות שהוא מאמין בהם. אבל אף אחד אינו מטיל ספק בכך שסנדרס מאמין בהם בכל לבו. אף אחד אינו סבור שסנדרס הוא ציניקן.
 

זה בדיוק מה שהופך אותו למועמד שמסכן את הילרי קלינטון, שאפילו מעריציה יודעים שדבק בה דימוי כזה: תככנית, רודפת שררה וערמומית. סנדרס אומנם מכהן כפוליטיקאי פעיל הרבה יותר שנים ממנה. אבל משהו בו שומר על רעננות של מרד נעורים – למול היעילות המקצוענית של קלינטון ואנשיה.

הוא דמוקרט סוציאליסט. וחלק מהסוציאליזם שלו הספיק לממש בישראל, בקיבוץ. או כך לפחות האגדה של סנדרס מספרת. ניסיונות חוזרים לזהות באיזה קיבוץ בדיוק מדובר העלו חרס. המועמד לא אומר, או לא זוכר. לא נמצאו תצלומים שמאפשרים לזהות את המקום. ניסיונות איתור באמצעות תכתובות בפייסבוק נכשלו. מהקמפיין שלו מסרבים להשיב על השאלה באיזה קיבוץ מדובר. איזה שלא יהיה, בקורות החיים של סנדרס יש לפריט הזה משמעות: הוא מדגיש את היהודיות שלו, את הקשר לישראל (סנדרס תמיד היה ידיד ישראל כמחוקק, אם כי יש לו הרבה ביקורת עליה, שפה ושם גם השמיע) ואת הסוציאליזם המעשי שבו הוא דוגל – מעשי, לפחות בשנות ה־60, כשהמוסד הקיבוצי עוד לא התחיל את תהליך הדעיכה שלו.

 

הוא קצת מבוגר מכדי להיות נשיא ארצות הברית, וקצת שמאלן מכדי להיות נשיא ארצות הברית. ״מתברר שאנשים באמת רוצים לראות סוציאליסט מעשן מריחואנה בבית הלבן״, התבדח על כך הנשיא ברק אובמה בארוחת הערב השנתית המסורתית של העיתונות – ואז הוסיף: ״אז אולי, אחרי הכל, באמת נקבל קדנציה שלישית של אובמה״. 
 

צחוק צחוק, זה בדיוק מה שעשוי לגדוע את המסע של קלינטון לניצחון: הקואליציה שהביאה לניצחונו של אובמה ב־2008 מתאחדת עכשיו כדי להביא לניצחונו של סנדרס. צעירים, משכילים, צווארון לבן, שמאל, אורבנים. אין לו כמובן הכוח שהיה לאובמה עם המצביעים השחורים. אבל יש לו מספיק כדי להדביק את קלינטון בכמה מהסקרים במדינות המוקדמות.
 

באיווה, שתצביע בעוד עשרה ימים, הפער שנרשם לטובת קלינטון רק לפני חודש נסגר. שני המועמדים עומדים על כ־45% תמיכה. בניו המפשייר לסנדרס יש יתרון מובנה: הוא מוכר מאוד, כנציגה של המדינה השכנה, ורמונט (אם כי לקלינטון אין בעיה של מוכרות בשום מדינה באמריקה). המודלים החוזים את תוצאות הבחירות נותנים לקלינטון סיכוי טוב יותר לנצח באיווה, ולסנדרס סיכוי טוב יותר לנצח בניו המפשייר, ב־9 בפברואר. במדינות הבאות, נבדה ודרום קרולינה, קלינטון מובילה בפער ניכר, אבל אם סנדרס יתחיל לנצח, זה יכול להשתנות במהירות. בעימות שהיה השבוע בדרום קרולינה הוא כבר ניצח. קלינטון נכנסה אליו מודאגת, ויצאה ממנו מודאגת עוד יותר.
 

זה היה עימות שבו הציגו שני המועמדים טקטיקה מעניינת, לכאורה לא לגמרי תואמת את קהל היעד: סנדרס, שנשען על אותו קהל שהביא את אובמה לבית הלבן, הוא המועמד של שינוי, מהפכה. אין שום דבר מיוחד נגד הנשיא כמובן, אבל הוא לא מסתפק בהמשכיות – אובמה עשה משהו, סנדרס חושב שצריך לעשות עוד הרבה יותר. קלינטון, המועמדת שנשענת על קהל מסורתי יותר, שמרן יותר (במונחים של המפלגה הדמוקרטית הנעה שמאלה), היא זו שמנסה להידבק לאובמה, להציג את עצמה כהמשך ישיר שלו. היא מקווה שהרוב הדמוקרטי המבקש מועמד עם ניסיון ב־2016 – 55% - יבוא להצביע ולהשפיע ולנצח את המיעוט – 40% - שרוצה מועמד של ״שינוי״. סנדרס הוא השינוי. קלינטון היא הניסיון. כך הם מציגים את עצמם, כך גם הבוחרים חושבים עליהם.
 

איזה שינוי רוצה סנדרס? לפני כמה ימים הציע תוכנית שתרחיב את הרפורמה שהחל אובמה בביטוח הבריאות. זה הישגו הגדול ביותר של אובמה במדיניות הפנים – הישג פוליטי, על השאלה אם זו המדיניות הנכונה אמריקה עוד מתווכחת – אבל סנדרס לא מסתפק בו. הוא רוצה ביטוח בריאות שמכסה הכל עבור כולם – ושגם לא יעלה הרבה. המספרים לא מסתדרים כמובן. והתוכנית להטיל מסים על אמריקה כדי לממן ביטוח כזה אינה ריאלית (קונגרס חפץ חיים לא יאשר אותה). קלינטון הסתערה עליה בכלי ניתוח קרים כדי לחשוף את קלונה. זה לא הציל עבורה את העימות, משום שלסנדרס יש כלי תקיפה יעילים יותר. קלינטון, הזכיר לקהל שוב ושוב, מקושרת ומחוברת לעולם העסקי של וול סטריט. היא עם העשירים, בעוד שהוא, סנדרס, עם העם.

 

סנדרס רוכב על גל פופוליסטי ששוטף את אמריקה, ושאינו שונה במהותו מהגל שעליו רוכב גם דונלד טראמפ בצד הרפובליקני של המפה הפוליטית. בוחרים זועמים, מבולבלים, רוצים שינוי, רוצים מלחמה בממסד הנתפס בעיניהם כמושחת, רקוב, מיושן ולא רלוונטי. קלינטון היא בלי ספק מועמדת של ממסד. סנדרס בלי ספק איננו מועמד של ממסד. בעימות הזכיר שוב ושוב את הכסף שקלינטון קיבלה מ״גולדמן סאקס״ בוול סטריט. גם התשדיר הטלוויזיוני הראשון ששחרר עוסק באותו הנושא. ״יש שני חזונות דמוקרטיים בשאלה איך לטפל בוול סטריט״, כך נפתח התשדיר. יש החזון של קלינטון, לקחת כסף לקמפיין. יש החזון של סנדרס, ״לפרק את הבנקים הגדולים״ ו״לגרום להם לשלם את חלקם ההוגן״ כדי לממן ביטוח בריאות וחינוך בקולג׳ לכולם.
 

סנדרס עצמו איננו מקושש תרומות אצל העשירים. הקמפיין שלו – זה מעורר התפעלות – מתקיים מכספי תרומות קטנות של מיליוני אזרחים. בכל פעם שהוא תוקף את הבנקים, חשבון הבנק שלו מתמלא בעוד כספי תרומות. בכל פעם שהילרי קלינטון תוקפת אותו, חשבון הבנק שלו מתמלא בעוד כספי תרומות. כמעט שניים וחצי מיליון אזרחים כבר תרמו לו כסף. יותר אזרחים מכפי שתרמו לנשיא אובמה בשלב הזה של המרוץ לפני ארבע שנים.
 

אנשי הקמפיין של קלינטון לא מאמינים שסנדרס יכול לנצח בחירות באמריקה. הם אמרו אותו הדבר על אובמה לפני שמונה שנים. ובכל זאת, סנדרס אינו אובמה. הוא באמת רדיקלי יותר בעמדותיו הכלכליות, וגם מבוגר יותר, אולי מבוגר מכדי להתחיל קדנציה כנשיא ארצות הברית. הנשיא המבוגר ביותר עד כה בתולדות אמריקה היה רונלד רייגן, שהחל את הקדנציה הראשונה שלו בגיל 69, שש שנים פחות מכפי שסנדרס יהיה אם ייבחר וייכנס לתפקיד. ויליאם הנרי הריסון נכנס לתפקיד בגיל 68. ג׳יימס ביוקנן בגיל 65. כל השאר היו צעירים יותר – כלומר, צעירים בעשר שנים ויותר מכפי שיהיה סנדרס. על כן, יש לא מעט פרשנים הסבורים שסנדרס כלל אינו מתכוון ברצינות להיות נשיא. הוא איננו מאמין שיוכל לנצח את קלינטון. כל מה שהוא רוצה הוא לנהל ויכוח, ולהזיז את מחוז המדיניות לכיוון הנראה לו נכון: שמאלה. 
 

בינתיים זה מצליח לו. קלינטון, שחשבה שתוכל להתעלם ממועמדותו ולהפליג בבטחה לניצחון, צריכה להזיע, צריכה לעדכן עמדות, צריכה לתקוף וצריכה להציג חזון משלה שכולל מרכיבים מחזונו של סנדרס. היא צריכה לזוז שמאלה, כפי שנהוג לעשות בבחירות מקדימות של המפלגה – מה שיקשה עליה לשוב מאוחר יותר למרכז, אם וכאשר תתמודד בבחירות הכלליות מול יריב רפובליקני. ובכל מקרה, היא איננה סומכת על הפרשנים הסבורים שסנדרס רק רוצה תשומת לב והשפעה על המדיניות. היא אכן מנוסה מכדי ליפול בפח הזה. גם משום שהיא יודעת שלבוחרים יש רצונות משלהם, שלא תמיד מושפעים ממה שהמועמד מתכוון או לא מתכוון אליו, וגם משום שהיא מכירה פוליטיקאים ויודעת שאצלם, אולי יותר מאשר בקרב שאר בני האדם, עם האוכל עשוי בהחלט לבוא גם תיאבון. תיאבון לשלטון.