"אחרי כמה ימים נגמר לנו האוכל”, משחזר פורנה טאמנג, נער נפאלי בן 16, את הימים שאחרי רעידת האדמה. “כל המזון וכלי הבישול שלנו נשארו בתוך הבית שקרס, ולא היה לנו איך להכין אוכל. לא הייתה שום דרך להיכנס למטבח חוץ מחור קטן שהיה בין ההריסות“. הוא מספר שעמד מול המבנה ההרוס, חיפש דלת או חלון, אבל לא מצא דבר. אמו לא הסכימה שייכנס, מחשש ששרידי הבית יקרסו עליו, אבל הוא הרגיש שהוא חייב: “נכנסתי לשם על דעת עצמי והוצאתי משם אוכל וכלי מטבח. אני יודע שזה מעשה שנשמע חסר אחריות, אבל עשיתי את זה כי הרגשתי שלא הייתה ברירה. למשפחה שלי לא היה מה לאכול”.

פורנה נולד וגדל בכפר מנגאו, כשעתיים נסיעה מעיר הבירה קטמנדו. 40 משפחות בלבד חיות בכפר הקטן, בלי מים זורמים ועם חשמל שפועל רק כמה שעות ביום, כמו בכל שאר רחבי נפאל. למקום הגעתי ביחד עם שמונה ישראלים נוספים המתנדבים בארגון “תבל בצדק”, שעוסק בפיתוח קהילתי וחברתי במדינות מתפתחות, ומפעיל תוכניות התנדבות ומנהיגות לצעירים. במשך חודש חיינו בבתים של משפחות מקומיות ופעלנו יחד עם הקהילה לקדם את הכפר בשלל תחומים, מחינוך ועד בנייה. אף שהארגון פעל בכפר עוד לפני רעידת האדמה, נראה שהאסון שפקד את המדינה כולה הוסיף ממד נוסף של משמעות לעבודת המתנדבים והצוות הנפאלי המקומי.

גם היום, שנה אחרי הרעידה, פורנה ומשפחתו עדיין גרים במבני פח דחוסים וזמניים שנבנו בסיוע “תבל בצדק”. התושבים המקומיים קוראים להם “קוטג’ים”, אך אלה רחוקים מאוד מההגדרה של בתים גדולים וצמודי קרקע שקיימים בעולם המערבי. מתוך 40 המשפחות בכפר, כ־25 עדיין גרות באותם מבנים ארעיים, כשלא ברור מתי, אם בכלל, יוכלו לבנות מחדש את ביתם.

“יש סיכוי שחלק גדול מהתושבים, לפחות הדור של ההורים, לא יזכה לראות את הבית שלו נבנה מחדש במהלך תקופת חייו”, אומר יפתח עשהאל (24), שהתנדב בעצמו בכפר במהלך רעידת האדמה, והיום מדריך את המתנדבים שפועלים בכפר. “המדינה הצהירה שתיתן פיצוי כספי מסוים למשפחות שנפגעו, אבל הוא רחוק מאוד מהסכום שהם צריכים כדי לבנות מחדש את הבתים שלהם".

תושבי הכפר ממשיכים להתמודד יום־יום עם מגוון קשיים, שרבים מהם קיימים גם בלי קשר לרעידה עצמה. אולם אולי דווקא האירוע הטראומטי שפקד אותם דרבן לפחות חלק מאנשי הקהילה לפעול לשיקום הכפר יחד עם המתנדבים הישראלים, ולא לוותר על התקווה להבטיח לעצמם עתיד טוב יותר. "איבדנו כל כך הרבה ברעידה. חיינו הם מאבק, אבל אנחנו מנסים להסתדר", אומר פורנה. "אני חושב שעם הזמן יהיה טוב יותר. אנחנו פשוט צריכים לעבוד קשה, אבל אני מאמין שאנחנו נשנה את גורלנו, ועתידנו יהיה טוב".

"המצב חמור משחשבנו"

סלי קש גדולים. זהו הדבר הראשון ששמים לב אליו כשמגיעים לכפר מנגאו. מילדים בני 5 ועד קשישות בנות 70, כולם קושרים את הסלים על המצח וסוחבים בעזרתם שלל דברים. קלחי תירס, חציר לבהמות או עצים למדורה הביתית שעליה הם מבשלים את המאכל הנפאלי המסורתי דאל באט - אורז ועדשים - שאותו הם אוכלים כל יום בבוקר ובערב. אולם יותר מהכל, נראה שתושבי הכפר עסוקים בסחיבת מים, שאותם הם מביאים בג'ריקנים צהובים מהבאר שנמצאת בעמק הקטן שמתחת לכפר. כל ג'ריקן ממולא ב־20 ליטר מים, ולא נדיר לראות נערה מקומית סוחבת על גבה שניים או שלושה ג'ריקנים במקביל, כמה פעמים ביום. "בהתחלה זה היה שוק מבחינתי לראות ילדים קטנים קמים בשלוש בלילה כדי לסחוב מים למשפחה שלהם", מספרת סטפני רינת סמית' (22), מתנדבת בתוכנית, "זה גרם לי להבין שהרעיון שאני יכולה לפתוח את הברז בישראל ויזרמו משם מים הוא לא מובן מאליו. בגלל שלאנשים אין את זה כאן, הם עסוקים כל הזמן בלשרוד. קשה בכלל להתחיל לחשוב על חינוך או על העתיד של המשפחה שלך כשהראש כל היום עסוק בשאלה אם יש מספיק מים לשתות ולבשל. יש אנשים שחושבים שהחיים כאן קשים בגלל רעידת האדמה, החיים כאן היו קשים מאוד גם לפני".

כל ג'ריקן ממולא ב־20 ליטר מים. אישה חוזרת מהבאר שבעמק מתחת לכפר. צילום: סטפני רינת סמית'כל ג'ריקן ממולא ב־20 ליטר מים. אישה חוזרת מהבאר שבעמק מתחת לכפר. צילום: סטפני רינת סמית'

אותם הקשיים שהיו גם בעבר הם שגרמו לארגון "תבל בצדק" להתחיל לפעול בכפר מנגאו לפני כשלוש שנים. עד היום פעלו 13 מחזורים של מתנדבים ישראלים ויהודים מהתפוצות, שמגיעים לתקופת התנדבות של חודש, לרוב כחלק מהטיול הגדול במזרח הרחוק. הארגון עצמו הוקם על ידי הרב מיכה אודנהיימר, והוא פועל בנפאל מאז 2007 ומפעיל מספר תוכניות התנדבות בכמה מחוזות וכפרים. המתנדבים שמגיעים למנגאו עוסקים בין השאר בהעברת פעילויות של תנועות הנוער שהקים הארגון ובהדרכה של קבוצות נשים. מדובר בחלק מתפיסת העולם של הארגון, שפועל בכל כפר לתקופה של ארבע־חמש שנים כדי לעבוד יחד עם הקהילה ולתת להם את הכלים להמשיך להתפתח גם אחרי שהארגון יעזוב את המקום.

אף שאופי הפעילות של הארגון נשאר יחסית זהה בשנים האחרונות, נראה שבכל זאת משהו השתנה ביום שבת ה־25 באפריל 2015, בשעה 11:56 שעון נפאל. רעידת אדמה בעוצמה של 7.8 בסולם MMS (מגניטודה לפי מומנט), החזקה ביותר ב־80 השנה האחרונות, פגעה בנפאל וגרמה למותם של למעלה מ־9,000 בני אדם ולפציעתם של למעלה מ־20 אלף איש. באותה שעה בדיוק, היה יפתח עשהאל בכפר מנגאו, בהרצאה של בחור נפאלי שנגמל מסמים, כחלק מהעבודה החינוכית של המתנדבים. "הוא לא הספיק לספר על השלב שהוא נגמל, ככה שמבחינתי עד היום הוא עדיין מכור", מספר עשהאל בחיוך, "אני זוכר שתוך כדי שהוא דיבר התחלנו להרגיש שמשהו מוזר קורה, ופתאום הבנו שהאדמה זזה. הצוות הנפאלי נלחץ, וגם אנחנו המתנדבים היינו בשוק, אבל לא הבנו כמה המצב חמור. פתאום התחלנו לראות עמודי אבק בכל הכפרים והיישובים מסביב. רגע אחרי ראינו בית בכפר עצמו קורס לנו מול העיניים. רק אז התחלנו להבין שהמצב יותר חמור משחשבנו".

באורח נס, אף שכמה בתים קרסו לחלוטין, איש מאנשי הכפר לא נהרג או נפצע קשות ברעידה. בעוד המקומיים עמדו חסרי אונים מול המצב, היו אלה המתנדבים הישראלים והצוות שהיו הראשונים להגיב ולפעול. "תוך זמן קצר המתנדבים הישראלים התחילו לבנות אוהלים לכולם ולהכין אוכל לכפר", מספרת דורגה טאמנג (27, אין לה קשר משפחתי לפורנה טאמנג. שמות המשפחה בנפאל מעידים על שייכות לקאסטה או לשבט), שעובדת במנגאו בשנתיים האחרונות כחלק מהצוות הנפאלי של "תבל בצדק". "אחרי זמן קצר, גם חלק מהמקומיים התחילו להתעשת ולעבוד יחד עם הישראלים. רעידת האדמה הייתה אירוע מאוד טראומטי בשביל הקהילה המקומית, ובגלל זה העבודה עם המתנדבים באותם רגעים הייתה חשובה מאוד. היא גרמה לאנשי הכפר להעריך את המתנדבים הרבה יותר, בגלל התחושה שהם עברו את החוויה הקשה יחד איתם ונשארו שם כדי לעזור".

הגברים התחילו לבשל

שנה אחרי רעידת האדמה, לצד הקשיים שעדיין קיימים, התפתחו גם כמה הזדמנויות לא צפויות, שייתכן שלא היו מתרחשות ללא האסון הכבד: שיתוף הפעולה החזק בין המקומיים לארגון הוביל להקמה של שני מועדונים לשיעורי בית ולשיקום המרכז הקהילתי של הכפר שבעבר היה מבנה נטוש, והיום הוא פלטפורמה לפעילויות רבות שמתקיימות בקהילה. שינוי מפתיע נוסף הוא השיפור במעמדן של הנשים בתוך הקהילה. "המצב של נשים בכפר ובנפאל בכלל הוא בעייתי מאוד" אומרת גיטה נפאלי (35), שחיה בכפר פת־לחת שצמוד למנגאו, ומדריכה בקבוצת הנשים המקומית. "רבות מהנשים לא מחונכות ולא יודעת קרוא וכתוב. מעבר לזה, הן עובדות קשה יותר מהגברים בכפר, אבל המעמד החברתי והפוליטי שלהן נמוך משלהם. בקבוצת נשים אנחנו מדברים על הבעיות האלה ומנסים למצוא להן פתרונות".

שיתוף הפעולה בין המתנדבים למקומיים הוביל להקמת שני מועדונים לשיעורי בית. צילום: סטפני רינת סמית'שיתוף הפעולה בין המתנדבים למקומיים הוביל להקמת שני מועדונים לשיעורי בית. צילום: סטפני רינת סמית'

המשבר שפקד את הכפר, לצד כניסה של מספר עמותות שהתמקדו בהעצמת נשים בימים שאחרי הרעידה, הובילו לשינוי של ממש במצב. "בפרספקטיבה של שנה אנחנו יכולים לומר בוודאות שלנשים היה חלק מרכזי בשיקום הכפר, ובמקרים מסוימים הן אפילו תפקדו טוב יותר מהגברים", מספרת נירמלה מהרג'ן (27) שעובדת בצוות הנפאלי של "תבל בצדק" ואחראית על תחום הנשים בארגון. "לפני הרעידה, הגברים לא תמכו ברעיון של קבוצות נשים כמו היום. היינו רואים שינויים קטנים יותר, כשפתאום אחרי רעידת האדמה גם הגברים הבינו שהם והקהילה כולה מרווחים מהעצמת מעמד האישה. היום אנחנו יודעים על גברים שמבשלים אוכל כדי שהאישה תוכל ללכת לפגישה של קבוצת הנשים. זה משהו שלא היה קיים לפני שנה".

גם בתוך קבוצות הנשים עצמן מתקיימים דיונים מורכבים שלא היו בעבר: "הנשים בקבוצה פותחות נושאים מאוד טעונים, מגידול ילדים, דרך התמודדות עם אלימות ואלכוהוליזם בכפר, ועד חיי המין שלהן ופגיעות מיניות שחלק מהנשים חוו", מספרת דנה הראל (26), מתנדבת בתוכנית שעובדת יחד עם הקבוצה. "הן מציפות את התחושות והבעיות שלהן, ואנחנו מנסות לחשוב יחד איתן על פתרונות. ככה לדוגמה העלנו את החשיבות של חיזוק חיובי בחינוך ילדים. להגיד לילד 'כל הכבוד' אם הוא סחב ג'ריקן או עבד קשה בשדה. בתרבות הנפאלית לא מקובל להגיד לילדים מילה טובה, וחלק מהנשים הודו שזאת הפעם הראשונה שהן שומעות על האפשרות הזאת".

אבל עם כל הכבוד לכוונות הטובות, מי את, צעירה מישראל שעוד אין לה ילדים, שתגיד לאמא נפאלית מבוגרת איך לחנך את הילדים שלה?

"זאת באמת דילמה שהרגשתי שעולה כל הזמן, לא רק בקבוצת נשים. תהיתי אם חלק מהשינוי שאנחנו מביאים לכפר לא באמת מתאים, ויכול לעשות יותר נזק מתועלת. מאוד נזהרתי לא לצאת בידסית (זרה בנפאלית - ע.ג) מתנשאת שבאה להנחיל את ה'ערכים הנאורים' של המערב. אנחנו מנסות לעבוד דרך הסוגיות שהנשים עצמן מביאות, ובעיקר משתדלות לא להגיד מה נכון או לא נכון, אלא פשוט לפתוח להן את העיניים לעוד אפשרות, והן כבר יבחרו אם להשתמש בה או לא.

"לאורך כל התקופה התקיימו לא מעט דיונים בינינו המתנדבים, האם באמת אנחנו יוצרים שינוי, והאם השינוי הזה בכלל חיובי. הדילמות האלה מתחדדות על רקע העובדה שבחודש הבא ייכנס מחזור המתנדבים האחרון שיפעל בכפר מנגאו. הארגון נמצא כיום בתהליך הדרגתי של יציאה מהקהילה ומעבר לעבודה בכפרים חדשים. "גם אני כמדריך עדיין שואל את עצמי המון שאלות לגבי איך נכון לעבוד", מוסיף עשהאל, "לדוגמה, אנשי הכפר רוצים שנעזור להם להביא תיירים לכפר כדי לחזק אותו כלכלית, אבל מן הסתם אותם תיירים גם יביאו איתם השפעות שלילות. לא בטוח שתייר שבא ללילה אחד יבין את המורכבות של החיים בכפר כמו מתנדב שמגיע לחודש ומקבל הכנה מראש. אלה שאלות שהן חלק בלתי נפרד מהעבודה ולא תמיד זה שחור או לבן, יש הרבה אפור באמצע. אבל אני מאמין שכל עוד הרצון לעבוד איתנו מגיע מתוך הקהילה, מי אנחנו שנגיד להם 'מה שאתם רוצים מתאים לעולם המערבי, לא לכם'? התפקיד שלנו הוא לא לקבוע מה נכון, אלא לעשות את השינוי בצורה אטית ואחראית. זה תהליך שתורם גם לקהילה עצמה, אבל גם לצעירים שמתנדבים וחוזרים לארץ עם תובנות וכלים שיתרמו בסופו של דבר גם לחברה הישראלית".