ב־27 במאי 1979 נחת מחמוד עודה בשדה התעופה שוננפלד במזרח ברלין. הוא שהה שלושה ימים בעיר וחזר בטיסה לביירות. כל אותה תקופה הוא היה נתון לפיקוח ולמעקב של סוכני השטאזי הידוע לשמצה - המיניסטריון לביטחון המדינה של הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה, שמה הרשמי של מזרח גרמניה.

עודה, שהיה מוכר יותר בשמו המחתרתי "אבו דאוד", היה המייסד של קבוצת ספטמבר השחור וממתכנני הפעולה באולימפיאדת מינכן בספטמבר 72', שבה נרצחו 11 מחברי המשלחת הישראלית. המידע על הגעתו למזרח ברלין מופיע במסמך רשמי של מחלקה מספר 22 של השטאזי, שתפקידה היה להיאבק בטרור - כפי שמזרח גרמניה הגדירה אותו. על פי ההודעות הרשמיות של המשטר המזרח גרמני, המבצעים של הארגונים הפלסטיניים נגד ישראל או נגד יעדים יהודיים לא היו בגדר טרור אלא פעולות של שחרור לאומי ומאבק בציונות ובאימפריאליזם המערבי. 
 

אנשי השטאזי, כפי שעולה מההתכתבויות ביניהם, ידעו את האמת. במסמך המאפיין את עודה מצוין כי הוא "אחראי לכמה אירועי טרור של ספטמבר השחור" ו"ממלא תפקיד מרכזי בתיאום פעולות תנועת השחרור הפלסטינית ברחבי העולם". על פי המסמך, "הגעתו מרמזת על פעולות מיידיות וצפויות בעלות ממד נרחב". ממשלת מערב גרמניה, שגם לשירותי הביטחון שלה נודע על הביקור, ביקשה ממזרח גרמניה להסגיר את עודה לידיה. הבקשה נדחתה.
 

הטבח שביצעו חברי "ספטמבר בשחור" במינכן. צילום: רויטרסהטבח שביצעו חברי "ספטמבר בשחור" במינכן. צילום: רויטרס

 

המסמך היה כמובן סודי ביותר, אך כעת הוא אחד ממיליוני מסמכים של השטאזי ומשרדים אחרים של מזרח גרמניה שחשופים לציבור ונמצאים בארכיון הממלכתי של ממשלת גרמניה בקובלנץ, לא הרחק מבון, לשעבר בירת מערב גרמניה. המסמך מוזכר בספר חדש שרואה אור בימים אלה בהוצאת האוניברסיטה של קיימברידג', "מלחמות לא מוכרזות עם ישראל: מזרח גרמניה והשמאל הקיצוני במערב גרמניה 1967־1989", פרי מחקרו של ההיסטוריון האמריקאי פרופ' ג'פרי הרף מאוניברסיטת מרילנד.
 

המחקר עוסק באספקת נשק של מזרח גרמניה לצבאות מדינות ערב ולארגוני הטרור הפלסטיניים, כמו גם בקשרים של פעילי ארגוני השמאל הרדיקלי במערב גרמניה - "סיעת הצבא האדום" (כנופיית באדר מיינהוף), "התאים המהפכניים" ותנועת "2 ביוני" - עם הארגונים הפלסטיניים.

עד קו בר־לב

 

על פי המחקר, העוינות של מזרח גרמניה לישראל עלתה על זו של שאר מדינות הגוש הסובייטי, ובראשן ברה"מ. היא החלה כבר עם ייסוד מזרח גרמניה ב־1949, תקופה שבה המדינות הקומוניסטיות במזרח אירופה עדיין קיימו יחסים טובים עם ישראל, תמכו בהקמתה, סיפקו לה נשק ואפשרו את עליית היהודים מהן. 


השנאה לישראל התבטאה גם בסיוע צבאי שהעניקה מזרח גרמניה למדינות הערביות ולארגוני הטרור, שהחל ב־1965 על רקע קיום יחסים דיפלומטיים וקשרי מסחר עם חלק מהמדינות הערביות (בהן מצרים, סוריה, עיראק ותימן), והואץ בעקבות מלחמת ששת הימים ביוני 1967. 


מי שאישר את אספקת הנשק היה שר ההגנה המזרח גרמני גנרל היינץ הופמן, שהורה להקים ועדה מיוחדת לנושא שהייתה ממודרת משאר משרדי הממשלה. שותפי הסוד של הופמן היו מנהיג המפלגה הקומוניסטית אריך הונקר, שכיהן כמנהיג הבלתי רשמי במדינה, וראש הממשלה ווילי שטופ, שלאחר איחוד גרמניה לא הועמד לדין על אחריותו לפשעים שונים רק בגלל מצב בריאותו. כספים שנמצאו בחשבון הבנק שלו, בסך 200 אלף מארקים, הוחרמו.
 

הפקיד הבכיר שעמד בראש הוועדה והיה אחראי לביצוע משלוחי הנשק היה גרהארד ווייס, לשעבר חייל בוורמאכט שלחם במלחמת העולם השנייה בחזית המזרחית ונפל בשבי הצבא האדום. לאחר שחרורו בתום המלחמה חזר למזרח גרמניה, שימש כסגן השר לסחר חוץ ולאחר מכן כסגן שר במועצת השרים.

במרוצת השנים כלל הסיוע אימונים של חיילים וקצינים מצבאות סוריה, מצרים, עיראק ותימן בבסיסי צבא במזרח גרמניה, ואספקת נשק שוטפת. חלקם ניתנו במתנה אך רובם סופקו תמורת תשלום: לפי הערכות שונות משלוחי הנשק הסתכמו בכמה מאות מיליוני מארקים ואולי אף במיליארד מארק. הנשק כלל חלקי חילוף למטוסי מיג מסוגים שונים, חלקי חילוף לטנקים מדגמי טי־34 וטי־54, תותחים, ציוד תקשורת, משקפות, מטולי אר.פי.ג'י, מכונות ירייה, חומרי נפץ, עשרות אלפי רובי סער ואקדחים וכמויות אדירות של תחמושת. 
 

רכש אקדחים ממזרח גרמניה, סאדם חוסיין. צילוח: רויטרסרכש אקדחים ממזרח גרמניה, סאדם חוסיין. צילוח: רויטרס

 

במפגשים היו מעורבים דרגים בכירים ביותר. כך לדוגמה, כשכיהן כסגן נשיא עיראק נפגש סדאם חוסיין בבגדד עם הורסט האנל, המזכיר הראשון בשגרירות מזרח גרמניה, וביקש ממנו 20 אלף אקדחים חצי אוטומטיים. שר ההגנה הופמן ערך כמה ביקורים במזרח התיכון, ובאחד מהם, כשעמד בראש משלחת של גנרלים ואדמירלים של צבאו באוקטובר 1971, הגיע לצד המצרי של תעלת סואץ והשקיף על קו בר־לב.
 

יתרה מכך, מייסדה של מזרח גרמניה ומנהיגה הראשון, וולטר אולבריכט, כתב באוקטובר 70' למנהיג ברה"מ ליאוניד ברז'נייב כי הוא מציע לשלוח "מתנדבים" מברית ורשה (הארגון של צבאות המדינות הקומוניסטיות במזרח אירופה - התגובה לברית נאט"ו), כדי לסייע לצבאות הערביים להילחם בישראל. ברור שאולבריכט התכוון שגם ארצו תשלח "מתנדבים". המכתב נשלח בשעה שיועצים צבאיים של ברה"מ, כולל טייסים, מפעילי טילים ומערכות הגנה אוויריות, כבר סייעו לצבאות מצרים וסוריה. "יש צורך", כתב אולבריכט, "לנהל מערכה פוליטית בינלאומית מקיפה ומלחמת התשה נגד החיילים הישראלים בשטחים הכבושים". הוא הציע ש"המתנדבים יהיו טייסים, טנקיסטים וכוחות מיוחדים".
 

על פי הספר וגם ממידע ממחקרים וממסמכים אחרים, אין ראיה לכך שמתנדבים כאלה בכלל ושל מזרח גרמניה בפרט נשלחו למזרח התיכון.  


עם ערפאת בברנדנבורג

 

רבים מכלי הנשק שסיפקה מזרח גרמניה - בעיקר הנשק הקל - מצאו עד מהרה את דרכם לארגוני הטרור הפלסטיניים. חלקם הועברו אליהם ישירות וחלקם זלגו דרך הצבאות הערביים. כך או כך, החל מ־1970 ראו ארגוני הטרור הפלסטיניים במזרח גרמניה מקור חשוב לאספקת נשק. 
 

"א־סאעיקה", ארגון שהקים המודיעין הסורי ב־1966 כדי לאתגר את פת"ח של יאסר ערפאת, שלח בתחילת שנות ה־70 מכתב לנספח הצבאי של מזרח גרמניה בדמשק וביקש לקבל 8,000 קלצ'ניקובים, 1,000 מכונות ירייה, 12 אלף רובי סימיונוב, מאות מטולי אר.פי.ג'י וחומרי נפץ. לא ברור אם מזרח גרמניה נענתה לבקשה. א־סאעיקה, אגב, שבקה חיים לאחר שמייסדה ומפקדה זוהיר מוחסיין נהרג בהתנקשות בריביירה הצרפתית ב־1979, המיוחסת למוסד.
 

אספקת הנשק הובילה להידוק הקשרים בין הארגונים למזרח גרמניה. ערפאת ביקר לראשונה במדינה באוקטובר 71'. המשלחת, שכללה גם את "שר החוץ" שלו, פארוק קדומי ("אבו לוטוף"), הצטלמה ליד שער ברנדנבורג שהפריד בין שני חלקי ברלין. בצילום נראית דמות הדומה לעלי חסן סלאמה, מפקד כוח 17 (יחידת המשמר של ערפאת), איש המבצעים המרכזי של ספטמבר השחור וממתכנני הפעולה במינכן. המוסד נכשל במשימת חיסולו, כשאנשיו טעו בזיהויו בלילהאמר שבנורווגיה ביולי 1973 (והרגו בטעות את המלצר המרוקאי אחמד בושיקי), אך הצליחו לעשות זאת כעבור שש שנים כשפוצצו מטען בנתיב נסיעתו בלב ביירות. 
 

באותו ביקור בברלין טען ערפאת באוזני מארחיו כי הוא מתנגד לחטיפות המטוסים שביצעו אנשי הפלגים האחרים באש"ף, כמו החזית העממית לשחרור פלסטין של ג'ורג' חבש או הפלג שהתפצל ממנו של וודיע חדד, שישב בתימן. "אלה משחקי ילדים של השמאל", התבטא ערפאת כדי להרשים את מארחיו, אף שברור ממקורות אחרים כי תמך בפעולות הטרור וידע שספטמבר השחור, שהיה בפועל ארגון כיסוי של פת"ח, מעורב בהן. ערפאת ביקש באותו ביקור לפתוח נציגות של אש"ף בברלין, אך בקשתו נענתה רק כעבור כשנתיים, ב־1973. בכך הייתה מזרח גרמניה לחלוצה מקרב מדינות הגוש הסובייטי.
 

הטבח באולימפיאדת מינכן ערער במקצת, לפחות למראית עין, את התמיכה הבלתי מסויגת של מזרח גרמניה בטרור הפלסטיני. כלי התקשורת, שהיו כמובן בשליטה מוחלטת של המשטר, גינו את המעשה ("פשע נגד המשחקים האולימפיים", נכתב) והוסיפו כי ספטמבר השחור "הזיק קשות לא רק למשחקים האולימפיים, אלא גם לעניין הערבי". אך בפועל ידעו המזרח גרמנים כי ספטמבר השחור היה כלי שהוקם והופעל בידי פת"ח, בידיעתו ובאישורו של ערפאת. 

"מזרח גרמניה אימנה וחימשה טרוריסטים שהיו מעורבים בטרור נגד ישראל וישראלים", כותב המחבר ג'פרי הרף, "היא רק התנגדה לפעולות טרור פלסטיניות או ערביות בכלל שבוצעו על אדמת אירופה, ושאפשר היה לגלות שמקורן בשטח מזרח גרמניה". לדבריו, מסמכים רבים של השטאזי הושמדו במהלך נפילת המשטר ב־89', כך שלא ברור אם למזרח גרמניה היה קשר ישיר לספטמבר השחור. 
 

מסמך סודי אחר שמופיע בספר מגלה כי השטאזי ידע רבות על הארגון. לפי המסמך, אף שערפאת הכחיש כל קשר לספטמבר השחור, מדובר ב"הכחשה של ערפול לצורכי נוחות". בתרשים הזרימה שצורף למסמך שורטט כי ספטמבר השחור נתון למרותו ולשליטתו של פת"ח. 


התוכנית האקדמית

 

לפני יותר מעשור ראיינתי בברלין את מרכוס (מישה) וולף, המפקד האגדי של ארגון ביון החוץ שפעל בתוך השטאזי, והיה אחראי בעיקר על גיוס מרגלים במערב אירופה בכלל ובמערב גרמניה בפרט. וולף טען באוזני בלהט כי מעולם לא היה בקשרים עם ארגוני טרור פלסטיניים, ובגלל המידור לא ידע גם על קשרים כאלה. התקשיתי להאמין לרב המרגלים הזה, שהיה רב קסם ואף נועד בישראל עם ראשי מוסד ואמ"ן. הרף אמר לי כי גם הוא בדרך כלל לא האמין לגרסאותיו של וולף, אך ייתכן שבעניין זה אפשר שהאחריות על הקשר עם ארגוני הטרור הפלסטיניים הייתה של גראהרד נייבר, סגן שר לענייני שטאזי. 

בכל מקרה, באותו מסמך הודגש כי "צעירים פלסטינים אומנו בבולגריה, בהונגריה וביוגוסלביה, שם הכירו את אירופה, קיבלו דרכונים מזויפים של סוריה או עיראק, נסעו למערב גרמניה והציגו עצמם כסטודנטים". לפי המסמך הם קיבלו מלגה חודשית של ממשלת מזרח גרמניה בסך 700 מארקים, וחלק מהכספים נשלחו למטה אש"ף בביירות כדי לממן את פעולותיו. 
 

מסמך השטאזי סיכם כי "מערב גרמניה הפכה למרכז ומוקד לפעולות ספטמבר השחור במערב אירופה". במערב גרמניה היו עד רצח מינכן כ־16 אלף סטודנטים ערבים, מהם 3,000 פלסטינים. לרוע המזל, שירותי הביטחון של מערב גרמניה גילו רק בדיעבד כי הטרוריסטים שהשתתפו ברצח במינכן התקשרו למשרדיו של עבדאללה אל־פרנג'י, מנהל "איגוד הסטודנטים הפלסטינים", שערך גם את ביטאון האיגוד "המהפכה הפלסטינית". בעקבות מינכן הוציאו שלטונות מערב גרמניה את האיגוד מחוץ לחוק וגירשו כ־300 סטודנטים. הם התקבלו תוך זמן קצר לאוניברסיטאות במזרח גרמניה.
 

פרופסור ג'פרי הרף. צילום: יח"צפרופסור ג'פרי הרף. צילום: יח"צ

 

חלק מהסטודנטים שהשתייכו לארגוני טרור פלסטיניים גם קיימו קשרים עם פעילי השמאל הרדיקלי במערב גרמניה ונעזרו בהם. בעיקר היו הדוקים הקשרים בין הפלג של וודיע חדאד לבין קבוצת התאים המהפכניים. האנס יואכים קליין, אחד מחברי הקבוצה שערק למערב והסגיר עצמו לשלטונות ב־1977, כתב באוטוביוגרפיה שלו שחדאד מימן את קבוצתו בסכום חודשי של 3,000 מארקים. על פי קליין, חבריו העניקו בתמורה סיוע לוגיסטי לטרוריסטים של ספטמבר השחור בעת הכנותיהם לפעולה במינכן. 
 

שניים מחברי הקבוצה - בריגיטה קוהלמן ויורגן בוסה - השתתפו גם בחטיפתו לאנטבה של מטוס אייר פראנס, שיזם ארגונו של חדאד. שם הם מצאו את מותם יחד עם חבריהם הפלסטינים בידי לוחמי סיירת מטכ"ל בפעולת החילוץ הנועזת, שבעוד חודשיים יציינו לה 40 שנה. חדאד מת בבית חולים במזרח ברלין ב־1979, לשם הובל בשל מחלת סרטן הדם. קודם לכן שלח לו המוסד רעל מוסווה בבונבוניירה בלגית שאהב. עד היום לא ברור, גם לא במוסד, אם מת ממחלתו, מהרעל או משניהם גם יחד. 
 

במקרים אחרים תכננו חברי התאים המהפכניים לרצוח מטעם חדאד את מנהיג הקהילה היהודית במערב גרמניה היינץ גלינסקי, והטמינו פצצות במוסדות יהודיים וישראליים. לפי קליין, פעולות אלה העידו על כך שהטרוריסטים הגרמנים, גם מתוך שנאתם לישראל ובשל מחויבותם לעניין הפלסטיני וחובם למממנים שלהם, לקו באנטישמיות ברורה. 
 

לא רק שג'פרי הרף מסכים עם קליין, אלא שהוא אף מרחיב תזה זו ומחיל אותה על מזרח גרמניה. בשיחה איתי וגם בהקדמה לספר הוא מדגיש "מדוע קומוניסטים מזרח גרמנים, שלחמו בנאצים, חגגו את המסורת האנטי־פאשיסטית שלהם בסיוע לאויבי ישראל וחיבקו את ערפאת? אם להיסטוריה הגרמנית לאחר השואה היה 'דיבר 11', הוא היה צריך להיות שאסור לשום ממשלה גרמנית או קבוצה פוליטית להרוג יהודים או לפגוע בהם. לא רק שזה לא קרה, אלא שמזרח גרמניה  פעלה בהתלהבות ובתשוקה נגד ישראל, וחברה לאויביה מתוך שאיפה לתקוף את המדיניות של ישראל ואת עצם קיומה".