בתעשייה קיוו שהעמידה ביעדים של ייצור "עמוס 6" ועסקאות הענק שנחתמו סביב שיגורו, ביניהם העסקה עם ענקית האינטרנט פייסבוק, יביאו את המדינה להחלטה לא לוותר על תכנית לווייני התקשורת בחלל. אם לפני הפיצוץ שאירע אתמול בפלורידה, קיים היה חשש לעתיד התכנית - כעת הוא רק התעצם. 

בחודש אפריל האחרון ביקרתי בפס הייצור של "עמוס 6". זהו פרויקט מרהיב בעוצמתו. כבר אז הזהירו בכירי התעשייה האווירית מפני חשש ממשי לעתיד התוכנית. בתקופה הקרובה תיאלץ התעשייה האווירית להיפרד מאנשי הצוות המובחרים שאחראים על פיתוח, ייצור, הרכבה ושיגור הלוויין לחלל. הסיבה לכך היא שמדינת ישראל לא מוכנה להשתתף בסבסוד עלויות הפיתוח של הלוויין העתידי "עמוס 7". המשמעות היא הורדת ישראל באופן משמעותי בדירוג העולמי בתחום. בממשלה אין מחשבה לעתיד הרחוק בנושא ויש חשש כבד כי אחרי 30 שנה שישראל הובילה בתחום היא תאבד את היתרון. התעשייה האווירית משקיעה המון כסף  בנושא, אולם ממשלת ישראל מדללת תקציבים. אם לא יקרה נס, בימים הקרובים בין 200-250 עובדים ילכו הביתה, ומדובר בעובדים המובחרים שבמובחרים שבשוק לוויני התקשורת בחלל. 


הפיצוץ בפלורידה יידחה את שיגורו לחלל של הלווין נוסף לפחות בשנתיים וחצי. הדבר ייצור "בור" בחלל והנזק הוא עצום. לווייני התקשורת לא משמשים רק את מערכת הביטחון שמעדיפה להשתמש בלווייני התקשורת הישראלים ולא על הלוויינים הזרים. מתן היכולת למדינות זרות תפתח עבור ארגונים, לא מאוהדי ישראל, את היכולת להשתמש בתקשורת הלוויינים הישראלית. זה כולל יכולת לצפות בשידורי הלוויין "יס" או לחדור למערכות ביטחוניות תקשורתיות. בנוסף תיאלץ התעשייה האווירית לסגור מחלקה שלמה שנחשבת כתשתית לאומית. מתקני בדיקות הלחץ של הלוויינים, מחלקה עצומה בתוך התעשייה האווירית המעסיקה את טובי המהנדסים בעולם שבודקים כל רכיב של לוויינים במשך חודשים בתנאים המדמים את המציאות הכאוטית בחלל, תיסגר ומהנדסיה יפוטרו או יועברו למחלקות אחרות על חשבון מהנדסים אחרים.



בניגוד ללווייני תצפית המשמשים את התעשייה הביטחונית נטו, שם אין בעיית תקצוב כי מדובר בפרויקט שנמצא בראש סדר היום הלאומי ביטחוני, סביב לווייני התקשורת אין מדיניות סדורה. נכון להיום אף אחד לא מתנגד לתקצוב שעומד על סך של כ-300 מיליון דולר, אלא שאין אף אחד שמתעדף את הנושא במשרד הביטחון, משרד ראש הממשלה, או משרד האוצר. גם בוועדת חוץ וביטחון לא נבהלו מהאזהרות והציפייה היא שהמדינה שתחליט על תכנית חלל בתחום לווייני התקשורת, במסגרתה היא תשלם את הסכום הנדרש לפתח, ולשמר את היכולת הטכנולוגית ובמקביל תשתתף בעלויות הרכש של הלוויינים המסחריים של 'חברת חלל' באופן כזה שיהיה תחרותי.

כיום 'חברת חלל' מעדיפה לקנות לוויינים בחו"ל בזול כיוון שהם מיוצרים בכמויות גדולות. אם בישראל מייצרים לוויין אחד בזמן של 3-4 שנים, המתחרים האמריקאים מייצרים 5-8 לוויינים בשנה. אי אפשר להתחרות עם דבר כזה. מימון הפיתוח בהיקפים של עשרות מיליוני אירו בשנה מגיע מסוכנויות החלל וממערכות הביטחון לתעשייה האווירית. אם המדינה רוצה שישראל תישאר מובילה בתחום, היא חייבת להכניס את היד לכיס.