פרשת מפיק העל הארווי ויינשטיין, שמסעירה בימים אלה את הוליווד, הנה לכאורה מקרה נוסף של הטרדות מיניות שמתפוצץ לנו בפנים וסופג גינויים רבים מגורמים בתעשייה ומחוצה לה. אלא שכמו במקרי הטרדות מיניות אחרים, פרשה זו מעלה את השאלה: כיצד ייתכן שכל כך הרבה אנשים מסביב ידעו ושתקו? ומדוע נראה, לפי העדויות, שהמנגנון המשומן ורב־הכוח שנקרא תעשיית הקולנוע ההוליוודית, בחר לעצום את עיניו מול התופעה במשך שנים ארוכות, עד שזו התפוצצה ברעש גדול?

מה שמאשש בפרשת ויינשטיין את התחושה שרבים בתעשייה ידעו זו העובדה שלאחר שהשחקן בן אפלק פרסם פוסט שבו גינה את התנהגותו של ויינשטיין, הוא ספג טענות בגין הטרדה מינית בעצמו, והיו אף מי שטענו כי אפלק ידע על המקרים ובחר לשתוק. כמו כן, עיתונאית המגזין The Wrap, שרון וקסמן, טענה כי פרשת ויינשטיין יכולה הייתה להיחשף כבר לפני 13 שנה, לולא לחץ ישיר של שני הכוכבים ההוליוודיים, מאט דיימון וראסל קרואו, שבעקבותיו הוחלט לגנוז את הכתבה.

כזכור, בסוף השבוע הדיחה האקדמיה לקולנוע האמריקאית את ויינשטיין לאחר שתחקירים שפורסמו ב"ניו יורק טיימס" וב"ניו יורקר" חשפו הטרדות מיניות וטענות לאונס מצדו במשך עשורים. בהודעת האקדמיה נאמר, בין השאר, "החלטנו לא רק להפריד בינינו לבין אדם שאינו ראוי לכבוד מצד עמיתיו למקצוע, אלא גם כדי לשלוח מסר שלפיו תם העידן שבו יש הטרדות מיניות בתעשיית הקולנוע. יש כאן בעיה חמורה שאין לה מקום בחברה שלנו". לאחר שכ־30 נשים בתעשייה השמיעו טענות על הטרדה מינית נגד ויינשטיין, ובהן גווינת' פאלטרו, אנג'לינה ג'ולי, מירה סורבינו ואשלי ג'אד, הודיעה המשטרה כי תפתח בחקירה נגדו. כמו כן, בכירים בתעשייה הצהירו כי יפסיקו לאלתר כל שיתוף פעולה עם החברה שוויינשטיין ניהל.

פרשת ויינשטיין אינה ניצבת לבדה; ישנן לא מעט דוגמאות, חלקן גם בישראל, לפרשות דומות שבהן עדות אחת פרצה את הסכר לשלל עדויות שחשפו התנהלות מדאיגה, לעתים אף פלילית. במקרים רבים התברר בדיעבד כי רבים מסביב ידעו אך שתקו. כך קרה למשל בפרשת האנס המורשע, הנשיא לשעבר משה קצב. כזכור, גם בעדויות בפרשה ההיא נטען לא אחת מצד המתלוננות כי "הכתובת הייתה על הקיר במשך שנים. עיתונאים ידעו מזה, נשים צעקו לעזרה, אבל אף אחת מהן לא אזרה אומץ והגיעה למשטרה, כלומר אנשים דיברו על זה, רבים ידעו על זה". מתלוננת אחרת סיפרה בזמנו כי "יועציו, נהגיו, עוזריו, מזכירותיו - רבים ידעו מה קורה. רבים ידעו שיש שעות של 'אין כניסה' ללשכה".

אז אם רבים ידעו, איפה הם היו כל השנים הללו עד להתפוצצות הפרשה? "תגובת הסביבה למקרים של הטרדות מיניות הפכה לנושא המרכזי שעליו אני מדברת בהרצאותיי", אומרת אודליה כרמון, מי ששימשה כדוברת של שר התחבורה דאז משה קצב והייתה אחת המתלוננות נגדו בגין הטרדה מינית, אך לא נכנסה לכתב האישום מטעמי התיישנות. "הרבה פעמים אני מרגישה שכל הנושא של ההטרדות המיניות הפך לרולטה רוסית. יש מי שמשלם את מלוא המחיר ויש מי שחומק מתחת לרדאר".

משה קצב. צילום: פלאש 90משה קצב. צילום: פלאש 90

את סבורה שזה פועל יוצא של תגובת הסביבה לתופעת ההטרדות המיניות?

"הרבה פעמים כן. יש הרבה כאוס, צביעות והתחסדות מצדה של הסביבה שבה מתרחשות ההטרדות המיניות. השאלה אם ומתי אדם שחשוד או נאשם בהטרדה מינית ייפול ואיזה מחיר ישלם קשורה לא תמיד בחומרת העבירות שביצע, אלא בנסיבות ובמיקומו בהיררכיה. הרבה פעמים הגברים שבאמת משלמים את המחיר הם אלו שאינם נמצאים בשיא עוצמתם. הארווי ויינשטיין כבר לא היה בשיא כוחו. לקראת נפילתו העכברים החלו לצאת מהחורים. זה לא היה יכול לקרות לו בתקופה אחרת".

מדובר בצביעות של החברה?

"במקרה של ויינשטיין מדובר בצביעותה של החברה האמריקאית, ויש לי על כך כעס עצום. הרי יש להם נשיא שמתגאה במעשיו השנויים במחלוקת שנתפסים כהטרדות מיניות, והתפרסמו שלל עדויות על הטרדות מיניות לכאורה מצדו. מצד שני, אנחנו רואים שגם אנשים בשיא כוחם נופלים, כמו למשל הנשיא קצב ומשה איבגי. בדרך כלל הם מפילים את עצמם כמו שקרה במקרה של קצב. אבל באופן כללי, על אנשים שונים מופעלים לחצים שונים מהסביבה, ויש גם את אלמנט המזל. ברור שיש גם רבים שמצליחים לחמוק".

שבר גדול

את סיפורה האישי חשפה כרמון לפני כארבע שנים בתוכנית "עובדה". כבר אז טענה: "כשקצב רצה מישהי, הוא לא חשש להשתין מהמקפצה. פעם אמר לבן שיחו בנוכחות כולם שהוא מקנא בו שהוא יושב לידי. גם כשרצה להרחיק מישהי, הוא ידע לומר זאת לסובבים אותו בבירור".

איך התנהגה הסביבה במקרה שלך?

"יש לי כעס על הסביבה יותר מאשר על העבריין. הסביבה החרימה אותי. הייתי בחודשי הריון מתקדמים, וכולם ירדו לישיבה בתל אביב. כל המנכ"לים של החברות הממשלתיות עם רכבי החברה והנהג הצמוד התחמקו מלתת לי טרמפ. נאלצתי לנסוע באוטובוסים לישיבה. מדובר באנשים שחלקם היו אלופים בצה"ל ומולו הפכו פחדנים".

חשת שזו הייתה מדיניות מוכתבת?

"היה קשר של שתיקה והתכופפות בפני השררה. ברגע שלא שיתפתי איתו פעולה, הפכתי לאוויר. אני כדוברת הייתי אמורה לקבל את סדר היום של השר. ידעתי שאין לי מה להתקשר למזכירה כי היא לא תענה לי. בבוקר נסעתי מביתי למשרד בירושלים. המזכירה שלו ידעה שאני מגיעה מתל אביב בשלושה אוטובוסים. כשהגעתי היא הודיעה לי שהיום זה בכלל יום שבו נמצאים בתל אביב".

איך את מסבירה את שיתוף הפעולה של הסביבה?

"האינטרס האישי גובר על הכל. אף אחד לא יסכן את עצמו בשביל אישה שמוטרדת. ההתכופפות בפני הכוח היא לא רק בהטרדה מינית, היא גם בכוח פוליטי וכלכלי".

פרשה נוספת שבה נראה שהסביבה העלימה עין מהמתרחש הייתה זו של השחקן האמריקאי ביל קוסבי, שצפוי לעבור באפריל 2018 משפט חוזר בגין אונס ותקיפה מינית לאחר שמשפטו הקודם נפסל בשל חילוקי דעות בין המושבעים. כזכור, מרגע פרוץ הפרשה, כ־60 נשים העידו בשנים האחרונות כי קוסבי ביצע בהן עבירות מין, כולל מעשי אונס וסדום, מאז שנות ה־70. לנוכח היקף הטענות וממדי הפרשה שרק הלכה ותפחה, הטענה שעלתה לא אחת גם במקרה זה היה ש”כולם הכירו את הסיפורים”.

ביל קוסבי. צילום: Getty Imagesביל קוסבי. צילום: Getty Images

גם פיטוריו לאחרונה של מגיש החדשות של “פוקס ניוז”, ביל אוריילי, לאחר שנחשף כי הרשת שילמה בסתר מיליוני דולרים כדי להסדיר תביעות שהגישו חמש נשים נגדו בגין הטרדה מינית – העלו את השאלה: כיצד רשת חדשות כה מבוססת ומשפיעה נתנה ידה לתופעה הזו?

פרשה נוספת שבה נראה היה ש"רבים ידעו" הייתה זו במקרה של השחקן הישראלי משה איבגי, שצפוי לעמוד לדין בגין ביצוע עבירות מין בארבע נשים. בעדויות שנחשפו לאורך הפרשה נטען לא פעם כי "רבים ידעו", והוטחה ביקורת על כך שבתיאטראות ובתעשיית קולנוע בישראל העלימו עין לכאורה מהתנהלותו של איבגי.

“כל עוד מישהי שהוטרדה על ידי בן אדם לא מוכנה לחשוף את הסיפור - אף אחד לא יעשה את זה במקומה כי המשמעות של זה היא לפרק אותה. זה אאוטינג”, אומרת השחקנית שרית וינו־אלעד, שטענה כי איבגי הטריד אותה מילולית בעבר.

את ניצבת בדילמה הזו בעצמך?

“כן. אם חברה שלי עוברת הטרדה מינית והיא לא רוצה לדבר על זה, מה אני אעשה במצב כזה?”

לתפיסתך, האמנים בארץ פחדנים?

“את קשר השתיקה של אמנים סביב פרשות של הטרדות מיניות אני קוראת הרבה פעמים כפחדנות. בדיוק כמו שאמנים בארץ לא אומרים את דעתם הפוליטית. הם קודם כל דואגים לפרנסה שלהם ולבית שלהם. מצד אחד, אנשים עושים את החישוב שהפוגע יצא מגוחך ומי שלא שתק יאבד את עבודתו. מצד שני, ההשתקה היא הדבר הכי נורא. לא לנקוט עמדה זה פחדני. אנחנו לא מבינים שזה מכלה את העבודה שלנו. בסוף הנפגעים נשארים לבד”.

אחרי שפרצה פרשת איבגי, הרבה במאים שעבדו איתו בחרו לשתוק או להתראיין בעילום שם.

“יכול להיות שיש גם רגשות אשמה. אצל במאים ומפיקים יש גם סוג של תחושת אחריות, ואולי בושה. צריך גם להבין: זה שבר גדול. מדובר בבן אדם שמדבר בשבחה של ההומניות, מישהו שחשבתי שעוד רגע מקים ארגון פמיניסטי בעצמו”.

משה איבגי. צילום: רענן כהןמשה איבגי. צילום: רענן כהן

לא טראבל־מייקרים

“אני סבור שהסיפור העיקרי בהטרדות מיניות זה השילוב של מין וכוח”, אומר פרופ’ ישראל כ”ץ, מומחה לתרבות ארגונית מהאוניברסיטה העברית ומנהל חברת המחקר והייעוץ הארגוני “צפנת”. “רוב הארגונים והמערכות החברתיות הם היררכיים. עמדת הכוח יוצרת אפשרות לשימוש מעוות במיניות”.

כיצד אפשר להסביר את קשר השתיקה בארגונים סביב פרשות הטרדות מיניות?

“יש מצבים שבהם העובד מודע למשהו ובוחר מטעמים של חברות או פחד או תועלת לא לדבר על זה. אבל לא תמיד קשר השתיקה הוא מודע. בכל ארגון יש דברים שלא מדברים עליהם בפנים או בכלל או משום שיש נורמות מאוד חזקות, ואיש לא מעלה על הדעת שיש חריגה מהן. לעתים דברים נתפסים כמובנים מאליהם ולא עושים מזה עניין. חלק מהאנשים אומרים ‘לא ידעתי’ לא משום שלא היו סימנים, אלא כי העדיפו לא להיכנס לזה או לא פירשו את הסימנים כחריגה. בנוסף, לכל מקצוע יש קודים משלו. לפעמים השטחים האפורים הם רחבים ונוצרת אי־בהירות. לא תמיד ברור לכולם מהי התנהגות חריגה. גם המצפון החברתי הוא משהו שעובר שינויים. כך למשל, בעבר יחסי מרצה וסטודנטית פחות ספגו ביקורת ולעתים הסתיימו בחתונה. לרבים זה היה נראה נורמלי. היחסים בין המינים עברו הגדרה מחודשת באופן כללי, ואנשים לא תמיד מספיקים להפנים את הנורמות החדשות. ברגע שאין מודעות שהתנהגות מסוימת אינה ראויה, אתה לא באמת יכול לסמן אותה. אבל בפירוש יש גם מקרים של הדחקה. אנשים מעדיפים לא לדעת. אנשים גם לא רוצים להיות מסומנים כטראבל־מייקרים. חלק מהיכולת להיות בתוך ארגון זו גם היכולת לראות דברים רעים ולהתעלם מהם. בטווח הארוך הדיבור על התופעה גורם לארגון להשתנות ומוביל באמצעות התקשורת גם לשינוי בחברה הכללית”.

קשה לארגונים לטפל בהטרדות מיניות?

“מיניות מטבעה היא יצרית, וארגונים מנסים להיות בחזות שלהם שקולים ומדידים. יש עכשיו הצבת גבולות חריפה, ופריצה של קשר השתיקה יוצרת הגדרה מחדש של נורמות”.

“אני נתקלת בכעס של נשים על הארגונים ועל הממונות למניעת הטרדה מינית”, אומרת אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. “הפוגעים הם לא פעם בעלי כוח, והקולגות מפחדות מהם. מהניסיון שלנו במרכזי הסיוע, הרבה נשים במקומות העובדה חוששות להתלונן כי הרבה פעמים הפוגע הוא בעל כוח בחברה, ויש חשש שלא יאמינו להן ושהפרנסה תיפגע”.

אבל מה לגבי הסביבה?

“אין כמובן אדם בחברה שהוא בעד הטרדה מינית, אבל כשהפוגע לובש פנים וצורה, כלומר הופך מאדם תיאורטי לדמות שאנחנו מכירים ועוד דמות שנחשבת מוערכת מאוד ובעלת כוח, יותר קל לנו לא להאמין ולהפוך את הנפגעת לאשמה”.

איך פורצים את קשר השתיקה סביב הטרדות מיניות?

“נשים נותנות כוח אחת לשנייה. זו המהפכה שמתרחשת עכשיו. ברגע שנשים מצליחות להעביר את ההטרדה המינית מפגיעה פרטית לבעיה חברתית שחלה בכל הספקטרום, זו מהפכה. כשהאישי הופך לפוליטי - חלה העצמה, וזו הדרך לפתרון”.

איך אפשר להתמודד עם הטרדות מיניות בארגונים?

“אין מרשם. צריך לעבוד באופן חכם. העצה הכי טובה היא לפנות למרכזי הסיוע ולהיעזר בכוחות ארגוניים”.