דוח חדש של מכון ברוקדייל, שסוקר את הטיפול בגברים פוגעים ונפגעים במערכות יחסים זוגיות, מגלה כי שיעורי ההישנות בקרב מבצעי האלימות נעים בין 15% ל־60% במדינות שונות בעולם. עוד עולה כי בשנה הראשונה לאחר מקרה האלימות המדווח, הסיכון להישנות מוגבר - "וביתר שאת בתוך 100 הימים הראשונים לאחר ההתערבות".
את הסקירה הבינלאומית בדוח חיברו החוקרות ד"ר שקד לובוצקי־גטה, דנה ברנדר ואמיליה קפרנוב. החוקרות התבססו על יותר מ־100 מאמרים שונים. הדוח נכתב לבקשת משרד הרווחה עבור הוועדה הבין־משרדית למניעה וטיפול בתופעת האלימות במשפחה. על פי הדוח, שממצאיו מתפרסמים בלעדית ב"מעריב", עם הגורמים שנמצאו קשורים באופן מובהק להישנות של האלימות נמנים גם: נשירה מתוכנית הטיפול, עבר של חשיפה לאלימות במשפחה, הגירה, אירועי חיים מלחיצים, מעצר או עונש מאסר בפועל בעקבות אלימות, התנהגות אנטי־חברתית וכן קושי בקבלת אחריות אישית.
עוד נמצא כי ככל שהגיל, ההשכלה וההכנסה נמוכים יותר, כך הסיכוי לנשירת גברים אלימים מתוכניות טיפול הוא גבוה יותר. גורמים נוספים שנמצאו כ"מנבאים נשירה מתוכניות טיפול", הם: התמכרות, עבר פלילי וחוסר מוטיבציה לשינוי. על פי הדוח, 40%־60% מהגברים המשתתפים בפגישה הראשונה של תוכנית קבוצתית למניעת אלימות מסיימים אותה.
"כדי לשפר את סיכויי ההצלחה בטיפול בגברים פוגעים, רצוי לגרום להם להבין כי הם זקוקים לעזרה ולשינוי, ולהשקיע את משאבי הטיפול במי שיש לו מוכנות ומוטיבציה לכך", כותבות החוקרות בדוח. עוד הן מוסיפות: "כדי להגדיל את היעילות של תוכניות ההתערבות בגברים מכורים, בעלי הפרעות התנהגות (כגון התנהגות אנטי־חברתית) או חסרי מוטיבציה לשינוי, פרופילי הסיכון צריכים להיות מובאים בחשבון, והטיפול צריך להיות מותאם אליהם". עוד מצויין בדוח כי תיאום בין הגורמים המטפלים בבני המשפחה מניב תוצאות טובות יותר לעומת טיפול לא מתואם המוענק על ידי כל גורם בנפרד.
בשיחה עם "מעריב" הוסיפה ד"ר לובוצקי־גטה: "שירותי הבריאות עשויים להוות גורם חשוב באיתור מקרי אלימות במשפחה. בהתאם לכך, ישנה חשיבות רבה בתיאום בין עובדי הבריאות והרווחה לצורך איתור והפנייה לטיפול". מחברות הדוח מבקשות לחדד כי אחוז הגברים הנפגעים באלימות זוגית קשה למדידה, בעיקר עקב חוסר דיווח. מתוך הספרות העולמית עולה כי בין 6%־30% מכלל הגברים באוכלוסייה מדווחים על אלימות כלשהיא כלפיהם.
חלק ממערכות היחסים הזוגיות האלימות, כוללות אלימות הדדית, ולמעשה, מדובר ברצף של פגיעה וקורבנוּת, ולא בשני קצוות. "גברים נפגעים נמנעים מלפנות לטיפול ממגוון סיבות, ובהן בושה, פחד וחשש כי יואשמו שהם תוקפים". מתוך הסקירה עלה גם הצורך בהתאמת השירותים לאוכלוסיות מיוחדות, כגון גברים הומוסקסואליים וטרנסג'נדרים, וכן עבור גברים נפגעים במערכת זוגית, שעשויים להרגיש שלא בנוח בפנייה לשירותי הטיפול המותאמים לנשים.