סיפור שיצא משליטה: מה הביא לאחת מהיממות המוגזמות שראתה הפוליטיקה הישראלית?

2. בנימין נתניהו ניהל מו״מ מרתוני, שלושה שבועות רצופים, לילה־לילה, עם הרצוג ואנשיו. הוא הסכים לסדרה ארוכה של הסכמות מרחיקות לכת. הוא שינן בפני אנשיו בקואליציה שאין ברירה, לקראת נובמבר חייבים את הרצוג בממשלה. מה השתנה בן לילה? כלום. הרצוג טוען שהוא זה שסירב להצעת נתניהו ביום שלישי בלילה. ליברמן בא לביבי ביום רביעי בהזמנה. עכשיו נראה את ביבי מוכר את ליברמן לעולם הנאור בנובמבר.

3. כל מי שמצפה שעכשיו תפרוץ המלחמה הגדולה, סכר אסואן יופצץ וטהרן תיחרב, לא מבין ליברמנית. האמת היא שאף אחד לא מבין ליברמנית. גם לא אנחנו הפרשנים. עד לפני חצי שעה לא היה שום סיכוי שהוא יצטרף אי פעם לממשלה שבנימין נתניהו קשור אליה בדרך כלשהי. ופתאום, בום. נמאס לו לשבת באופוזיציה, הוא מיצה את החוויה, הוא קילל את ביבי מספיק לקדנציה אחת, הוא הבין שתקציב דו־שנתי לוקח את נתניהו בשלום ל־2018 לפחות. אחרי כל זה, ליברמן הוא לא המטורף שהוא שכנע אותנו להאמין שהוא. הוא מבין עניין, יש בו ממלכתיות ואחריות (כשהוא לא באופוזיציה), הוא מדבר אנגלית שונה לגמרי מרוסית ועברית. לא תהיה מלחמה, תתקדמו. מה שכן, מוחמד דחלאן יכול לחכך ידיו בהנאה. יש לו חבר בלשכת שר הביטחון.

4. משה (בוגי) יעלון הוא הגיבור הטרגי. צריך  להתאבל על לכתו של יעלון מהביטחון, לא בגלל תפיסת הביטחון שלו, אלא בגלל תפיסת העולם שלו. על ביצועיו כשר ביטחון אפשר להתווכח. אי אפשר לערער על העובדה שהוא הפך בשלוש השנים האחרונות למגדלור מוסרי וממלכתי הנחוץ כל כך לליכוד. יעלון נשאר לבד ומשלם עכשיו את המחיר על הצהרות העצמאות האמיצות והנוקבות שלו. זו ההדחה השנייה של יעלון בקריירה. את הראשונה הוא לקח קשה מאוד. הגיל לא משפר את היכולת לספוג השפלות מהסוג הזה. הוא מסוגל לשבור את הכלים. האיש שכתב את ״דרך ארוכה קצרה״ לומד עכשיו שהדרך עלולה להיות גבו מפותלת, מסוכנת והפכפכה.

5. מי שהביאו את ליברמן לדיל הזה היו זאב אלקין ואיילת שקד. אלקין, מחזיק תיק ליברמן בליכוד, מכיר את נפש ״המולדובני״ הכי טוב מכולם. שלשום הוא דיבר עם איילת שקד, שהרימה אחר־כך טלפון לליברמן. שקד התקשרה לליברמן גם אתמול בבוקר, לפני מסיבת העיתונאים שלו, ונתנה לו את ״עצת הזהב״: אל תדבר על החרדים. ביבי לא יכול לתת לך את החרדים. עזוב אותם. לך על כל השאר. ליברמן קיבל את העצה, מה שמוכיח שריחו המשכר של תיק הביטחון העוצמתי החל לדגדג את נחיריו. כל השאר היסטוריה.

6. ליצחק הרצוג ואיתן כבל יש אליבי מרשים, מפורט, כתוב. הם דרשו והם קיבלו והם ניהלו מו״מ והם בדקו אפשרות והם לא הסכימו והם נלחמו והם באו ויצאו והם בסך הכל ביררו. הכל נכון. הבעיה היא שאת כל זה הם עשו עם בנימין נתניהו. אין לנתניהו שותף אחד שלא יצא מרומה מהדילים הפוליטיים המשותפים. הרשימה אינסופית: שאול מופז, ציפי ליבני, אהוד ברק, ג׳ון קרי, חוסני מובארק, ביל קלינטון, ואפשר להמשיך ככה עד הבוקר. הסיפור עם בוז׳י וביבי הזכיר לי קטע בלתי נשכח מהשנים שבהן השתלט נתניהו על הליכוד בניינטיז, לפני בחירות 1996. כדי לייצר לעצמו מנופי כוח, הוא ניסה לגייס תמיכה בקרב נסיכי הליכוד. יום אחד ישבו כמה מהנסיכים הללו יחד, ופתאום אחד מהם פלט שביבי הציע לו להיות מספר 2 שלו. כל הנסיכים האחרים החווירו. מתברר שהוא סיכם עם כל אחד מהם, בנפרד, שיהיה מספר 2 שלו. ככה זה עם נתניהו, מספרי 2 מתחלפים ביניהם, אבל הוא נשאר. זו המטרה היחידה. נכון לעכשיו, המחנה הציוני מתפרק בזיקוקים לשמיים, העולם מתפלץ ממינוי ליברמן לביטחון, ישראל מתכוננת למצור המדיני בנובמבר באמצעות הקמת הממשלה הכי ימנית וקיצונית שהייתה כאן מאז קום המדינה, אבל העיקר שנתניהו נותר על מכונו שקט ובוטח.