בשבוע שעבר תרזה מיי ראש ממשלת בריטניה עשתה מעשה אנטי מרגרט תאצ'ר ולבשה שמלה שהדגישה את העובדה שיש לה קו מותניים לא רע בכלל. היא גם לא טרחה להסתיר את רגליה או לכסות את האיבר הידוע כאינטימי, הידוע בשמו כתף, וחטפה על כך מהציבור. גם מנשים. הנה נתון שהפתיע אותי: רוב הביקורת המופנית כלפי נשים לגבי מראה והתנהגות מגיע פעמים רבות מנשים אחרות ולאו דווקא מגברים. לצערי, לא הייתי זקוקה למחקר כדי לגלות זאת. לכן אני אוהבת מדי פעם להטיל ספק באמת הלכאורה מוחלטת, ולתהות מהו האינטרס הנשי האמיתי בכל סיפור שהוא.
בעקבות תקרית מיי ואולי גם ההפסד של קלינטון, לקחתי צעד אחד קדימה ותהיתי מה בעצם הערך בכך שאישה מתאמצת לשבור תקרות זכוכית, אך בסופו של דבר נאלצת לעמוד בציפיות של כולם ולהתנהג כמו גבר. מה הערך למשל בהנהגה נשית, אם בסופו של דבר את נדרשת לאמץ את הטון הסמכותי בקול הנמוך, לא להפגין רגשות בפומבי, לא לחייך יותר מדי, לשמור על קור רוח וללבוש חליפות מכנסיים נטולות קו מותניים וז'קטים כבדים שמטשטשים את העובדה שמתחת לתפרים הגסים, שוכן לו גוף נשי שלא עומד אף פעם בהלימה עם מה שנקרא "ערכי התפקיד".
ומדוע זה כל כך חשוב להתאמץ להיות האישה הראשונה ולאחוז באג'נדה נשית על כל המשתמע מכך, אם את לא יכולה להביא אליה את היתרונות הנשיים החזקים שלך. ולא רק שאת לא יכולה, ברוב המקרים את גם לא ממש רוצה, בעיקר כי אמרו לך כל מיני יועצים שזה לא מתאים וזה לא עובד. והם צודקים. הם מבינים שגם בשנת 2016 כולנו עדיין נוטים לדבוק בתפיסת עולם מוגבלת ולהתעקש עליה.
כולם מדברים על העצמה, אבל אף אחד לא עוצר לחשוב מה היא בעצם ההעצמה אם אישה צריכה להיות סוג של גבר במסווה כדי להצליח?
מעניין אם מלניה טראמפ, הגברת הראשונה החדשה, תשנן מעתה גם היא את תמת "המחשוף כמכשול" או ה"תפסיקי לצחקק על הבמה". על תמונותיה החושפניות כבר חגגה התקשורת כחלק מהקמפיין השלילי שהריצה כנגד טראמפ, והרי נשים כמו מלניה נופלות בקלות רבה לתוך המלכודת הזו ולא משנה אם יש להן גם קריירת דוגמנות וגם עסק מצליח או שהן דוברות חמש שפות. אותי מאוד מסקרן לדעת מה יקרה לה עכשיו תדמיתית, האם גם אחרי היוודע דבר התוצאה נמשיך ללגלג על זו שפעם הצטלמה בעירום ומיד הפכה ל"שפנפנת הפלייבוי"? ואולי בעצם זה מציק למישהו שהיא נראית כל כך טוב, וגם לא ממש מתאמצת להסתיר את זה.
למישל אובמה זה לא היה קורה
בחזרה להילרי, האישה והאנטגוניזם. אני מנסה להבין מה מתוך מה שהיא משדרת הפך אותה לברירת המחדל שלי, ולכך שתמיכתי בה הייתה לא מאהבה יתרה אלא בעיקר בשל האיש שהתמודד מולה. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל לא הצלחתי להתחבר לקלינטונית כמו נשים אחרות שראו בה את נציגת הכוח הנשי עלי אדמות. זה לא שאני מקילה ראש בחשיבות העניין שאישה תעמוד בראש המעצמה הגדולה בעולם, אלא שתמיד הסתייגתי מהטענה שצריך לתמוך באישה כלשהי רק כדי שיהיה אפשר לנפץ תקרת זכוכית גם אם לא ממש מגיע לה.
מודה שלא חיבבתי את קלינטון חיבה יתרה עד נאום התבוסה הלא מובס, הרגשי אך לא הרגשני כשהתגלו תוצאות האמת. אין לי ספק שלו הילרי קלינטון הייתה מנקזת לכל נאומי הקמפיין שלה את האותנטיות והרגישות שיצאו ממנה בנאום ההפסד היא הייתה זוכה. אני באמת רוצה להאמין שלמישל אובמה זה לא היה קורה. ומקווה שאם אובמה תחליט לרוץ מתישהו לנשיאות, היא לא תוותר על כל מה שהיא מייצגת כיום, שהוא בעיני מופת לנשיות אמיתית שיש בה הכל מכל, אם כי חבר שמבין עניין אמר לי אמש ואולי כדי להצדיק את מה שטענתי מלכתחילה: "מישל היא אחלה, אבל לצערי אין לה מספיק ביצים כדי להיבחר".
בסופו של חשבון ובניגוד לאופטימיות המצויה שבי, דווקא בעניין הזה אני מגיעה למסקנה אחת עגומה שכולנו, נשים וגברים כאחד, אכלנו אותה ובגדול: העידן המודרני מאלץ נשים לוותר על חלק מנשיותן כמו גם גברים על חלק מגבריותם, רק כדי שכולנו נוכל ליישר קו עם תפיסת אנושות חדשנית שאולי עוזרת לנו להתגבר על כל מיני מכשולים ובעיות. דבר שהוא טוב מצד אחד, אך מנגד מצליח להרוס משהו אנושי ובסיסי שקצת מסרס מחשבה חופשית ועצמאית. כזה שבסופו של דבר מותיר את החיים שלנו אולי מרוסנים יותר, אבל גם צבועים בגוונים מוחלטים של שחור-לבן, ללא אמצע. אותי זה ממש מתסכל.