אין מפגש פעילים, חוג בית או כנס פנימי של חברי הליכוד, שבו לא דנים בשאלה המטרידה: מתי סוף־סוף תממש הליכוד את החלטת הציבור ותעלה לשלטון. אין נושא המקומם יותר את אנשי הליכוד מאי־ מימוש חילופי השלטון ומחוסר האונים כלפי התקשורת העוינת, החד־צדדית והסלפנית.
אין מדובר בצד הפורמלי של חילופי שלטון. בממשלה אכן הוחלפו השרים והתקבלו החלטות וגם בכנסת נחקקו וקודמו חוקים שונים, העולים בקנה אחד עם מדיניות הממשלה. אבל חלק ניכר מהחוקים ומההחלטות האלו נותרו ברמה ההצהרתית בלבד. הם לא הגיעו לכלל מעשה. הממשלה התחלפה. השלטון לא. זו המציאות. במדינת ישראל לא התחלף השלטון מעולם. אנשי מפלגת העבודה והפריפריה האידאולוגית שלה, ממשיכים לנווט, לקבוע ולהוביל, באופן בלתי תקין, ובניגוד לרצון העם, את סדרי חיינו. האמצעי העומד לרשותם כדי ליטול את הסמכות בלי לשאת באחריות, הנו מושרשותם המתוכננת והמאורגנת בממסד המשפטי, הפקידותי והתקשורתי.
כל ניסיון של הליכוד ושותפיה לצקת תוכן ממשי לפסק דין הבוחר נתקל, מן היום הראשון למהפך, בזעקות שבר מתלהמות של התקשורת בדבר הסכנה לשלטון החוק. זה התחיל באמירה המפורסמת של יצחק בן אהרון ב־77', שאמר שאסור לכבד את פסק דין הבוחר. זה נמשך בחוק האוסר מינויים פוליטיים, שהיה כל כולו מסווה לצורך של מפא"י ההיסטורית להמשיך להחזיק במאחזי השלטון שלה - מינויים פוליטיים שבוצעו מאז קום המדינה ושיטות מינוי שנועדו להבטיח את מאחזיה הבלתי חוקיים בשלטון, גם כשהציבור בחר להושיב אותה על ספסלי האופוזיציה.
האיום המתמיד בסכנה לשלטון החוק, רק מעצם זה שהליכוד והימין מנסים לממש את המדיניות שבגינה נבחרו ועלו לשלטון, הפך למנטרה קבועה, המשמשת את השמאל כשהוא מכריז מלחמה על רפורמות או החלטות ממשלה. קריאת הקרב הזו הופכת במהירות לקמפיין תקשורתי מתוזמר. תופי הטם־טם (תרתי משמע) נכנסים למקצב היפנוטי, מיומן הבוקר, דרך יומן הצוהריים, כותרות העיתונים, חדשות הטלוויזיה, אתרי האינטרנט ועד יומן חצות.
הקקופוניה התקשורתית המתלהמת נועדה להחניק את הוויכוח הציבורי בעודו באבו. כך יוצא שהשאלות למרואיינים אינן בנוסח מה דעתכם על הצעת החוק של הממשלה הנבחרת, אלא בנוסח מה עושים כדי לבלום את המתקפה על הדמוקרטיה שמתגלמת בהצעת החוק של הממשלה? בראיון טיפוסי, המראיין מגלגל עם מרואייניו טקטיקות שונות שאותן כדאי או לא כדאי לנקוט כדי להכשיל את היוזמה הממשלתית. פאנל המרואיינים שאמור להיות מאוזן כולל לא פעם היסטוריון מאוניברסיטת בן־גוריון כנציג האקדמיה, נציג של הקרן החדשה על שלוחותיה, חבר כנסת מהמיינסטרים של האופוזיציה, וח"כ התוקף את האופוזיציה משמאל. מול כל אלה, ובשם האיזון הפוליטי, יצטרך להתמודד נציג קואליציה אחד המום.
כשהוא נתון לפרשנות של אמצעי התקשורת המובילים במדינה, המילה "איזון" מקבלת משמעות חדשה. פאנלים כאלה נועדו לשטוף מוחות דרך מגמתיות הדיון. עמדת האופוזיציה משמאל אינה מוצגת לציבור כעמדת צד לוויכוח לגיטימי, אלא כמוסכמה המובנת מאליה לכל בר דעת.
מול הקונצנזוס המלאכותי שיוצרים הדוברים באולפן, נשאל נציג הקואליציה על ידי המראיינ/ת שאלות עוינות בשאט נפש, סגנון השמור בדרך כלל לנציגי משפחות הפשע. ניסיון להשיב על השאלות הללו נתקל באש צולבת, המוכרת היטב לכל מי שירד ארנה במשחקי קלאש רויאל. וכשנדמה לרגע לנציג הקואליציה האומלל שהמנחה מגן עליו ומאפשר לו להגיב, הוא יגלה כמובן, שתם הזמן. המשחק נגמר.
שומרי הסף
בימים האחרונים מתמקדת מקהלת זעקות השבר ביוזמתה של שרת המשפטים איילת שקד לרפורמה בשיטת הבחירה של יועצים משפטיים למשרדי הממשלה. לשיטתה, הבחירה צריכה להתבצע באמצעות ועדת איתור מקצועית, בשיתוף אנשי אקדמיה ואישי ציבור מחוץ למנגנון הפקידותי, שימליצו לשר על שלושה מועמדים שמהם ייבחר היועץ. אפילו המבקרים החריפים ביותר של הצעת השרה מאשרים שההצעה מבטיחה את בחירתם של אנשים ראויים ובעל כישורים הולמים. הם רק מתנגדים לכך שלשר יהיה משקל במינוי הוועדה ובבחירת המועמד מבין שלושת המומלצים.
מניעי ההתנגדות שקופים לגמרי. המבקרים לאורכה ולרוחבה של התקשורת מעדיפים שייבחר יועץ משפטי על ידי ועדות מכרזים פקידותיות, המורכבות מאנשים שאינם תומכים בעמדות הממשלה ומצביעים ברובם הגדול עבור מפלגות האופוזיציה. בוועדות כאלה, למשפטנים בכירים כמו שופטי בית המשפט העליון אדמונד לוי ז"ל, אליקים רובינשטיין ונועם סולברג לא היה סיכוי להיבחר אפילו לתפקיד יועץ משפטי של המשרד לאיכות הסביבה.
השיטה הקיימת של ועדות מכרזים פקידותיות היא אחת מהדרכים המרכזיות שבאמצעותן מנציח השמאל את שלטונו. מי שנותנים את הטון בוועדות הללו אלו הם אותם פקידים שמונו על ידי שושלת הפקידות מאז הקמת המדינה ועד ימינו אנו. רצף מונוטוני ואחיד של אנשים העובר מתקופת הפנקס האדום, דרך מינויים של נציגי מפא"י ההיסטורית, ועד יורשיהם האידאולוגיים בני ימינו, המקפידים למנות אנשים בצלמם ובדמותם.
יועצים משפטיים שנבחרו בוועדות מכרזים פקידותיות זוכים על ידי התקשורת לתואר הנכסף: "שומרי הסף". הם מוכרזים כאבירי הדמוקרטיה המגוננים עליה מפני שרירות לבם ונפשם העבריינית ואפילו הפלילית של שרי הממשלה. אלו האנשים שתפקידם המוצהר הוא "לייעץ" ותפקידם בפועל הוא לסרס.
שיטת הבחירה שמציעה השרה שקד יוצאת מנקודת מוצא והבנה שונה לחלוטין של תפקיד היועץ המשפטי. לשיטתה, תפקיד היועץ המשפטי של משרד ממשלתי הוא לסייע לשר לבצע את מדיניותו על פי החוק. זהו תפקיד מאפשר. לא תפקיד מונע. אלו לא ניואנסים. אלו הבדלים מהותיים. האם היועצים המשפטיים שייבחרו יהיו גורם המסייע לשר לקדם את מדיניותו, או שמא יהיו אלו האנשים שעל כתפיהם האביריות מוטלת החובה בשם השמאל הישראלי לטרפד את מדיניות הממשלה? "שומרי הסף של הדמוקרטיה" - אלו מילים גבוהות שנועדו ליצור מסך עשן ולהסתיר את הכייסים של השמאל, כשהם מרוקנים את כיסיהם של שרי הממשלה מהסמכות, שהוענקה להם בצו הבוחר.
ככל שרוממות ערכי הדמוקרטיה חזקה יותר בגרונם של נציגי תקשורת ואנשי שמאל, כך נלוז יותר וארצי יותר המניע האמיתי המסתתר מאחוריה. כל אלו שנזעקים היום להגן על מעמדם של "שומרי הסף", הם בעצמם שומרי סף. שומרי הסף של שלטון מפא"י ההיסטורית.