ב-30 לאפריל 1993 המרכז האירופי למחקר גרעיני CERN שיחרר את האינטרנט לציבור הרחב, וכל שעל המשתמשים היה לעשות הוא להפעיל את הדפדפן, להקליד כתובת (URL) ולחכות לתוצאה. דבר הוביל לדבר, ולבסוף קיבלנו את הרשת התוססת והרב-גונית כפי שאנו מכירים אותה כיום.
מכורים משחשבנו: כמה שעות מבלים הישראלים מול המסכים?
יחד עם זאת, טים ברנרס-לי, מי שהמציא את ה-World Wide Web (WWW) ב-1989, סירב לרשום פטנט על ההמצאה שלו. כך הוא ביטא, אולי, את הניגודיות שבין חזון המייסדים לבין האבולוציה של האינטרנט והמבנה שלו כפי שהתפתח לאורך השנים, כשהוא נשען על מודל אמריקאי קפיטליסטי הפועל למטרות רווח.
פרופ׳ ניקולס ג׳ון, חבר במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוני' העברית, הסביר: "ב-1993, ברנרס-לי לא יכול היה לדמיין את זה בכלל. הרעיון ההתחלתי היה לחבר בין מחשבים, כדי שאלו יוכלו לדבר אחד עם השני. החיבורים הראשונים היו בין מחשבים שישבו באוניברסיטאות בארה"ב, והם אפשרו למדענים להנות מהמשאבים שיש במחשב שנמצא במקום אחר. המטרה של ברנרס-לי הייתה לקשר בין מסמכי הרשת".
עוד הוסיף: "במקביל, אנשים הבינו בשלב מאוד מוקדם שכמו ששני מחשבים מצליחים לתקשר אחד עם השני, כך גם שני אנשים דרך המחשבים הללו יכולים לעשות את אותו הדבר. אבל אף אחד לא ישב ואמר, בואו נשב ונחשוב על דרך ליצור לאנשים, על מנת שיוכלו לתקשר דרך המחשבים. אפשר לומר שזה קרה קצת בטעות. אחר כך, כשהרשתות הללו גדלו וגדלו, הגולשים הפנימו את הרעיון שהם יכולים לדבר בצורה הזו על הדברים שמעניינים אותם. וכך, כבר בתחילת שנות ה-90' ראינו היווצרות של קהילות וירטואליות, פורומים וחדרי צ'אט, שהופיעו כאמור בשלב מאוד מוקדם".
החוקר התייחס גם לכניסתו של האינטרנט לישראל - תהליך שהיה מלווה, למרבה ההפתעה, במאבק: "בארץ, כמו במקומות אחרים, האינטרנט התפתח בהתחלה באקדמיה. בשנות ה-80' מדעני המחשב נסעו לארה"ב וראו שיש מאגרי מידע ממוחשבים שאפשר לגשת אליהם מרחוק, ורצו את אותם הדברים גם פה".
פרופ' ג'ון המשיך ותיאר את השתלשלות האירועים, כפי שהתרחשו בארץ: "הסיפור בישראל היה מאוד מעניין מול משרד התקשורת ובזק, שפשוט לא הבינו מה זה הדבר הזה. בבזק היו בטוחים שהאינטרנט הוא מין מתחרה מולם שמהווה איום, ולא הבינו שהם ירוויחו מזה כי כולם יהיו על הקווים שלהם כדי להשתמש בו. אז היו אנשים במשרד התקשורת ובזק שניסו להתייחס לאינטרנט כאופנה חולפת. עם זאת, בסוף שנות ה-80', תחילת שנות ה-90', היו 'חלוצים' עם תשוקה שהסתובבו באופן התנדבותי בין המשרדים וניסו לשכנע ולהסביר למי שצריך שלא רק שכדאי שישראל תתחבר, אלא שחובה שישראל תתחבר. הכול קרה מאחורי הקלעים. ואז, ב-1995, 96', 97', זה כבר נכנס למיינסטרים ונהיה ממוסד, ואלו השנים שבהן ישראל מצטרפת למעשה לטרנדים הגלובליים של תרבות טכנולוגית מערבית וגם תרבות אמריקאית".
ההתפתחות של האינטרנט לוותה בריכוזיות ומונופולים של 'ענקיות הטכנולוגיה' Google, Apple, Facebook, Amazon ו-Microsoft על מרחבי הרשת, כאשר כל ענקית היא מונופול בתחומה; גוגל בתחום החיפוש המקוון, פייסבוק/מטא בענף הרשתות החברתיות, אמזון בענף המסחר הקמעונאי וכן הלאה.
באותו ההקשר, ציין ג'ון: "סיפור ההצלחה של פייסבוק לדוגמא, שנכנסה בסערה לחיינו ב-2005, הוא חלק מסיפור רחב יותר של הריכוזיות ההולכת וגוברת של שירותים חברתיים באינטרנט. צריך להבין, כשמארק צוקרברג, בדומה לברנרס-לי, היה סטודנט בהרווארד וכתב את הקוד בשביל פייסבוק, הוא לא חשב שהוא מתחיל להמציא חברה שתהיה עצומה וכו'. הוא בסך הכול חשב על דרך נוחה בשביל סטודנטים בתוך הרווארד להימצא בקשר אחד עם השני. לאחר מכן, כשהוא ראה שזה נהייה פופולרי ועובד, הוא הציע את השירותים לסטודנטים באוניברסיטאות אליטה אחרות בארה"ב", אמר. "להגיד שזו הייתה הכוונה שלו מלכתחילה? לא. אבל עם ההצלחה מגיע 'שיגעון הגדלות'. הייתה תקופה שצוקרברג ממש רצה שפייסבוק תהיה ה-אינטרנט. כלומר, שברגע שאתה נכנס כמשתמש באינטרנט, אתה נכנס רק לפייסבוק ולא יוצא משם, אבל הוא לא הצליח לעשות את זה. גם גוגל למשל, שהם מאוד טובים בחיפוש, ניסו במשך שנים להשיק רשת חברתית, היו כל מיני גרסאות, הן כולן כשלו, כך שכל ענקית רוצה שהכול יהיה אצלה".
כאמור, מדובר בהיבטים קפיטליסטיים ואמריקאים, אשר משפיעים על פני הדברים, כפי שהם נראים כיום: "יש לנו חברות מסחריות שמחויבות לבעלי המניות, או לרצון של הבעלים שלהם להתעשר, אז האינטרנט נהייה פלטפורמה לפרסומות. אוספים עלינו מידע לכל מקום שאנחנו הולכים אליו, האם זה הכרחי? אתר אחד חייב לדעת באילו אתרים אחרים ביקרתי? כל התעשייה של איסוף נתונים על משתמשים, יושבת על מנת לספק פרסומות יותר מדויקות".
האם זו הבעיה הכי גדולה של האינטרנט בימינו, הפגיעה בפרטיות?
"לחלוטין כן. זה פוגע בצורות שהן לא לגמרי ברורות לנו, כל הנושא של פרסום סמוי למשל, שהוא אסור כי אסור לשכנע אנשים מבלי שהם מבינים איך את/ה מנסה לשכנע אותם לקנות משהו, נגיד, אבל מותר לכאורה לדעת עלייך המון המון דברים ואז בכל מקום שאתה גולש בו להראות לך פרסומת למשהו, ולהתיש אותך".
לדבריו, "בסוף היום, אתה נמצא במצב של חוסר שוויון מול ענקיות טכנולוגיות שמנסות לספק לך פרסומות. אני אמנם רואה הרבה פעמים פרסומות שמתאימות לי, אבל יש בזה משהו שמצמצם את החופש שלי. גם בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2016 בהן ניצח טראמפ, זה ידוע כי על פי מידע שהצטבר ונאסף על אזרחים והדעות שלהם, טרגטו תוכן שאולי השפיע על הבחירות הפוליטיות שלהם. אז יש סכנות באיסוף המידע התמידי עלינו, וזו אחת המהפכות של האינטרנט".
בד בבד, נתן ג'ון את חוות דעתו על המהפכה "המדומה", שדוגלת בכך שהאינטרנט שינה את יחסי הכוח בחברה ואת השיח הציבורי, וטען כי במקרה הנ"ל, לא מדובר במהפכה של ממש: "האינטרנט לא מכריח אותי לשאול שאלות מאוד שונות מאותן השאלות ששאלו סוציולוגים לפני 50 שנה. אני עדיין מתעניין במבני כוח, ביחסים בין גברים ונשים, ואנחנו יכולים לראות שהאינטרנט הוא זירה שבה היחסים הללו באים לידי ביטוי בכל מיני אופנים. כלומר, האינטרנט יכול להיות גם מקום מאוד מיזוגיני שלא סולח לנשים שמעיזות להביע דעה. אז חוסר השוויון עדיין מונצח, ולכן, לדעתי, אולי אין פה מהפכה, כי דפוסים חברתיים שהיו קיימים לפני האינטרנט ממשיכים ומתקיימים בחברה בכללותה, שעכשיו האינטרנט הוא חלק ממנה".
החוקר שב והדגיש: "היום יש הייפ גדול סביב הבינה מלאכותית, אבל גם היא לא הולכת לפתור את כל הבעיות בעולם, כי הבעיות שיש בעולם הן לא בעיות טכנולוגיות אלא בעיות חברתיות. ניקח לדוגמא את נושא דימוי הגוף השגוי שקיים ברשתות החברתיות, ובנות צעירות שנפגעות מכך. זו לא תופעה חדשה, הרי ייצוג של נשים היה בעייתי בחברות מערביות מודרניות כבר במשך עשורים, כאשר נטען כי הדוגמניות הן רזות מידי ואף אישה לא נראית באמת ככה וכן הלאה, אז אם האינטרנט מעצים את הדפוסים הקיימים - אין פה מהפכה חברתית".
פרופ' יאיר עמיחי-המבורגר, ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט, אוניברסיטת רייכמן, פירט גם הוא באשר להשלכות החברתיות השליליות שהאינטרנט הוליד אתו: "העולם הזה בנוי על רגשות וריגושים. אנחנו מקבלים נקודות כשאנחנו מרגשים, ואנחנו רוצים לקבל תשומת לב, עם זה בלייק, ב-share, וכדי לקבל את זה אנחנו צריכים לרגש, ובכל פעם אנחנו צריכים לרגש יותר. אבל, יש פה בעיה, כי ברגע שאני הופך את מחיאות הכפיים של הסביבה לדבר המרכזי בחיים שלי אז אני יוצר תלות, ואני מאבד את השליטה על מה שאני עושה - אני נותן אותה למחיאות הכפיים שבחוץ".
עוד אמר: "גם במובן הזוגי - אתרי השידוכים והאפליקציות, שמצד אחד פתחו את האפשרות לקהלים רבים למצוא את בן או בת הזוג שלהם, ומצד שני יצרו עודף של היצע מבלבל. אנשים מתקשים להתחייב יותר מבעבר, מכיוון שהאפשרויות הן אינסופיות. ההיצע יוצר חוסר יכולת לנחות מבחינת קבלת החלטות. בעתיד נלבש משקפי מציאות רבודה, ונוכל להיות 'נוכחים' ביותר מסביבה אחת בו זמנית. אלא מה, זה יוצר סיטואציה מורכבת שבה אני אנסה להשיג את כל העולמות, אבל אני לא באמת נמצא בשום עולם. אז זו חלק מהבעיה של העולם המודרני עבור אנשים רבים. אנחנו לא מסוגלים להירגע, וסביבנו יש כל הזמן FOMO אדיר של ריגושים".
מעבר לכך, מכשיר הסמארטפון כיום נמצא בין הגורמים המובילים לתאונות דרכים, וההתמכרות אליו, כך לפי החוקר, יוצרת מכשולים שונים שמסכלים את היכולת שלנו לבלות זמן איכות עם האנשים החשובים לנו באמת: "אנחנו מתקשים להיות נוכחים ב-כאן ועכשיו. אפשר לראות את זה דרך אימהות צעירות וקשר העין שלהן עם התינוק שהופך להיות חלש יותר, וכתוצאה מכך כבר ניתן להעיד על עיכוב בהתפתחות של שפה. יש פה ניגודים בכל הזירות, כי מדובר בעולם בו הרגש משחק בו תפקיד חשוב. מנגד, יש את האספקטים החיוביים. באינטרנט אפשר ליצור קמפיין, נוצרת מנהיגות לא פורמלית כאשר שמים זרקור על נקודת כאב של אלפים ומיליונים ופתאום אדם אנונימי שנוגע בעצב פתוח יכול להפעיל הרבה מאוד אנשים (לדוגמא מחאת הקוטג' ב-2011 שהשתמשה באינטרנט כדי למנף את עצמה, וראינו איך חברות כמו שטראוס ותנובה ישרו קו עם מחאה שרק לפני יום-יומיים הם זלזלו בה)".
באילו כלים ניתן להיעזר, ואיך הגולשים יכולים להתמודד ולקבל יותר שליטה על השוטטות במרחב הדיגיטלי?
"אחד הדברים החשובים הוא לפתח מודעות. פסיכולוגיה חיובית מדברת על יצירה של מגדלור ערכי ועל הישענות על החוזקות שלנו. צריך להתחבר לאינדיבידואל שבתוכנו, ולהבין שמדובר פה במגרש שמשחקים בו הרבה גורמים שהמטרה שלהם היא לייצר התמכרות ולתרגם אותה לרווח עסקי. ברמה האישית, צריך לפתח חשיבה ביקורתית מאוד גבוהה, לנתח מסרים, ולהגדיר בצורה חזקה יותר את מיקוד השליטה הפנימי. ברמה היותר גבוהה אנחנו צריכים מערכת חינוך שמחנכת לשימוש נבון, מערכת משפטית שיוצרת רגולציה ומחייבת שיקוף של מה שקורה עם המידע שלנו. אבל שוב, ברמה האישית, אנחנו צריכים לקחת על עצמינו את האחריות. בשורה התחתונה, אם נהייה שחקנים פאסיביים, אז התסריט השלילי יתממש, אבל אנחנו יכולים להיות שחקנים אקטיביים, באמצעות, כאמור, חשיבה ביקורתית ופיתוח האינדיבידואליזם".