רות היא צלמת שמיטיבה לתעד רגעים במצלמתה אבל מתקשה (לדעתה) לתאר במילים את הסיטואציה האיומה שאליה נקלעה, “התבוסה הגדולה" שהיא חייה. רות היא “אישה כחולה" שרוצה לכתוב ספר על נשים כחולות כמוה, אבל קצרה ידה. למזלה ולמזלנו, אדיבה גפן הצליחה לכתוב את הספר הזה.
"חוויה טראומטית": רגע לפני פרסום ספרו החדש - יוסי יונה חוזר לימי הפוליטיקה
צלם העיתונות נינו הרמן חוזר לצילומים המפורסמים שלו לאורך השנים
נשים כחולות הן אלו שעורן מתמלא בסימנים כחולים מהמכות שבחירי לבן מרעיפים עליהן בכל הזדמנות, לצד פינוקים נוספים כמו קנאה עיוורת, רכושנות חולנית, שתלטנות חונקת, ובמקרה של שוקה - בעלה המושלם לכאורה של רות - גם קמצנות פתולוגית. שוקה גם נותן לפעמים, אבל בעיקר לוקח. “קנה לי. הביא לי. סידר לי. אמר לי. הזמין לי. הורה לי. הכאיב לי. דפק את ראשי על הכיור, הביא לי צמיד יהלומים, השאיר בי סימנים, שלח לי שושנים, ניפח לי את הפנים".
כך רות, שמובילה את הסיפור בסדרת מונולוגים (לצד אורי, שתפקידו בעלילה מתברר בהדרגה), מסכמת חלקית את הקיום הסיוטי לצד רופא העיניים הבכיר, ראש המחלקה הנערץ, הכמעט־פרופסור נוטף הקסם ושופע המחמדים, ששיאו במעשה מחריד במיוחד (וקשה לקריאה). האהבה סנוורה את עיניה של רות (אירוני, בהתחשב במקצועו של בעלה), שסירבה להאמין שנישאה למפלצת וקיוותה שהוא, ששוקה, ישתנה ויתקן את דרכיו, עד שאבדה התקווה והיא הבינה ש"לצאת משם היה המוצא היחיד".
אחרי שני ניסיונות בריחה כושלים ואומללים, שלא תוכננו בקפידה הראויה, מגיע הניסיון השלישי, המכונה “תוכנית אקסודוס", והוא מגלגל את רות מווילה בגדרה לדירת שיכון שכורה בירוחם שבלב המדבר, שם היא מתחילה חיים חדשים תחת זהות בדויה.
סיפור דומה עמד במרכז הרומן של ננסי פרייס, “לישון עם האויב", שגם עובד לסרט מצליח בכיכובה של ג'וליה רוברטס הצעירה. שם הגיבורה מזייפת את מותה ועוברת, כלומר נמלטת (באוטובוס), מקייפ קוד לעיר קטנה, סידרס פולס, באוהיו. קטנה, ועדיין מניין תושביה (כ־40 אלף) עולה כמעט פי ארבעה על זה של המועצה המקומית ירוחם. כלומר, במקום כזה לא פשוט להיטמע בנוף ולהיעלם, במיוחד כשאת נראית לא שייכת מלכתחילה, עם שערך הבלונדיני הקצוץ והילת ה"אישה במנוסה שסוחבת שק של סודות" שמרחפת מעלייך.
ובכל זאת, רות - ובשמה החדש, הילה, שהופך עד מהרה להילי־בילי - מגלה כמעט מיד את מה שמגלה אותו אורי מסתורי, שבורח מסיבותיו שלו ומהטרגדיה הפרטית שלו ומניע לצדה את התרחשות העניינים: ירוחם היא סוג של גן עדן, פנינה בוהקת בתוך הדכדוך המתמשך ששמו מדינת ישראל. מהספר עולה כי כל 11,284 תושבי היישוב (לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נכון לסוף אפריל 2023) חברים, ורובם בני דודים מדרגה זו או אחרת, של מוטי בן עיון, ענק טוב לב שמנהיג באופן לא רשמי חבורה של מלאכים במסווה של אנשי מעמד ביניים נמוך פחות או יותר.
אילו ג'וליה רוברטס בשעתה רק הייתה יודעת, אין ספק שגם היא הייתה שמה פעמיה ל"עיר שלי ירוחם, כאן לכולם לב חם". האוכל נפלא (כולל "חריימה הכי טוב במזרח התיכון" ו"כריך חביתת ירק מהטובים בארץ"), השכנים רחמנים, מוזיקה קלאסית מפעימה ומלכדת זקנים וטף, והאמון המוחלט בזרים גמורים משותף לכל הנפשות הפועלות.
אם גפן מתבססת על תחקיר שטח ולא רק מעצבת אוטופיה חלומית או פאטה מורגנה מדברית, ייתכן שכאן טמונה תשובת הפלא לכל מאוכזבי החזון הציוני. כמה מפתה להאמין בדגם הקהילתי המושלם, להוציא חריגות מזעריות (“שם זה קופת חולים, חדש, אבל עוד לא פתחו את הרנטגן. שם לשכת עבודה, תמיד תור (...) שם בנו וילות חדשות, כמו סביון, אבל מי משוגע לקנות כאן?").
אם מוטי מוביל כנופיית גברים מוזהבי לב, הרי שסביב רות/הילה מתאספות כמה נשים מופלאות, מוויקי בעלת המספרה הגדולה מהחיים ועד סמדי הנערה היפה שחולמת להיות וטרינרית. גפן צובעת את המקום ואנשיו בצבעים חמים, בניגוד לגוונים האפלים שבהם היא מציירת את דמותו הפסיכופתית בעליל של שוקה. גם הדמויות בחייו הקודמים של אורי בגדו בו והפנו לו עורף בשעותיו הקשות ביותר, להוציא זוג גייז מלאכי, אבל בירוחם כולם חיבקו אותו ללא היסוס ובלי תנאים.
אולי זאת בכלל אגדה, על עולם אמיתי אכזר שממנו אנשים בורחים אל יקום מקביל וקסום, שבמקרה שמו ירוחם, אבל באותה מידה אפשר היה לקרוא לו ארץ עוץ, ובמקום כביש 204 הייתה יכולה לעבור בו דרך האבנים הצהובות. גפן אמרה בעבר בראיונות כי ספרי המתח (המצוינים) שלה הם סיפורים על גאולה. “הרעים" מבצעים “מעשה מביש" שמפר את הסדר בעולם, ו"הטובים" מביאים צדק ומחזירים את הדברים למסלולם התקין.
גם “יש מקום" מציית לכללים האלה, והוא מותח לא פחות מקודמיו, אף על פי שאינו מותחן “רשמי", עם בלש/ית שפותר/ת תעלומה, אלא מניח לקורבנות המעשים המבישים לנווט את גורלם במו ידיהם ולהציל את עצמם במקום להסתמך על גורם חיצוני שיציל אותם. גפן יודעת שלא כל הנשים הכחולות זוכות לגאולה כזאת, ושרבות מהן (לפחות אחת כזאת נקרית בדרכה של רות) נידונות לחיים שלמים של סבל שאין ממנו מוצא (וכשיש, הוא מהסוג שמגיע לראש החדשות, עם עוד אישה שמצטרפת לסטטיסטיקת הנרצחות המבעיתה). בספרה הרגיש והחומל, האופטימי וחפץ החיים ושוקק ההומור האנושי, היא עושה הכל כדי שהאקסודוס של רות (ושל אורי) יעלה יפה.
אם שביל הבריחה הזה רצוף שקרים והסתרות ומהלכים קיצוניים של הבורחים, זה רק מפני שפעמים רבות אין ברירה אחרת ומדובר במלחמת הישרדות ממשית. הלוואי שהסיפור הזה ייתן את התקווה לכל מי שנמצא בסיטואציה חסרת תקווה, יניע אותו לפעולה ויגרום לו או לה להאמין שיש אופק, כמו זה שנשקף בציור העטיפה היפה של מיכאל (מישה) רפפורט (ציור דומה אגב עיטר גם את אחת הכריכות המקוריות של “לישון עם האויב", כי אופק הוא הדבר שכל נמלטת חייבת לראות לנגד עיניה, אחרת מה הטעם במנוסתה?). והלוואי שיש מקום כזה, כמו ירוחם של “יש מקום", שיודע לעטוף כל נפש תועה או אדם במצוקה בשמיכה של חסד, ולהכיל את כאבם של אחרים מעל ומעבר לכל הציפיות, ובוודאי בניגוד לסארטר, שטען כי “הגיהינום הוא הזולת".
אדיבה גפן, “יש מקום", כנרת זמורה־דביר, 352 עמ'.